Road Marks – סימני דרך

The Power of Song – Pete Seeger

פסטיבל דוק-אביב נותן הזדמנות חד פעמית לראות את אחד הסרטים המרשימים שנעשו על יוצר פולק. פיט סיגר זוכה לכבוד, אולי באופן מוגזם, בסרט החדש אודותיו. ללכת לראות וללמוד.

בדרך כלל לא כותבים במדור זה על סרטים, אבל דוקומנטריים על מוסיקה זה משהו אחר. בטח כאשר מדובר בסרט מקיף וביוגראפי על פיט סיגר, אמן הפולק המוערך. סיגר, שחצה בשבוע שעבר את גיל 90, הוא אחד היוצרים המשמעותיים, אם לא המשמעותי ביותר, בתחום התחייה של הפולק בארה"ב ובעולם. הוא בן לזוג מוזיקאים קלאסיים שגילו בשנות ה-1920 את המוסיקה של אנשי האפלצ'יה, מוסיקה אמריקאית שורשית, וחייו הובילו אותו בנתיב שבו נהיה לאיש שירה בציבור, זמר מחאה, קומוניסט נרדף, לוחם למען זכויות אדם, נגד מלחמת וייטנאם, ובין הבודדים שהשכילו להתאים את עצמם לזמנים המשתנים והלחם למען איכות הסביבה. במידה רבה תבנית חייו של סיגר היא תבנית חייו של השמאל בעולם בכלל ובארצות הברית בפרט. זהו גם הציר בו צועד The Power of Song, וכך הוא מתאר את סיגר.

סיגר, אליבא הסרט, הוא היוצר המשמעותי והמרכזי והחשוב ביותר בתחום התחדשות הפולק בארצות הברית. לעזאזל, לא רק שהוא חשוב הוא למעשה הרוח האמריקאית בעצמו ובעשייתו. חלוץ שגר עם משפחתו בישימון, בבית אותו בנה בשתי ידיו. בן למשפחת נוודים, למד בהרווארד ממנה נבעט בגלל דעותיו הפוליטיות, כתב והלחין שירי עם בעבור מעמד הפועלים, תומך באיגודי העובדים, נרדף על ידי המקרתיזם, לימד ילדים קטנים שירה בציבור, נאבק נגד וייטנאם, למען איכות הסביבה, זכה בהכרה מאת מוסד הנשיאות על תרומתו ואגדה בימי חייו. קדוש חי פשוטו כמשמעו. התמונה האמורה מחייבת הרמת גבה. אמנם סיגר עשה כמה דברים בחייו, אבל הוא לא בודד במערכה, והוא לא דון קישוט הדוהר למאבק נגד כל תחנות הרוח של העולם. אפילו סיגר עצמו מתאר את חייו כמי שהאירועים צצו לו בדרך, ופחות כמכוון מטרה. זהו למעשה המתח הקבוע לאורך הסרט. מצד אחד מנסים לעשות האדרה לסיגר וחייו, מצד שני סיגר עצמו מצטנע ללא הרף ומבטל את התמונה המתוארת.

כצופה ביקורתי קשה לקבל את הזווית המוצגת בסרט עצמו. מפעל תחיית הפולק בארצות הברית עבר שני גלים מרכזיים. הראשון הוא זה של שנות ה-1920, השני הוא זה של מהפכת ילדי הפרחים. בגל הראשון חברו יחדיו אינטלקטואלים, אנשי שמאל וחוקרי מוסיקה כאלן לומקס, אצלו עבד סיגר עצמו. זה היה גל שחיבר את השירים של קבוצות פועלים וקיבץ אותם בספרים, ופעל להפיכתם לשירי מחאה לגיטימיים בעלי רלוונטיות לכאן ועכשיו של התקופה. בגל השני היו אלו נפגעי המקרתיזם, זמרי פולק, מרדנים צעירים ואחרים שנשענו על ההישגים של תנועת הפולק בתחילת דרכה ועל הזיהוי שלה עם מחאת שמאל נגד הממסד האמריקאי. סיגר הוא חוליה חשובה במהלך האמור, הוא גדל בתקופה הראשונה ופעל בעיקר בשניה. אבל הוא לא הנביא שלה או המשיח. מקומם של שחקנים אחרים נפקד לחלוטין מהתפתחות הפולק האמריקאי. נוסף על התמונה האמורה, סיגר מוצג כמתעד של הפולק העולמי, שחקן בלעדי וחשוב – אמת שהיא מפוקפקת וחלקית במקרה הטוב.

למרות האמור לעיל, צריך לעשות חסד. הסרט חשוב ומצוין. זה לא עניין שבשגרה שיוצר כסיגר זוכה לדוקומנטרי רחב יריעה כל כך (90 דקות) אודות העשייה שלו. השילוב של קטעי ארכיון, ראיונות עם בני משפחה, עם סיגר עצמו וקולגות כברוס ספרינגסטין וזמרות הדיקסי צ'יקס, מייצר תמונה רחבת יריעה ומשכנעת. אין תחליף לעדויות האישיות שסיגר עצמו מספק לאורך כל הסרט, והן מסייעות לאמינות של הסרט. הסרט אמנם מוותר בחלקים מסוימים על השאלות הקשות של האיך והלמה, אבל בסופו של יום הוא מהווה שיעור חשוב. סוג של ציור של נתיב וקווי מתאר, ופחות תמונה מדויקת, אבל שיעור חשוב שכדאי לצפות ולהכיר אותו.

