Road Marks – סימני דרך

ילד מתבגר

האלבום החדש של NOFX היה ראוי להזרק לפח האשפה של ההיסטוריה המוסיקלית של הלהקה, לולא טרח סולן הלהקה לכתוב את ההמנון הקצר והכואב My Orphan Year

NOFX – Coaster

כשהאלבום החדש של NOFX נחת אצלי הייתי בטוח שמדובר בחיפוף אמיתי. אלבום שנעשה על הדרך, ולא מוצר מושקע. אם להיות כנים, מאז War On Errorism, היצירה השלמה ביותר של NOFX בשנים האחרונות, הם לא הצליחו להגיש לקהל משהו באותו סדר גודל. האלבום הנוכחי גם כן נופל, ובהרבה מאותה יצירה, אך הוא לא חיפוף שלם, אלא מצגת שמשלבת את NOFX עם הסאונד העכשווי שלהם, לצד הומור ושיר אחד אישי מאוד שמציג פן מאוד לא צפוי ביצירה שלהם ובכתיבה של FAT MIKE, סולן הלהקה.

להקות Pאנק לא מצליחות למצוא אמירה נוקבת בימים אלו. זו אמירה כללית אבל נכונה מאוד. במשך שמונה שנים סצנת הפאנק רוק האמריקאית מצאה את האמירה שלה בעיקר במאבק בממשל בוש והמציאות שהוא יצר. עכשיו כשהמציאות מכה בפנים, האומה האמריקאית מתחילה לפול על הברכיים ואובמה נכנס לבית הלבן, אין להן ממש אמירה. לחלל הזה נכנסים NOFX עם ערימת השטיקים הקבועה שלהם. בין אם זה השיר המשעשע Creeping Out Sara, שצוחק על זוג התאומות הלסביות Sara & Tegan, שאהובות על ידי סצנת האינדי רוק האמריקאית, ובין אם זה Eddie, Bruce and Paul, שצוחק על ההזדקנות של כוכבי הרוק של פעם. אבל בין כל השירים הללו שמלאים בשטויות על ימין ועל שמאל, ובדיחות קרש של בעלי מנטליות תיכון שלא התבגרו, נמצא השיר My Orphan Year.

לא נעים לומר אבל אם יש מציאות אחת שתכה ברוב האנשים שיתברכו בחיים בריאים וארוכים, היא שיום אחד הם יגלו שהם יתומים מהוריהם. זה רגע מטלטל ומחניק, ואין מה לעשות, הוא ממתין מעבר לפינה. כל אחד נאלץ להתמודד עם הכאב הזה, בתקווה שלא באותה שנה. Fat Mike, בן 40 וקצת, פאנק רוקר ואיש עסקים, מי שמתבדח על חשבון העולם רוב חייו, קיבל את הרגע הזה במכה אחת בשנה אחת. התוצאה היא שהוא ישב וכתב על זה את אחד מהוידויים הכנים ביותר שאפשר לקבל על הנושא הזה בעולם הפאנק רוק, אולי הוידוי הבודד בנושא. "אבי סבל מדמנציה, הוא ביקש שאבוא בטיסה אל מיטת חוליו. אמרתי לו שאני אשמח אבל אני לא יכול. שמעתי שהוא מת שיכור אחרי הופעה". בנושא אימו, "אמי נאבקה בסרטן מעל לשבע שנים. אני טיפלתי והחזקתי אותה כאשר הזמן החל לאזול. בלילה לפני שעזבה אותי שתיתי וויסקי כל הלילה, הודיתי לה על כל מה שעשתה, לגדל אותי לא היה כיף גדול". זה לא הטקסט הצפוי מפאנק רוקר, והוא הופך בקלות אלבום בינוני לפנינה מבהיקה.

סייקו קילר

אמינם רוצח שוב באלבום חדש עמוס סטיות ומחשבות דפוקות שראוי היה להדחיק. האלבום מצוין, אמינם בשיאו ונדמה שלא עברו חמש שנים. מצד שני אין כאן באמת חזון חדש, פשוט אלבום טוב.

