יאוש

ההודעה על פיטוריה לא תפסה אותה מופתעת במיוחד. הבעת ההפתעה ששידרה כלפי חוץ, והעמדת הפנים כי גרונה נחנק לא היו אותנטיים. רוב השעות שהייתה במקום בהתה בקירות, במסך המרצד מולה. כל יום קיוותה, ייחלה וציפתה לרגע שבו המספרים על השעון הקטן שבמסך יראו 18:30 והיא תוכל לקום וללכת. חמש שנים מול אותו שולחן שברו אותה מעבר לכל מה שיכלה לצפות. במהלך הימים שלה שם היא לא הרגישה עצב או כאב, אלא בעיקר יאוש.

התחושה הזו הציפה אותה יום אחר יום, שעה אחר שעה. כל פעם שהיא הביטה בשעון שעל הקיר, מחכה שהזמן יעבור היאוש היה שם. היא לא חשבה שתתקל בתחושה הזו שוב. אי שם בשלהי שנות העשרה שלה שירתה כפקידה במשרד שכוח אל בבסיס צבאי. על לוח השעם שהיה מולה, היא תלתה ציור בשחור לבן וכל יום צבעה חתיכה נוספת בו, חתיכה שייצגה את הימים שעוברים, כך עד לשחרורה מהצבא. כאשר הייתה בת 19 הדבר היה מרגש, הציפייה שהנה עוד מעט משהו גדול יקרה והיא תתחיל את חייה. עוד מעט היא תמצא עבודה כמו שהיא רוצה, תחסוך כסף ותעשה טיול כמו שהיא רוצה. עוד מעט היא תלמד, ותתפתח באפיק המקצועי שהיא תמיד חלמה עליו. אבל כעת, בת 30 עם תואר חסר תועלת, נטולת כל קריירה או הבטחה אמיתית לגבי העתיד המקצועי שלה, כבר לא היו לה תקוות. היא רק רצתה ללכת משם ובהקדם.

היא הנהנה באיטיות כאשר הבוסית שלה הסבירה לה את הסיבות לפיטוריה. היא לא באמת הקשיבה, כי היא ידעה את כולן. איחורים כרוניים, ירידה במוטיבציה, חוסר יכולת לעמוד ביעדים, העדר עניין בישיבות, התנהגות מרוחקת וא-סוציאלית. כל אלו שיקפו אותה בחודשים האחרונים, בשנה האחרונה למעשה. השנה הזו הוקדשה מבחינתה לרגע שבו יודיעו לה שהיא מפוטרת. היא רק חיכתה שיפטרו אותה, כך לפחות תוכל לקבל פיצויי פיטורין שאיתם יהיה לה קל להמשיך הלאה, או לפחות להרוויח כמה חודשים בלי מעשה. את הימים הארוכים עד פיטוריה הקדישה לחלימה בהקיץ. שעות ארוכות ישבה וחלמה, ותמיד היה זה אותו חלום, תמיד היא שבה אליו. בזמן שהבוסית תיארה בפירוט את האסון האחרון אותו גרמה לחברה, בעטיו איבדו לקוח חשוב, היא חזרה אליו. הוא היה מנחם במיוחד עבורה, היא שמרה לו מקום חם בלב, וכל פעם שהייתה מאבדת את זה בעבודה, כל פעם שחשה שהיא לא יכולה יותר ושהיא לא רוצה, היא חזרה אליו.

החדר התמסמס סביבה והיא מצאת את עצמה עומדת באמצע רחוב בבירה אירופאית. לעיתים הייתה זו וינה, לעיתים ברצלונה, במקרים מיוחדים ברלין או רומא. תלוי ביום, בחשק שלה וברצון. תמיד הייתה סביבה קבוצת תיירים המקשיבים בקשב רב להסברים המרתקים אודות הארכיטקטורה של המבנים סביבם. היא כבר הכירה אותם, את חברי הקבוצה, את תווי הפנים שלהם ואת הסיפור של כל אחד ואחת מהם. אבל תמיד היא אהבה לראות אותם, להקשיב להם ולחזור אליהם. שעות בילתה בלדמיין את חייהם ואותם עצמם.

היא הביטה סביב. הנה הזוג הרוסי המבוגר, הם תמיד רבים אבל הוא לא שוכח אף פעם לפתוח לאשתו את הדלת. הצעירים האמריקאיים שבאו לראות עולם אחר אותו הצליחו להכיר רק דרך ספרי לימוד באותם שיעורים ספורים אליהם הגיעו בקולג'. היא גם ראתה את החבורה הנורווגית, שלושה גברים גדולים, אחד חסון, אחד עם כרס והמקריח שאף פעם לא הקשיב אבל ידע להעמיד פנים. היו גם את שתי האסייתיות, שהיא אף פעם לא ידעה אם הן מיפן או סין או קוריאה, אבל היא נורא אהבה את המראה שלהן והחיוניות שהן שידרו. היו עוד רבים אחרים, אנגלים, איטלקים, הודים. הם כולם תמיד הסתכלו אליה בהערצה והקשיבו לכל מה שהיא אומרת.

