Road Marks – סימני דרך

אלבומה של ג'אנל מוניה, פצצת הפופ העתידני, הוא מבט אל ימים שיגיעו ואבן דרך בפופ העולמי. תאכלו את האבק שלה, ביונסה וגאגא

פופ הוא חיה חמקמקה ופרועה. לעיתים הוא יכול ללבוש צורה אלקטרונית, ולעיתים הוא יכול להתכתב עם טרנדים שהיו לפניו. לעיתים הוא יכול להישמע כמו חיה רעה, ולעיתים מפויס. במקרה של ג'אנל מוניה, מדובר בחיה עתירת אנרגיה וסטייל. מי שראו את סרטם המאכזב של "OUTKAST", "IDLEWILD", בוודאי יזכור את הזמרת עם הפוני הבלתי אפשרי שתפסה את האוזן של כולם. זוהי ג'אנל מוניה, הילדה החדשה בשכונה של הפופ העולמי. עם אלבום עתיר חזון וסטייל רב ועשיר, היא מציגה את עצמה לעולם הרחב. זהו אינה אלבומה הראשון, אך זהו הצעד הראשון בקריירה משמעותית עבורה. הוא יצא בלייבל Big Boi של הראפר מההרכב "Outkast".

חלומי, רומנטי ולעיתים קסום. האלבום מתכתב עם תרבות פופ מכל הכיוונים. לפרקים הוא מזכיר סרטי "וולט דיסני", עם כינורות עשירים ותזמור שהיה הולם את קטעי הרומנטיקה הדביקים ב"מרי פופינס"; בחלקים אחרים שלו, הוא עשיר בסול וגרוב המניע את ראשך מעלה מטה ומניע את הגוף; ובמקטעים אחרים, הוא פופ עתידני מינימליסטי. העושר המוסיקלי הזה מציב אותה בקדמת חזית המוסיקה בעולם. בשונה מאמניות פופ אחרות, נדמה שהיא לא ממשיכה קו מסוים, אלא דווקא מייצרת משהו אחר לחלוטין. אבן דרך? אולי זו אמירה שאפתנית, אבל היא בהחלט מגדירה נכונה את העשייה שלה. האם האלבום של מוניה מציב תמרור אזהרה אדום על הפופ העולמי? הדבר אינו מופרך. בעוד ביונסה, ליידי גאגא, ריהאנה ואחרות מנסות להמשיך ולדבר עם ז'אנרים שהיו לפניהן ולמכור את עצמן דרך מיניות אינסופית ובלתי אפשרית, מוניה היא פשוט זמרת יוצרת אדירה. ההפקה המוסיקלית שהיא עוטפת את עצמה בה, אינה מאפשרת לה לוותר על חזון אמנותי, ומסיטה את תשומת הלב מפומפוזיות למוסיקליות. זה יתרון משמעותי שמציב אותה בקדמת חזית הפופ ומותיר שחקנים אחרים בז'אנר זה הרחק מאחור. את האבק שלה יאכלו אחרים, ויש לקוות שישכילו להעניק ערך מוסיקלי מוסף לעשייה שלהם. המאזינים רק ירוויחו מעניין כזה.

ה-DVD הכפול של Blur כולל הופעת איחוד מצולמת היטב, אך לא משכנעת מספיק, לצידו מוגש דוקומנטרי ביוגרפי על הלהקה עתיר חומרים אך גם כן – לא משכנע. המעריצים עם זאת, יהנו.

זה יישמע קלישאתי, אבל יש משהו מעודד בסרטים אודות להקות בהם הן חושפות לחלוטין את היחסים בינן. בין אם זה בחדר החזרות, בין אם זה בשיחות. כולם קצת נורמליים, גם הגדולים שהצליחו. למעשה הם אולי קצת יותר דפוקים מהשאר. אבל דווקא ה-DVD אודות Blur מותיר תחושה של פיספוס והעדר כנות. הוא מחולק לשני חלקים – הופעת איחוד מפסטיבל היידפארק האחרון, והשני הוא DVD אודות ההכנות להופעה, שיחזור היחסים בין חברי הלהקה, וסוג של אוטוביוגרפיה מוסיקלית על הקשרים בין חבריה.

הופעת האיחוד של Blur היא לא מהמשכנעות שבהן. משהו מרגיש מאולץ קצת. אין מידה אמיתית של התרגשות אלא בעיקר ניסיון לעשות את הכול כמו שצריך. המבטים המבוהלים אותם שולח דיימון אלברן מדי פעם למצלמה מבהירים זאת יותר מכל. העוצמה של אלפי האנשים, אולי עשרות אלפי האנשים, לא מותירה אותו זחוח ומלא תשוקה ואושר – אלא ממלאת אותו בתחושה של פחד מוות. ההופעה, ככל שהיא מתקדמת, לא מבריקה מוסיקלית. העיבודים מאכזבים ומרגישים קצת ריקים. ההופעה עצמה מרגישה כמו משהו למעריצים. תוצר סופי של תהליך ארוך שבו להקה רצתה קצת לחזור לנגן ביחד ולראות מה יהיה.

ה-DVD השני, הדוקו-ביוגרפיה המלווה את הלהקה בראיונות חושפניים, קטעי ארכיון וחלקים מחדר החזרות, מאכזב באותה מידה. הוא מתאר מצב של להקה המאוהבת בעצמה, וביחסים בין חבריה. התיאור המתיש והארוך של הקריסה של הלהקה אל מול הכוכבות בעולם הפופ, הוא אולי כנה, אך מתיש. שיחות על גבי שיחות, וידויים ארוכים וקטעי ארכיון שיעניינו את המעריצים. התפקיד ש-Blur שיחקה בתקופת השיא שלה, הוא אולי משמעותי ומעניין, אבל אין שם סיפור קורע לב יותר משל אחרים. אלא רק תשישות ארוכה מאוד. אולי זו בעיה של בימוי, כי זו בטח לא בעיה של חומרי גלם. מדובר באחד ה-DVD העשירים ביותר בחומרי גלם אודות להקות שכותב שורות אלו נתקל בהם. בסופו של יום כנראה שזה עניין של עריכה, סיפור ובימוי. אולי Blur הם להקה מצוינת, אבל זה לא אומר בהכרח שיש להם סיפור מדהים. מקסימום סיפור סביר. לא כזה שמחזיק סרט.