ביקורות מוסיקה – מודיעין ניוז – סוף מאי-יוני 2009
by דוויק on יול.06, 2009, under ביקורות מוסיקה
אגו מנופח
גרין דיי אולי עשו אלבום שהוא טוב מוסיקלית, אבל הוא נפוח ומלא מעצמו בכל אקורד ואקורד. הפרוייקט החדש יומרני מספיק בשביל להכניס אותם להיסטוריה. אבל לא יותר מזה.
Green Day – 21st Century Breakdown
באלבום המופת של King Crimson, In The Court of The Crimson King, קיים השיר המשוגע 21st Century Schizoid Man. שיר שכולו עוסק במהותו של האיש שחי במאה ה-21, משוגע ומטורף, מנותח ודפוק. המאה ה-21 תמיד הייתה מקור להשראה, איזה כיף לנו שאנחנו חיים בה. היא ממש עונה על כל הציפיות, האפלות והטובות ביותר. אז גרין דיי, כלהקה שגדלה בשנות ה-90, החליטה בסופו של העשור הראשון של המאה ה-21 לקחת אחריות. במהלך ארוך ומתיש היא מנסה שוב ושוב להוכיח לכולם שהיא היא תגדיר את המאה ה-21, את תחילתה ואת המשך דרכה. מישהו אמר אגו שמנוני וגדול? צדקתם. גרין דיי רוצים להיות The Who ולייצר את ה-Tommy שלהם. בדרך הם מוכנים לעשות אלבומים ארוכים, אחד אחרי השני. אלבומים שאי אפשר שלא להעריך את המצוינות המוסיקלית שבהם, זאת לצד תחושת ייאוש עמוקה. האמנם יש לכם כל כך הרבה לומר? מה קרה לתקופה שפאנק רוק כלל שירים קצרים, עם מסר מדוייק אבל לא מתוחכם. את התחכום בז'אנר כולם השאירו ל-Bad Religion, ובא לציון גואל.
גרין דיי מנסים לתאר באלבום הנוכחי את השבירה הגדולה, את התמוטטות החלום שהמאה ה-21 הייתה אמורה להציע. איפה העתיד אליבא דסטיבן שפילברג ב"בחזרה לעתיד 2"? איפה המציאות המסויטת של שליחות קטלנית? המדע בדיוני שהיה אמור לצייר לנו את האפשרויות הגלומות במחר טעה לתפיסתם. במקום נשארנו עם עולם שבור, עמוס מלחמות, מתוסכל כלכלית. לא משחקי הוידאו ולא המחשבות הכי טובות לא הצליחו לייצר משהו לעניין. במקום נותר העולם עם גרין דיי זועמים ועצובים ובעיקר פיוטיים. אז הם מפייטים באמצעות גיטרות וריפים עצבניים, מחפשים בכוח את הרגע שבו יבינו בצורה מדוייקת האם באמת הדברים עשויים כמו שהם קיוו.
הניסיון של גרין דיי לייצר אופרת פאנק הוא נאה. הוא אולי לא הדבר הכי מעניין בעולם, אבל הוא עשוי טוב לפחות. יומרה שווה משהו רק כשעושים אותה כמו שצריך. אם היא לא עשויה כמו שצריך היא פשוט נפיחה אמנותית. גרין דיי לפחות מייצרים מוצר שיכול לעניין מוסיקלית. גם אם הוא לא באמת מעניין.
זה לא הקליפ הרשמי. אבל הרעיון מאחוריו יפה.
נושאת בשורה
משבדיה שוב מגיעה זמרת מצוינת. Lykke Li מציגה אלבום עתיר חזון מוסיקלי, קסום ומלטף. לא מסוג הדברים שכדאי להניח בצד.
Lykke Li – Youth Novels
נראה שמצפון אירופה הבשורה שוב מגיעה. Lykke Li, זמרת אינדי רוק שבדית, מפגיזה את המימברנות בעוז. אלבום הבכורה שלה מציב אותה בשורה אחת עם זמרות שבדיות מובחרות אחרות. אך בשונה מהן, למשל Robyn שכבשה את הטבלאות בשנים האחרונות, Lykke Li פועלת במציאות הרבה יותר הזויה, הרבה יותר מורכבת מבחינה מוסיקלית. אלבום הבכורה שיצא בשנה שעברה מציג יוצרת עם חזון מוסיקלי מורכב ומרתק, שמגובה אגב בקליפים יוצאי דופן ויפים. חצי מדברת, חצי מלווה במוסיקה הזויה, Lykke Li כובשת לאיטה את התואר של אחת הזמרות הטובות ביותר או לפחות המרתקות ביותר של השנים האחרונות. כמה מרתקת? מספיק שאמני היפ הופ אמריקאיים ירצו לשתף איתה פעולה. נשמע די יוצא דופן לא?