Eminem – Relapse

אמינם חוזר באלבום חדש ועצבני. הראפר הלבן הכי קשוח במערב נעלם למראית עין. אלבומו האחרון יצא ב-2004, כמעט נצח במונחים של מוסיקה פופולארית. אבל אמינם לא נתן לזמן שעבר לגרום לו לשקוט על השמרים. רחוק מזה. הוא לקח את הזמן לגבש לעצמו אמירה שמסוגלת להתחרות עם שאר העולם. הוא נהיה למפיק לאחרים, התמכר לכדורי שינה, נגמל, התחתן מחדש. עבר חיים שלמים למעשה. פירוש המילה Relapse הוא הדרדרות, דומה שאמינם מנסה באלבום הזה להציג את עצמו כמי שהוא נציג האופל עלי אדמות. הוא אלים, הוא תוקפן, הוא מאשים את הסמים – הכול – הוא לא יודע מה נכנס לתוכו, וככזה הוא מוכה שד.

הדפוס האמור חוזר על עצמו שוב ושוב ביצירה של אמינם. פעם הוא סלים שיידי, פעם הוא הוא עצמו. פעם הוא רוצח את האקסית שלו, פעם הוא מעריץ משוגע. הדיאלוג של אמינם עם הצד האפל מוציא ממנו את הטוב שבו. הוא מזכיר מבחינה זו אמנים גדולים בעולם המוסיקה האמריקאי, אמנים שכולם הופכים למספרי סיפורים כשצריך, ומוציאים את האני האמיתי שלהם מהמשוואה. אמינם, כראפר, נמצא במשבצת בעייתית. ראפר מטבעו נדרש להיות כנה ולספר על חייו. הוא פותר זאת בדמות אלטר אגואים אותם הוא לובש ופושט, סיפורי זוועות ומעשי אימה אותם הוא מפרט כדרך אגב באלבום שלו. הוא לא זוכר מה היה, הוא אלים, הוא שוכח, הוא הכול חוץ מהוא עצמו. הדמות הזו מאפשרת לו להטעין את הראפ שלו בחיוניות ומשמעות שראפרים אחרים נעדרים ממנה לרוב. זאת בשילוב הכריזמה שלו ויכולות הראפ שלו מציבים אותו שוב בעמדת הראפר הטוב ביותר בשכונה.

ובכל זאת, דיון. ברצף של ההיפ הופ העולמי, אמינם לא מציע משהו חדש. הוא אמנם מפיק, הוא אמנם ממשיך את הקו המוסיקלי שהוא תמיד עסק בו. אבל בשונה מיוצרים כקנייה ווסט למשל, הוא אינו מציע להיפ הופ חזון מוזיקלי חדש ויוצא דופן. הוא פשוט מציע את עצמו על אופיו. זה אמנם הרבה, אבל המאזין הממוצע חובב ההיפ הופ לא ידע היכן להציב את האלבום הזה. בעולם של ימינו. הוא מתכתב אך ורק עם היצירה של אמינם ובהמשך ישיר לה. שזה הישג לא רע. אך האם זה מספיק?

שתמיד יחזור

באסטה ריימז שב עם אלבום חדש שעושה רק טוב למאזינים. האלבום החדש מציג אותו עם חזון מלוטש ורהוט שהופך לאמירה שלמה ונדירה בנוף.

Busta Rhymes – Back On My B.S (הליקון)

תמיד ישנה תחרות סמויה בהיפ הופ. תמיד ישנן שאלות נוסח "מי הכי טוב?". האם זהו הראפר החכם התורן? או אולי זה דווקא מי שנעזר במפיקים הכי טובים? אולי זה בכלל מי שהחזון שלו הכי מגובש? בסיבוב הנוכחי בו מתחרה באסטה ריימז בתותחים שהוציאו אלבומים לאחרונה והשבוע, הוא לוקח בגדול. באסטה ריימז של Back On My B.S, הוא ללא ספק ראפר עצבני, מוכשר כשד, עם טקסטים חריפים ובעיקר המון יכולת בכל העשייה שלו. זהו אלבום שלמרות שהוא נשמע אגרסיבי, למרות שהוא נשמע אלים, למרות שהביטים שבו שמנים וכיפיים אולי קצת יותר ממה שרוב האנשים יסבלו, הוא עדיין פנינה משובחת של איך עושים היפ הופ בימינו.

