Road Marks – סימני דרך

פוסט מהחודש שעבר ששמתי בפייסבוק, אבל שכחתי לשים כאן.

אולי זה רק מזל רע ואולי זו המציאות, אבל מזה שנתיים בכל מקום שאני הולך אני נאלץ להתמודד עם קן דבורים בצמידות לביתי. בדירתי הקודמת שהו להם המפלצות השחורות והמכונפות בגזע עץ רקוב ישר מתחת למרפסת ביתי, והנה הפעם הם חזרו לתקוף את הדירה. בתור מי שסובל מאלרגיה לדבורים (למי שלא מכיר, תדמיינו את מקולי קאלקן מת ב"החברה שלי") הרי שכל דבורני שולח אותי לממלכה שכולה אדרנלין, פאניקה וקריאות מלאות אימה של "לא!! המוות הגיע!" והמלטות מלאת גבריות מזירת ההתקלות.
האפיזודה הנוכחית מתחילה לפני כמה ימים כאשר בשש בבוקר זמזום מטוס סילון נמוך נשמע בחדר השינה שלי. בומבוס האדמה, או בשמו העממי – דבור, החליט לפלוש לחדר. אחרי שהתחפרתי מתחת לשמיכה והודעתי לזוגתי שתגיד לי מתי הוא עף מכאן, הלה התנגש בישבני מכוסה השמיכה ונמלט. למזלי הוא לא עקץ או ניסה לעקוץ (מה שהיה נגמר במיון), אלא רק הפגין נוכחות וכמו ניסה לומר: חביבי, אני אולי דבור, אבל העוקץ שלי קצת יותר משמעותי משלך. כמו כל גבר מצוי נעניתי לקריאת התגר והחלטתי למגר את התופעה. כך, כמו כל גבר אמיתי, מצאתי את עצמי מתחנן לפקידי עירייה שיגיעו להדביר את הבעיה.
אפשר לצחוק על עיריית גבעתיים מכאן ועד מחר, אפשר לטעון שזו לא באמת עיר, אבל בכל מה שקשור לתברואה הם עובדים מהר. תוך מספר שעות נחת בביתי גבר דתי מבוגר, עם שפם דקיק, כיפה שמוטה, ועיניים בולטות שהזכירו לי מדוע מעולם לא הלכתי לעבוד עם כימיקלים מסוכנים. אחרי שהוא הסביר לי ברוב דעת שאני ילדה קטנה שמפחדת מדבורים ללא שום סיבה אמיתית, שכן הם רק נושכים ולא עוקצים הוא יצא לחפש את נקודת הקינון. להגנתי אציין כי לא נשארתי פראייר ובדיקה בשלושה אתרי חרקים הוכיחה את טעותו. אני אולי ילדה קטנה, אבל בכל זאת – חנון. למצער סבב זה הסתיים בכישלון ואביר העירייה הראשון נכשל במעשיו. "אני לא מוצא את הקן, אז אני סתם ארסס מסביב" אמר לי.
חשבתי אולי זה יעזור, אך לא. למחרת בבוקר שב האסון וחזר לפקוד את ביתי. החלטתי לעשות מעשה ולגייס את שכניי למטרה. אולי עיניהם טובות יותר משלי והם ישימו לב היכן נמצא הקן. שכני המבוגר טען בתוקף כי הוא לא הרגיש שיש דבורים ואם יש לי בעיה, אז זה כנראה בגלל מזל רע ותו לא, או במילותיו "מה לעשות שיש לך עצים מול הבית". עצים או לא, כותב שורות אלו הוא לא פראייר, וכמו בעסקים, גם בחיסול דבורים אין לך על מי לסמוך אלא על עצמך.
זוגתי איננה פראיירית ולפני השינה הציעה כי נאטום את הבית, נסגור את החלונות כך שלא יפתיעו אותנו שוב בשנתנו הדבורים. כך מצאתי את עצמי בבית חנוק, שוכב על המיטה מול הטלוויזיה ומפתח יחסים סימביוטים עם המאוורר. בבוקר כאשר התעוררתי שטוף זיעה ומלא בתובנות חדשות על מצבי, החלטתי שעד כאן. לא שכנים ולא עירייה, אלא אני בלבד. בחירוף נפש יצאתי לחפש את הנגע ויצאתי לחצר הבית בשעת השיא של הדבורים. הידעתם כי בין שש בבוקר לצהרי היום הם פעילים במיוחד? לא עברו שתי דקות ומצאתי את הנקודה החשודה כביתם של בני הבליעל. האדרנלין שטף אותי וגל שמחה עבר בי כאשר ראיתי את אחד מהם יוצא ונכנס מארון השירות של שכני המבוגר, זה אשר הכחיש עד לפני מספר דקות את הימצאותם בסביבתנו. נאמן לדרכי התקשרתי מיד לעירייה והזמנתי אותם לבוא ולרסס. משמעות שמי היא צייד גדול, לו יכלו אבותיי לראות אותי כעת בטוחני כי עיניהם היו נמלאות בדמעות של גאווה.