"את מקשיבה?", הבוסית שלה אמרה לה. היא הנהנה בראש אל עבר האסייתיות ששאלו משהו. הייתה להן שאלה על ההיסטוריה של המבנים, היא ידעה לענות היטב. אחרי הכול הן שאלו על משהו שאפילו היה בתחום הלימודים שלה. היא הסבירה בפירוט, ולאחר מכן המשיכו ללכת ברחובות הבירה, תוך שהיא לא שוכחת להראות להם את פינות החמד שלמדה להכיר עם השנים. בכל רחוב הייתה מספרת סיפורים קטנים ומיוחדים עמוסי פולקלור ופרטים עסיסיים. היא הבטיחה לקבוצה שעוד מעט יעשו הפסקה באחד המקומות המקסימים ביותר שיש לעיר להציע. "לא מלכודת תיירים, אלא משהו באמת אמיתי".

"וזו רק סיבה אחת, למה העניין הזה טוב לכולם", סיימה הבוסית שלה את ההנמקה לגבי פיטוריה. היא הנהנה בשתיקה והתכוונה לעמוד, אך זו עברה לסיבה השנייה. הבוסית החלה לספר על המקרה בו התחצפה אליה, ומשם סיפרה על שאר הסגל שהתלונן לא אחת על הגישה שלה בחודשים האחרונים. הבוסית תיארה בפירוט את המקרים. אך היא מצאה את עצמה בבאר חמים וקטן, מחזיקה כוס של יין אדום. חברי הקבוצה היו שיכורים, שקועים בשיחות זה עם זה או עם זו, והיא עצמה הייתה שקועה בהקשבה לסיפור חייהם של הרוסים המבוגרים. הוא כל כך אהב את אשתו, הוא נלחם בכל המלחמות של הרוסים וכל פעם הבטיח לה – אני חוזר הביתה בשבילך. היו להם שני ילדים, והוא הגיע לדרגת סגן אלוף בצבא. אבל הוא לא רצה קריירה צבאית, הוא רצה לפרוש ולעשות משהו אחר, ומפה לשם מצא איזו עבודה, וגם היא מצאה משהו והם חסכו כל חייהם. הם סיפרו לה על הילד הראשון, השני, ההפלה שהייתה, על המשברים הקטנים בדרך. הם סיפרו לה על ההורים שלהם, על רוסיה של הסובייטים ורוסיה שאחריהם. היא הקשיבה והתרגשה. הכנות שלהם כבשה אותה והרגש בין שניהם עורר בה משהו שהיא כה רצתה. דמעה זלגה מעינה, והבוסית שלה הגישה לה טישו. "אין מה לבכות, אנשים הם עניין מורכב", היא אמרה לה. היא הנהנה בהסכמה לרוסי הזקן, וקיוותה שיום אחד גם לה יהיה משהו כזה.

הבוסית שלה סיימה את הנאום, נתנה לה שהות לקנח את אפה, והחוותה אל הדלת. היא נעמדה, ונתנה מבט אחרון בחדר. על הספה ישבו שני הזקנים שנופפו לה לשלום. "להתראות, ותודה", הם אמרו לה. "אנחנו נדאג לך לכל הפיצויים כמובן" אמרה לה הבוסית. היא נעמדה והושיטה לה יד, היא לחצה אותה ונפרדה ממנה לשלום. בצעדים איטיים ניגשה לעמדה שלה, לקחה את קצת הדברים האישיים שהיו לה והורידה את התמונות מלוח השעם. "זו תמונה מאוד יפה" אמר לה החסון משלושת הנורדים. "איכפת לך להשאיר אותה כאן?" שאל, וחבריו צחקקו מאחור. היא הסמיקה קלות והשאירה אותה. היא ניגשה לומר שלום למתי מעט האנשים שעוד סבלה במקום. במטבחון עמדו הסטודנטים האמריקאיים וצחקו, הם נופפו לה לשלום והיא נופפה חזרה. אחד העובדים הבודדים שחיבבה נופף לה חזרה וקרא "תהיי חסרה כאן". היא הסמיקה שוב מלמלה משהו לא ברור ויצאה מהמשרד. היא נעמדה מול המעלית וזימנה את הכפתור. הדלתות נפתחו והיא נכנסה, אחריה צועדות שתי האסייתיות. "מיס מדריכה", אמרה לה הימנית, "את מעניינת מאוד", חברתה חייכה והנהנה. אחת ידעה אנגלית והשניה לא. הן חיבקו אותה ונתנו לה נשיקה כל אחת על הלחי. "תודה רבה מיס מדריכה" הן אמרו, ונשארו לעמוד במעלית. בלובי הבניין שלל אנשים עברו על פניה, כולם זרים, כולם ממקומות אחרים. היו שם איטלקים, הודים, אנגלים. הם כולם עברו על פניה ואמרו לה שלום.

מחוץ לבניין השתרר שקט עז. היא נעמדה והסתובבה אל המקום שהיה לה בית כלא בחמשת השנים האחרונות. רעש לא נשמע, העולם דמם. בכניסה לבניין עמדה הקבוצה שלה כולה ונופפה לה לשלום. היא הפנתה להם גב ופרצה בבכי גדול. בתחנת האוטובוס ישבה לבדה, וכאשר הגיע סוף סוף האוטובוס היא לא ישבה מקדימה ואחזה במיקרופון, איש לא הביט בה. היא בכתה כל הנסיעה, דמעות גדולות שהותירו שובלים עבים על לחייה. היא בכתה כל ההליכה מהתחנה לביתה ובכתה שעות ארוכות במיטה. הפעם לא דפק איש מהקבוצה על הדלת, הפעם איש מהם לא הציע את עצמו לנחמה או בא להקשיב לה. עטופה בשמיכה היא רעדה, ספק מקור, ספק מאימה ובעיקר מיאוש.

כתיבת תגובה