Road Marks – סימני דרך

אלבומה של ג'אנל מוניה, פצצת הפופ העתידני, הוא מבט אל ימים שיגיעו ואבן דרך בפופ העולמי. תאכלו את האבק שלה, ביונסה וגאגא

פופ הוא חיה חמקמקה ופרועה. לעיתים הוא יכול ללבוש צורה אלקטרונית, ולעיתים הוא יכול להתכתב עם טרנדים שהיו לפניו. לעיתים הוא יכול להישמע כמו חיה רעה, ולעיתים מפויס. במקרה של ג'אנל מוניה, מדובר בחיה עתירת אנרגיה וסטייל. מי שראו את סרטם המאכזב של "OUTKAST", "IDLEWILD", בוודאי יזכור את הזמרת עם הפוני הבלתי אפשרי שתפסה את האוזן של כולם. זוהי ג'אנל מוניה, הילדה החדשה בשכונה של הפופ העולמי. עם אלבום עתיר חזון וסטייל רב ועשיר, היא מציגה את עצמה לעולם הרחב. זהו אינה אלבומה הראשון, אך זהו הצעד הראשון בקריירה משמעותית עבורה. הוא יצא בלייבל Big Boi של הראפר מההרכב "Outkast".

חלומי, רומנטי ולעיתים קסום. האלבום מתכתב עם תרבות פופ מכל הכיוונים. לפרקים הוא מזכיר סרטי "וולט דיסני", עם כינורות עשירים ותזמור שהיה הולם את קטעי הרומנטיקה הדביקים ב"מרי פופינס"; בחלקים אחרים שלו, הוא עשיר בסול וגרוב המניע את ראשך מעלה מטה ומניע את הגוף; ובמקטעים אחרים, הוא פופ עתידני מינימליסטי. העושר המוסיקלי הזה מציב אותה בקדמת חזית המוסיקה בעולם. בשונה מאמניות פופ אחרות, נדמה שהיא לא ממשיכה קו מסוים, אלא דווקא מייצרת משהו אחר לחלוטין. אבן דרך? אולי זו אמירה שאפתנית, אבל היא בהחלט מגדירה נכונה את העשייה שלה. האם האלבום של מוניה מציב תמרור אזהרה אדום על הפופ העולמי? הדבר אינו מופרך. בעוד ביונסה, ליידי גאגא, ריהאנה ואחרות מנסות להמשיך ולדבר עם ז'אנרים שהיו לפניהן ולמכור את עצמן דרך מיניות אינסופית ובלתי אפשרית, מוניה היא פשוט זמרת יוצרת אדירה. ההפקה המוסיקלית שהיא עוטפת את עצמה בה, אינה מאפשרת לה לוותר על חזון אמנותי, ומסיטה את תשומת הלב מפומפוזיות למוסיקליות. זה יתרון משמעותי שמציב אותה בקדמת חזית הפופ ומותיר שחקנים אחרים בז'אנר זה הרחק מאחור. את האבק שלה יאכלו אחרים, ויש לקוות שישכילו להעניק ערך מוסיקלי מוסף לעשייה שלהם. המאזינים רק ירוויחו מעניין כזה.

אלבום הבכורה של עלמה זהר הוא מוצר כה נדיר בנוף, שיש לשמור עליו מאין משמר. מצגת תכלית מאוד מרשימה שמותירה את השאלה הגדולה – מה הלאה?!?

עלמה זהר – דברי

מערכת היחסים שלי עם עלמה זהר היא אמביוולנטית למדי. מצד אחד, הסינגל הראשון שלה, "עם הגב", שעמם את האוזניים כמו שמזמן לא שעממו אותן. הסאונד המיושן לכאורה, וההגשה שלה שמנסה כאילו לחקות את טיבן הזמרות הגדולות של שנות ה-60 וה-70 בישראל, כל אלו לא שכנעו אותו אז. אבל אז הגיע "אגוטריפ" המשובח, שגרם לי להגביר את הווליום ברדיו ולומר לעצמי "הו, אלוהים, זה פשוט מעולה!".

כך הפכה ברגע עלמה זהר מסתם זמרת שמשמימה את האוזן לאור הטהור מהשמיים שבא לטהר באחת את סצינת המוזיקה המקומית מכל הפגמים והחטאים הקטנים שלה. זהר שמיימי שבא לתת קצת תקווה. כן, אני מגזים, אבל עדיין – עומד מאחורי זה משהו.

ההפקה המוזיקלית עשירה, מלאת טריקים קטנים שמזמן לא מילאו את הרמקולים. קולה של זהר עושה עבודה מרשימה. אפילו הטקסטים שלה מהווים משב רוח מרענן על רקע כל זמרות הרחמים העצמיים הממלאות את גלי האתר. היא כותבת טוב יותר, אולי ירושה מיענקל'ה רוטבליט אביה החורג, אולי לא. היא לא מנסה להתחכם כמו אביגיל רוז בצורה מוגזמת, אלא להגיש היטב, ועל כך אין אלא לשבח אותה. מקומה של ההגשה המדויקת נעלם למצער מהעולם. הדרמה, התיאטרליות שבשורה, אין בזה דבר רע. למצער החליפה אותה דרמה מוגזמת וניסיון להפגיז את האוזניים בצעקות מחרישות אוזניים. במידה רבה מהווה עלמה זהר אנטי-תזה לרוב מה שרץ אצלכם ברדיו. העושר המוזיקלי שלה וההגשה הם מה ששמים אותה הרבה מעל לאחרים.

בין שיריה המעולים אפשר למנות את "שיר אהבה אינדיאני (מיגל)", שיר שכולו אהבה בין גבולות, בעולם בינלאומי כל כך מפתיע, שעדיין לא נכתב אחד כזה.
עלמה זהר היא הבלחה בהירה וחדה במוזיקה המקומית. השאלה היא האם תמשיך להנעים את זמנם של היוצרים השונים. הדומיננטיות של אסף איילון, המפיק המוזיקלי, ניכרת בכל האלבום. העושר שהוא מייצר מופתי. השאלה היא האם לאורך הדרך הוא יבלע אותה בדרכו, או שאולי ידע להעצים את הכישרון העצום ממילא שנמצא אצל זהר ולהוביל אותה קדימה אל אלבום שני.

לא בכל יום נוחתת זמרת בסדר גודל כזה על המדפים, והשאלה היחידה שיש לשאול היא האם ישכילו מנהליה להפוך אותה למוצר המוני. להופעה אני כבר מצפה בקוצר רוח; התרגום של השירים לבמה חייב להיות מרתק. בסופו של דבר, "דברי" הוא אלבום מצוין, המשאיר טעם אדיר של עוד. השאלה מה הוא העוד.