הוא לא צעיר, בגיל 37 הולך והופך באסטה ריימז לאחד מהאבות של ההיפ הופ האמריקאי. ההשפעה שלו על ראפרים צעירים ממנו מוכחת. אחרי הכול הוא בסביבה מאז ימי האולדסקול הזכורים לחיוב. אז מה יש למבוגר האחראי להציע לצעירים ממנו? באסטה ריימז מציע המון. הוא מציע פלואו ראפ שאין לו מתחרים, הוא מציע תמהיל מדוייק ועשוי היטב של באסים, והרבה מאוד אינטליגנציה. בין אם זה Arab Money, שקורץ למשמני הנפט שמרפדים היטב את המפרץ, ובין אם זה Don't Believe Me שמציג גם את Akon ו-T.I, ומייצר סוג של בלדה רומנטית עתירת תדרים נמוכים. בלדה מהסוג שלהיפ הופ של היום קשה להציג בקלות.

על כן אחרי האזנה לאלבום של באסטה ריימז די ברור מה העניין. זה לא שההיפ הופ מת באיזושהי צורה לא ברורה. הוא פשוט מורכב מהרבה מאוד שמות עכשוויים צעירים ונטולי חזון. כאשר מגיע ראפר עם חזון, יוצר שיודע מה הוא רוצה, פתאום הז'אנר נשמע כמה רמות מעל מה שהיה קודם. כשבאסטה ריימז אומר שהוא Back On My B.S (חוזר עם הבולשיט שלי, בתרגום חופשי), הוא בעצם אומר – באתי לעשות מהומות שוב, באתי להראות לכם מי בוגר של בית הספר הישן ומי מחזיק מספיק שנים ברזומה בשביל לעשות את זה כמו שצריך. וכן, זה לא אתם. בקיצור באסטה ריימז באלבום משובח.

Busta Rhymes

גם לנו לא

גיא מר הוציא אלבום חדש ומצוין בו הוא יוצא ראפר שמילותיו שקולות היטב. ההיפ הופ הישראלי מרוויח ובגדול וגם אתם.

גיא מר – אין לי מה להתלונן (התו השמיני)

בגזרה המקומית גיא מר הוא סוג של עילוי. די.ג'יי הבית של הדגנחש, שעבר עם השנים לעמדה הקדמית והחל לחלוק את המיקרופון עם שאנן סטריט, סולן הלהקה. בשנים האחרונות, מאולפני הקאבום בהם הוא יושב, הוא מפיק אמנים אחרים, מקליט את עצמו, ובעיקר צובר לעצמו שם של בחור שמבין עניין בעשייה שלו. מר הוא אחד האנשים הבודדים שאין שום דבר רע להגיד עליהם בסצנת ההיפ הופ המקומית. מבחינה זו באמת שאין לו מה להתלונן, הוא מנגן, גדל, משתפר ומביא חזון בכל צעד שהוא עושה. כמו באלבום הזה.

בשונה מראפרים או מפיקים אחרים ששחררו אלבומים לאחרונה, ע"ע גו'ני או קוואמי, אין באלבום הזה המון אורחים. גיא מר מביא את עצמו, תוך שהוא נעזר במעט מאוד אורחים. מיאה עוואד וקרולינה על תקן זמרות ליווי בשני שירים, תאמר נאפר, פלד, אורטגה ותומר יוסף בשני שירים נוספים. זה לא הרבה בכלל. האסטרטגיה הזו שמה את מר במרכז כסולן מוביל. הוא ממלא את החלל באיזון נאה, ומצליח שלא לסתום את האלבום בנוכחותו, מכשול שראפרים רבים נופלים בו.

אבל אי אפשר לכתוב על יוצא דגנחש בלי להתייחס ללהקת האם. מה שמעניין באמת בגלגול הנוכחי שעובר על חברי הדגנחש, ועבור אוהב מוסיקה מדובר בחסד של אמת, הוא שבכל אלבום סולו של אחד מחברי הלהקה נוכחת השפעה אחרת. שאנן סטריט הציע מבט מהורהר על העולם, יאיא הציע פ'אנק וגרוב, וכעת גיא מר עצמו מציע יותר היפ הופ ממה שהיה נוכח בכל האלבומים של הדגנחש גם יחד. הוא אמנם מתכתב עם הסאונד של להקת האם, אך עדיין הוא נמצא במקום אחר לחלוטין. נקודת המוצא של מר היא שהגרוב הוא המלך. הוא ראפר שרוכב על מקצבים, על קצב, ומה שקובע מבחינתו הוא השילוב המוחלט של הראפר מול הביט. כשאלו נפגשים באופן מיטבי הופך גיא מר ליוצר שהשירים שבאלבומו טובים כמו אלו של להקת האם, ובמקרים מסוימים מתעלים עליה.