אלבום הבכורה, Youth Novels, זכה בשבחים רבים במקומות שונים. הוא זיכה אותה בפרס Studio8 בתור הזמרת הטובה ביותר לשנת 2008. ב-2009 הייתה מועמדת לפרס הזמרת הבינלאומית הטובה ביותר בפרסי המטאור האירי. המוסיקה שלה היא שילוב עדין בין פופ, אלקטרוניקה ואינדי רוק. מצד אחד היא מתוקה להפליא, מצד שני היא הזויה. כמו פיה או אולי יותר נכון נימפה שמפתה אותך להאזנה. בדומה למוזיקאים צעירים אחרים (היא בת 23), היא משלבת בין ז'אנרים בקלות, מוצאת את עצמה מהלכת בין הטיפות. השיר Dance, Dance, Dance מבטא הלך רוח זה בקלות, והוא זכה לתהודה רבה באינטרנט עם כמעט מיליון צפיות ביוטיוב. לוק מובחן, סאונד איכותי וייחודי – כל אלו הציבו אותה בקלות בתודעה הכללית.
במידה מסוימת היא מזכירה אמני אינדי רוק אחרים כ-Belle & Sebastian. העדינות של הסאונד משלבת בתוכה מורכבות שקשה להתעלם ממנה. זה חלק מהעניין היום, לא להיות בנאלי בתוך יום של יצירות אינסופיות המשכתבות זו את זו ללא הכרה. במקרה של Lykke Li היצירתיות נשפכת מכל כיוון. נראה שאולי זה רק אלבום בכורה, אבל הוא מלטף אותך ולא עוזב. זה יתרון אדיר, והאוזניים כמהות לשמוע את היצירות הבאות שתשחרר הזמרת הצעירה הזו. דומה שהיא הולכת בכל הצעדים הנכונים ודרכה סלולה.
Lykke Li – Dance Dance Dance
המדיום הוא המסר
Matt & Kim מוצלחים יותר באינטרנט מאשר באלבום, זה לא חבל כמו שזה נשמע. מדובר באמנים סופר יצירתיים שאסור לוותר על צפייה והאזנה בהם בכל דרך שהיא.
Matt & Kim – Grand
בצד השני של האוקיינוס נמצאים להם Matt & Kim, צמד, אולי אפילו זוג, שעושים גם הם אינדי רוק. המסלול שלהם הוא מירוץ המיכשולים הקלאסי, האינסופי והמתיש של מוסיקאי אינדי אמריקאי. סטודנטים שרודפים הופעה אחרי הופעה, תוך שהם בעיקר מנסים להשיג נוכחות ברשת האינטרנט. דרך קליפים עשויים היטב, כמו Yea Keah, Daylight, ו-Lessons המופתי, הם זכו לתשומת לב רחבת היקף. זאת בנוסף לעבודה נכונה ברשתות חברתיות הם הפכו לשם דבר בקרב חובבי מוסיקה ברחבי העולם. הדבר עשה את שלו, הגלים היכו בכל כיוון והאדוות התפשטו.
Grand למצער הוא לא יצירה מבריקה. דמיון ותעוזה של להקה אין בהם די בשביל לבטל מוסיקליות שהיא פחות ממבריקה. Matt & Kim, לא מגישים באלבום שלהם את אותה גאונות שניתן למצוא בקליפים שלהם. מבחינות רבות מדובר באלבום שלא עבר סינון מספק, שיש בו כמה שירים שהיה אפשר לוותר עליהם בקלות, ושכאלבום הוא לא עומד כחבילה אחת. אין בו חזון מקיף מספיק ורחב היקף, רחוק מזה. הוא סתם אלבום בסדר עם כמה שירים טובים. זה הכול. אכזבה? בוודאי. אחרי כל הרעש וההמולה האוזן כמהה למשהו מבריק. אך אויה, לא כך הדבר.
האכזבה מעלה לדיון סוגיה אחרת לגמרי. האם יש מקום לאלבום בעולם האינדי? האם הוא לא עבר מהעולם? דווקא נראה שמקרה של Matt & Kim היה ראוי שימשיכו עם עבודת האינטרנט הרחבה שנתנה להם מקום טוב יותר לביטוי. דווקא דרך היצירתיות של הקליפים, הקשר עם הקהל הם הצליחו הרבה יותר טוב ממה שהם עושים כעת. האכזבה מהיצירה המוסיקלית מתחילה ונגמרת באלבום, אבל שביעות הרצון הכללית מהחומרים האחרים שלהם נשארת וזה לקח מעניין שאי אפשר לבטל אותו. בימים אלו של אינטרנט השולט בכיפה, נראה שהמדיום החדש הוא לא הפלסטיק אלא רשת המידע האינסופית, ושם דרכי הביטוי הן בלתי מוגבלות. התווים מוצאים את עצמם שם מקבלים פנים רבות. Matt & Kim הם דוגמא ללקח הזה, וצריך להפנים זאת.
Matt & Kim – Lessons Learned
אחד הקליפים המגניבים שראיתי
תגובות אחרונות