Road Marks – סימני דרך

מחשבות בעקבות הפיגוע בבית הקהילה הגאה, מחשבות וקטעי שירים על מה שצריך להיות, מה שקורה ותקוות גדולות שאירועים דומים לא יחזרו יותר לעולם.

הייתי ברוטשילד השבוע, כשניר כץ איבד את חייו. כשליז טרבושי שכבה מתה לא הצלחתי להבין מה קרה. חבר התקשר ואמר לי שהיה פיגוע בבית הקהילה ההומו-לסבית חשבתי שהוא צוחק עלי. למה שמישהו ירה בקהילה הגאה? מה רע הם עשו למישהו? הרכב שלי נתקע צמוד לזירת הרצח, ובשש בבוקר מצאתי את עצמי מזיז אותו לפני שפקחי עיריית תל אביב יגררו לי אותו. לצלילי "אבא" של אביתר בנאי ראיתי שוטרים מחפשים כלי נשק מתחת למכוניות, סרטי משטרה מתנוססים לכל עבר, ושוטרת של הזיהוי הפלילי, עוטה חליפת גוף לבנה, יוצאת להחליף רשמים עם המפקד התורן בשטח.  "אבא אני רוצה לעמוד מולך ולהאמין שאתה אבא טוב, אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי" שר בנאי, תחושה של עמימות וכאב שטפה אותי כשהקשבתי לדיווחי החדשות. זה אמיתי? אם בנאי החוזר בתשובה שר בקול גדול מילים כאלו, מה יגידו כל אותם בני נוער שבמטח יריות הוצאו מהארון באופן מדמם וקשה.

"אנחנו זן נדיר" שרה קורין אלאל, לסבית שחיה מחוץ לארון עם בת זוגה וילדיהן המשותפים כבר שנים. החוויה ההומו-לסבית אותה מתארת אלאל בשירה היא כזו שלפחות בעולם הנאור, ואני באמת מאמין ומקווה שאנו נמצאים בכזה, כדאי שלא תחזור. "אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו נצמדים לקירות הבתים. ורוב הזמן מתביישים בגופנו, חופרים מקלטים". זו חוויה של לחיות בארון, של להתבייש במי שאתה. הורים התראיינו ברדיו למחרת הרצח, מספרים על הקושי שלהם לקבל את הבחירה המגדרית של ילדיהם. סיפרו על החרם שעשו על ילדיהם. הלב יוצא ונקרע מכאב. מילותיו של בנאי הפכו לרלוונטיות שוב.

במועדון הנוער בו ניר כץ היה מדריך עזרו לנערים לצאת מהארון ולחוש שלמות עצמית. נערים ונערות שחשו זרים בגיל ההתבגרות שלהם, שהבינו שהם לא כמו האחרים והיו מספיק מודעים להבין את זה. רגישים, עדינים ובמקרים רבים, עצובים. איך אפשר להרוג אדם, בני נוער, שמחפשים את המקום שלהם בעולם? הם לא פוגעים באף אחד. קל לנו, הסטרייטים, לשכוח את הקושי של האחר. כמו שקל לנו לשכוח שיש מיעוטים, שיש עניים, שיש סבל ומצוקות. הקהילה הלהט"ב מציבה לנו אתגר ושאלה נוקבת. האחרוּת נוכחת סביבנו כל העת, האם נדע לחבק אותה מתוך השלמות העצמית שלנו? או אולי נעדיף להעלים עין, להוריד את הראש ולוותר. האם נדע שגם הם יוכלו לשיר, כמו שעברי לידר שר, "אני יודע שזכיתי לאהוב".

בבוקר כתיבת שורות אלו התפרסם דו"ח של המכון לחקר הדמוקרטיה. מאחורי המילים והנתונים עומדת אמת מכאיבה – ישראלים מפחדים מהאחרות, מהשונות. היינו זרים כל כך הרבה שנים, ועכשיו אנחנו מפחדים מעצמנו. לעיתים אני חש שאולי אנו נדרשים לאמונה חדשה, לפרשנות של העולם. עולם שיש בו אמות מידה חדשות כמו ששרים כל הזמרים הגדולים. "במקור שלי אני טוב גמור אבא, ושם אני מאמין לעצמי", ממשיך אביתר בנאי את שירו. כולנו עשויים מטוב, ואולי כמו שאומרים בפילוסופיה של הפיזיקה – כולנו אור, השאלה היא איך הוא מתבטא במציאות הסובייקטיבית שלנו. בשביל ניר כץ וליז טרובישי זה כבר לא ישנה, השאלה איך אנחנו משנים את זה. או במילים של ריטה, בשיר שהפך להמנון אצל הרבה מאוד מחברי הקהילה " בוא נפזר את מסך הערפל, בוא נעמוד באור ולא בצל". זה אתגר משותף. הערפל מציף את כולנו, לא רק את חברי הקהילה הגאה.

