Road Marks – סימני דרך

את המאמר הבא לקחתי מתוך הבלוג המצוין של הנרי ג'נקינס, במסגרתו הוא עוסק בנושאים שונים של טרנסמדיה. למי שלא מכיר, טרנסמדיה היא צורה להסתכל ולבחון אמנות בימינו. הגישה גורסת כי סיפור איננו מסופר רק על גבי מדיום אחד כפי שהיה בעבר, אלא שהוא מתקיים על גבי מספר פלטפורמות במקביל, ואופן הצריכה של הסיפור וההתפתחות שלו משתנה מפלטפורמה לפלטפורמה. הדבר מעניק עוצמה רבה למעריצים (Fans) שעוקבים אחרי הסיפור.

המאמר עוסק בהיפ הופ, בדגש על זה של הסצנה בלוס אנג'לס. הוא נכתב על ידי Marguerite De Bourgoin, יוצרת קולנוע דוקומנטרי המתעדת את הסצנה בלוס אנג'לס. בעוד שהוא עטוף בהמון אהבה לסצנה המקומית שלה ודוגמאות פרטיקולאריות, אפשר ללמוד ממנו הרבה מאוד, אבל צריך לזכור שהוא רלוונטי לסצנה האמריקאית, לתרבות האמריקאית ולדפוסי השימוש באינטרנט כמו שאמריקאים משתמשים בו. אני לקחתי ממנו כמה דברים מהם אנסח בקרוב סוג של עצות לראפר השואף להתקדם. בינתיים אתם מוזמנים ליהנות מהמאמר הזה.

על הכותבת:

מרגריט סיימת את לימודיה באוקספורד ובסובורן בפריז, והיא בעלת MA בהיסטוריה של האמנות ופילוסופיה. היא עבדה במשך שנתיים בסינמטק של פריז, שם רכשה חיבה לקולנוע. במהלך תקופה זו היא סייעה ל-Marc Riboud, צלם מ-Magnum, עימו חקרה את השפה של הקולנוע התיעודי. היא עברה ללונדון שם התגוררה במשך שש שנים, תוך שהיא עובדת כמתאמת הפקה בתכניות שונות, עד שהחלה לעבוד בערוץ Discovery באנגליה במחלקת התוכניות. לאחרונה מרגריט עברה ללוס אנג'לס וסיימה את תכנית Anneberg לתואר MA בקהילות וירטואליות באוניברסיטת USC. במסגרת זו חקרה והגדירה קהלים חדשים לקולנוע, בדגש על התחום התיעודי ברחבי הרשת.לאחרונה היא מפתחת עם הצוות שלה את המיזם LA Stereo.tv במסגרתו היא מתעדת את עלייתה של סצנת ההיפ הופ העצמאית בלוס אנג'לס, ואוצרת אמנות רחוב באתר urbansalt.com

היפ הופ נהיה טרנס מדיה: שבעה חוקים / Marguerite de Bourgoing

במהות שלו היפ הופ מהווה קרקע פוריה לטרנס מדיה. הוא נולד מתוך נגינה של סמפולים (השאלת מקצב ושימוש בו בהקשר אחר), הוא משלב לתוכו ריקוד וגראפיטי. ככל שאלמנטים אלו התפתחו להם הם הפכו עצמאיים ונפרדים. טרנדים עכשוויים בהיפ הופ, כמו Jerkin (הרכב מלוס אנג'לס), מזכירים לך כמה מורכבים ונוכחים סטייל, מוסיקה וריקוד בהיפ הופ.

ב-LA STEREO אנחנו מתעדים את סצנת ההיפ הופ העכשווית של לוס אנג'לס, המאופיינת בשלל אמנים עצמאיים. אמנים צעירים ומבטיחים עושים שימוש באמצעים דיגיטלים בשביל לתקשר ישירות עם קהל המעריצים שלהם. הם לוקחים את השיווק שלהם על עצמם, ומשתמשים בכוח שזה נותן להם בשביל למנף עסקאות הפצה, או לחתוך החוצה מתווכים שונים. במקביל, התרגול העצמאי של האמנויות הקשורות לז'אנר פורח בכל מקום, והדבר מעורר תנועה שאחדים קורים לה "הרנסאנס של לוס אנג'לס". אמצעי ביטוי דיגיטאליים חדשים מאפשרים לז'אנר להתרחב עצמאית על גבי פלטפורמות שונות. LA STEREO מציג את כלל תנועת ההיפ הופ בלוס אנג'לס. הצוות שלנו כולל DJ (Val the Vandle), הטועם שלנו, צלם (Kasey Stokes), העין שלנו, ראפר (Belvi), התמלילן והראש החושב, עיתונאית (Rebecca Haithcoat), ובמאית סרטים (Marguertie de Bourgoing) שגם מפיקה.

הנה שבע העקרונות של טרנסמדיה שנוכחים בתנועת ההיפ הופ כפי שבדקתי אותה בשנה האחרונה.