Pete Seeger. קרדיט: Cornell Capa עבור LIFE

על "כשתחשכנה עיניי – שירים ומוסיקה ממחזותיו של חנון לוין" (הד ארצי)

אין כמו העגמומיות של חנוך לוין. האיש שכנות ותודעה פוליטית הלכו יד ביד ביצירתו. לוין ידע לאורך כל הקריירה שלו לקשור יחדיו ובכפיפה אחת מסר נוקב שרבים ניסו להתרחק ממנו (שכול, מוות, כיבוש וכוח) עם הומור שחור ומרטיט לב. בכפיפה אחת עם מסריו והמחזות אותם כתב, התקיימה בו נפש של פזמונאי, וככזה הוא הותיר אחריו די הרבה שירים שהם נכס צאן ברזל. לא בזכות מתקתקות אלא בזכות שפה חדה ומושחזת ואמירה שלא ניתן למצוא כמותה במקומות שונים. למרבה הצער לא רבים השכילו לתרגם את הכוח שיש במילים של לוין ולהפוך אותם ליצירות קונקרטיות לכאן ועכשיו.

בכלל נראה כי השירה העברית די איבדה את הברית שהייתה לה עם הרוק והמוסיקה הפופולארית, וחבל. זה עניין של דלות החומר הכתוב כמו גם דלות העניין של מוסיקאים בשיתופי פעולה מסוג זה. נהוג להאשים בעיקר את האחרונים, אבל צריך לשאול האם בשנים האחרונות קם יוצר שהיה לו משהו מספיק מעניין לומר מלבד הרהורים נוגים, ובמידת מה פתאטיים, מעבר לשבירת אור הניאון על זגוגיות בית הקפה הזה או האחר. היכן המילים המשמרות את הנושאים הבוערים במוקד המיתוס האנושי? היכן הטקסטים הנוקבים על האל, היקום, המשמעות, היהודי שבי? כל אלו הוחלפו בטקסטים אישיים מדי. בקיום פוסט מודרניסטי האמנם יש מקום למאחד ולמקרב? האמנם הכתיבה החליפה את מרכז הכובד שלה ממיתוס מאחד כללי לשלל מיתוסים שבורים וקטנים הרלוונטיים לקבוצות מעטות בלבד? כן.

כתיבתו של לוין התעסקה מאז ומעולם בסוגיות אוניברסאליות. הפחד והחשש מהמוות הניעו אותו פעמים ורבים. העיסוק בזיכרון ומוות בכלל היה אינטגראלי לכתיבה שלו. אולי באופן עגמומי, הסוגיות הללו שהיו חלק מהותי בזהותו הדור הלוחם בולטות בזמרים שצמחו מתוכו. הדיסק השני מבין השניים המרכיבים את אלבום זה, מציג שלל יוצרים אלו: תיקי דיין, ריקי גל, יהודית רביץ, שם טוב לוי ואחרים, אנשים שגילם נושק או עבר מזמן את ה-50, נציגים בולטים של קבוצה דמוגרפית המזוהה עם מלחמות ישראל המשמעותיות של שנות ה-50 עד ה-70 של המאה הקודמת. הטראומות שליוו את חייהם של בני דור זה אינן זהות לאלו של הדור הנוכחי. שבירתו של החלום וקריסתה של התרבות מאפיינים את קבוצת הגיל של ילידי שנות ה-70 עד תחילת שנות ה-2000. על כן ערכים כמו מוות ואובדן אינם משויכים לטראומה האישית של היוצרים של ימינו, ועל כן חנוך לא מאומץ על ידם כמו שאומץ על ידי הזמרים המככבים באוסף זה.

האם יכול לקום חנוך לוין של ימינו אנו? עדיין לא. לפחות לדעתו של כותב שורות אלו. השבר הוא אמנם עמוק, אבל לא עלה עדיין בידי מישהו למקד את ההגדרה והמאבק בשבר. במילים אחרות, רק כשיש רצון לנסות ולהציע פתרון למשבר עולים האמנים ומקבלים את תפקידם ההיסטורי. במצב הנוכחי של ניתוץ המיתוס לאלפי רסיסים, עדיין לא עלה בידי אמן כלשהו לנסות ולתאר את שלל תתי התרבויות והמיתוסים ולקשור אותם לידי חלום אחד. כאשר מישהו יעשה משהו כזה, הוא גם יתאר את ההתמודדות עם המשבר התרבותי והוא יהפוך לחנוך לוין של ימינו. זה מפעל לא פשוט ורציני. אך זהו תפקידם של אמנים ויוצרים. זוהי שעתם ויש לקוות כי הם ירימו את הנס.