http://mnews.co.il/iton/654/insert/momu1p018.pdf

פורסם במודיעין ניוז 6/8/2009

טוב, זו כתבה שעברה שלושה גילגולים עד שסיימתי אותה. בהתחלה חשבתי לעשות את שאלון ברנר פיבו לערי גוש דן. אבל למרות שאותי זה הצחיק, העורכת שלי הרגישה שזה יצא מסורבל קצת ומאולץ בחלק מהקטעים. אז הוחלט על פורמט קצר יותר, שאמנם בעיתון נערך (שוב), אבל הוא עדיין משעשע. לראייה, שלושה אנשים אמרו לי שזה הצחיק אותם. ועל כך נאמר – היידה!

אם תל אביב הייתה ספרינגפילד מי הייתה שלביוויל שלה?

במלאת 100 שנים לעיר, מתבקש לשאול – מה קורה בצד השני של איילון? את מי יפו מסתירה בכזו הצלחה? חולון, בת ים וגבעתיים נותנות פייט משמעותי לעיר ללא הפסקה, ומצליחות להשאיר אותה במקרים רבים על הברכיים. לא יעזרו כמויות משקאות האנרגיה והסמים הממריצים שנמכרים כאן ללא הרף, תחרות כזו קשה לנצח. הרמנו את הכפפה, סטרנו על לחיה של תל אביב ועשינו מערוף לשכנות – קבלו את השאלון של ברנר פיבו בגרסתו הפרובינציאלית.

גבעתיים, בת 59, פרגית לעומת תל אביב, נחשבה במשך שנים לממלכת הזקנים המפא"יניקים של המדינה. למרות עבר מחתרות מפואר, כפי שתעיד שכונת בורכוב שנוסדה ב-1922, הרי שברבות השנים פנסיונרים שטפו את רחובותיה. עם האמרת שכר הדירה בתל אביב, וככל שהפנסיונרים החלו להיות פעילים יותר ויותר בענייני עירם, הפכה גבעתיים לאבן שואבת בעבור זוגות ויאפים צעירים שחיפשו עיר שקטה שאפשר להתנהל בה בשלווה.

מרשם האוכלוסין: פיליפיניות, זקנים וצעירות בהריון מתקדם.
גאווה מקומית: אחוזי מחזור הגבוהים בגוש דן, הרקדניות של תלמה ילין ודירות שלושה חדרים בפחות מ- 4000 ₪ לחודש (כולל חניה!). אה כן, ועובד, האיש והסביח.
סלנג מקומי: אין לגבעתיים מספיק אישיות בשביל לייצר שפה מקומית. היא בכל זאת גרורה של רמת גן או תל אביב.
דומה לתל אביב: בקרבה שלה לרמת גן.
שונה מתל אביב: בכך שזו העיר היחידה שמקרה מוות בדרך כלל פירושו הזדמנות נדל"ן טובה.

חולון, בת 50 אף היא, כוללת בקרבה 190,000 תושבים, וחזון ויומרה להיקרא עיר הילדים. במשך שנים סבלה חולון מסטיגמה שלילית, ומעמדה כעיר פועלים מדרום לתל אביב נשמר בחוזקה. אך כמה שלא ניסה שלום אסיייג לחסל את חולון חברתית, נראה שמאמציו הולכים וכושלים. המדיה-טק, מוזיאון הילדים, תיאטרון חולון, ואפילו צפרירים חולון. כל אלו יחדיו מנסים לקרוץ לזוג הצעיר שהכיר במכון הטכנולוגי שבעיר, וחושק לגדל את ילדיו בתחומה. העיר גדלה לאיטה וזוכה מצד אחד למיצוב חיובי, ומצד שני לסטיגמה שאולי איננה מוצדקת, אך בכל שקר יש גרעין של אמת.

מרשם האוכלוסין: מי שלא מרוויחים מספיק לגור בתל אביב ושקיבלו ירושה מסבתא דירה.
גאווה מקומית: המדיה טק, תיאטרון חולון העדלאידע.
סלנג מקומי: כיכר הדמעות. היכל הקודש של בוחני נהיגה והיכל הבושה של שלל תיכוניסטים.
דומה לתל אביב: בשאיפות שלה להיות עיר הילדים.
שונה מתל אביב: בכמות הפסלים המכוערים הפזורים בה.

בת ים, בת 50 שנים ו-100,000 תושבים, עוברת מהפכת שיפוץ ושיקום מרשימה בשנים האחרונות תחת ידו של שלמה לחיאני, ראש העיר חסר המעצורים ומי שנבחר לקדנציה שניה באחוזים שלא היו מביישים אף רודן ערבי. בעוד שכל עיר חוף נורמלית הולכת מדרום לצפון, הרי שבת ים שמה את הדגש על ממזרח למערב – השכונות היוקרתיות צמודות לחוף הים, והחלשות לאיילון דרום. בטווח ניתן למצוא גנים משופצים למכביר, מוזיאון אמנות תוסס, קניון ענק ושלל חנויות דליקטס של עולים מחבר העמים. בשנים האחרונות עלות הדירות שם האמירה בעקבות השינויים שעוברים על העיר ויוקר המחיה איתם. עם זאת אי אפשר להתחמק מהמציאות, ואיפה שיש כסף יש בעיות.

מרשם האוכלוסין: פליטי העליות השונות, תוך שילוב של וותיקים שמצאו הזדמנות עסקית ושלל תיירים צרפתים בטיילת.
גאווה מקומית: מוזיאון בת ים, חוף הים ומעשי חיסול באמצע הקיץ על החוף. זה כמעט עיר האלוהים אבל לא באמת.
סלנג מקומי: שלומי לחיאני ושלל קללות רוסיות.
דומה לתל אביב: בחוף הים, בקרבה ליפו ובעיקר בכמויות הצרפתים ששוטפים את העיר בקיץ.
שונה מתל אביב: בסלידה שלה מביקורות פנים והתנהלות שלטונית מסודרת.

רמת השרון, ממלכת התותים והפטרוזיליה, המקום הטוב ביותר לגידול ילדיך אם יש לך את הכסף והאמצעים. ליד הרצליה, צפונית לתל אביב, רמת השרון הנפיקה במשך השנים האחרונות את ההיצע הגדול ביותר של כוסיות מטופחות שמגיעות מבית טוב. צריך לזכור שמרמת השרון יוצאים גם מוזיקאים רבים בין אם הודות לבית ספר רימון ובין אם הודות לתיכון אלון. בשורה אחת, רמת השרון היא כמו תל אביב רק עם סקס אפיל של יעכנה. לצהלת אמריקן אפרל.

מרשם האוכלוסין: בורגנים, מעמד בינוני גבוה, מוסיקאים בינוניים וצעירות לוהטות.
גאווה מקומית: רימון, תותים, פטרוזיליה והפגנה מתוקשרת היטב למען שימור כיכר הסקייטרים שנה שעברה.
סלנג מקומי: כל שימוש בהטיה כזו או אחרת בשפה האנגלית בתוך העברית.
דומה לתל אביב: בכמות המוסיקאים המתוסכלים. ותודה לרימון.
שונה מתל אביב: בהקרבת הסטייל על מזבח הבורגנות השקטה.
רמת גן, העיר בעלת ארבעת הגבעות ותמהיל קטלני של עיראקים ובוגרי חבר העמים. רמת גן מתאפיינת בשטח גיאוגרפי רחב, ובלוק שמתיימר להיות ניו יורקי, הלא הוא אזור הבורסה, אבן שואבת לחיי לילה מפוקפקים, מעניק לעיר לוק ייחודי ומסתיר את העובדה שלא הרבה אחר כך נמצאת פרדס כץ, המועמדת הרצינית ביותר לתואר שכונת הרשע והפשע של אזור גוש דן.

מרשם האוכלוסין: עירקים זקנים, יוצאי חבר העמים וסטודנטים וצעירים בוגרי שנקר.
גאווה מקומית: היינו אומרים הפארק הלאומי רמת גן, אבל נדמה לנו שקניון איילון שהוא הקניון ראשון במדינה הוא מועמד רציני יותר. אה והיווניה, להקתו לשעבר של הדי.ג'יי אלעד רון.
סלנג מקומי: אתה בא לסביח של עובדיה? (עובדיה, רח' הנגבה של רמת גן, זה כמו עובד רק בלי הצרבת).
דומה לתל אביב: במגוון הדמוגרפי ובמצב הסוציו-אקונומי של השכונות השונות.
שונה מתל אביב: בהתלהבות הפרובינציאלית שלה ממגדלים.

הערה: את פתח תקווה לא הכנסנו כי יש דברים שכדאי להתעלם מהם.