1. קדם את המותג שלך: אופן מייק (מיקרופון פתוח)

בימינו היפ הופ ניזון הן מפעילות אונליין ענפה ונוכחות אופליין המזינות אחת את השנייה. הופעה טובה מייצרת מעריצים חדשים שבתמורה יעקבו אחריך אונליין, בשביל לדעת מה קורה איתך. באופן דומה, פרויקט עשוי היטב שיקבל רוח גבית מבלוגים ואמנים אחרים, ייצור באז אונליין חזק שימשוך בעתיד תשומת לב רחבה. בכל מקרה גם הפעילות אונליין וגם הפעילות אופליין הן קריטיות בשביל לעודד את הדיבור מפה לאוזן. בהיפ הופ כל אמן הוא (בהעדר מילה טובה יותר) מותג בפני עצמו, עם נוכחות אונליין ענפה שהחלה במייספייס וממשיכה כיום בטוויטר. טוויטר, יותר מפייסבוק, הוא זיכה פורייה להתקשרויות מסוגים שונים: בין עסקיים, בין אמנים, בין מעריצים לאמנים, אמנים שעושים ריטוויט למעריצים אחרים. הוא משמש לקידום, לשיחות חולין, להבעת דעה ולהראות מה האמנים זוממים. אמנים עצמאיים שולטים באופן תקשורת זה. אמנים רבים הם נסיינים נלהבים של חידושים טכנולוגיים כ-Bubble Tweet, TwitPic וגם של Tumblr, בלוגים ומכשירים אחרים. הנוכחות אונליין מורחבת אל שיתוף קבצים. המוסיקה זמינה כיום אונליין, לעיתים קרובות בחינם, ואמנים מייצרים מיקסטייפים או מדליפים שירים כחלק מהניסיון שלהם להגיע למעריצים. קליפים קיבלו משמעות חדשה בהקשר זה על ידי אמנים עצמאיים והפכו לעזר ויזואלי עוצמתי התומך במוסיקה. רבים מהם נעשים באופן עצמאי ומציגים יצירתיות עשירה יותר מאלו הנעשים במיינסטרים (לדוגמה הקליפ של Basicali לשיר "Nobody Cares" שצולם בחנות של מקינטוש ונערך ב-24 שעות).

2. שמור על זה אמיתי: תהיה אותנטי אבל באופן שניתן לשווק.

באופן מסורתי, היפ הופ ניזון מהיופי שבאותנטיות והוא לא נמנע מהמסחור. הדבר נוכח גם בהיפ הופ המחתרתי. אמני היפ הופ הם החלוצים באופן שבו הם שיווקו את עצמם למותגים, ובאופן שמינפו את שיתוף הפעולה בינם למותג ותרגמו אותו להצלחה. עוד לפני שנים Run DMC אהבו את המראה של אדידס, ובסופו של דבר אדידס ייצרו סניקרס מיוחדים בשבילם. היום ראפרים עצמאיים מלוס אנג'לס אימצו לעצמם מותגים כ-Diamonds ו-Crooks and Castle. בעלי המותגים זיהו את הפוטנציאל האמנותי ואת יכולת ההשפעה שלהם על קהילת ההיפ הופ, ואימצו אותם. האמנים עצמם מתגאים בכך. הסטייל משחק תפקיד מאוד משמעותי בהיפ הופ, וזה טבעי שמותגי אופנה יהיו בין הראשונים שיתנו חסות לאמני היפ הופ. לדוגמא, ראפר צעיר בשם Skeme עיצב כובע משל עצמו עם המעצבת Nicky Diamond. שיתופי פעולה אלו נובעים לעיתים קרובות מהמקוריות של האמן והאופן שבו הוא מביע את האינדיבידואליזם שלו. מי שלוקחים זאת עד הסוף מייצרים מרצ'נדייז משלהם, למשל ההרכב U-N-I שמתעב את הניסיונות של חברות תקליטים לחזר אחריו, והחליט מזמן להיות עצמאי עד הסוף. הם יצרו לעצמם ליין כובעים אותו הם מקדמים, בין היתר, בלהצטלם עם הכובעים על עטיפת אלבומם.

3. תהיה השינוי שאתה רוצה להיות.

אחרי הבחירות בהן זכה אובמה נהיינו עדים לתנועת הטרנס מדיה הגדולה ביותר עד כה – וכל הצלחה של מפעל טרנסמדיה הוא בפירוש תנועה. בשביל שאמן או הרכב יצליח, עליו להצית את הדמיון של הקהל שלו עם משהו שגדול יותר ממה שהאמן עצמו. הרעיון של אחדות (Unity) מהווה נושא מרכזי בהיפ הופ. בתנועת ההיפ הופ שצומחת בקליפורניה, "המערב החדש" או "הרנסאנס של לוס אנג'לס", הרכבים רבים מאמצים את הרעיון הזה באופן מודע או לא מודע. הדבר מתבטא בשמות ההרכבים – למשל "Pac Div (Pacific Division)", U-N-I (אתה ואני) או El Prez (הנשיא). הם מקדמים סוג חדש של קוליות שהיא תשובה ל-West Coast הקלאסי שהיה בעיקרו מוסיקת גנגסטא ראפ מאוד מצליחה. הדור של היום, שרובו היה צעיר מדי כאשר המהומות בלוס אנג'לס התקיימו, מקדם תפיסת עולם רגועה והדוניסטית. הראפרים אינם הדוברים של מה שנקרא "Cali Lifestyle". הם קוראים לזה "Just Be Cool", תפיסה שמאפשרת להם להגיע לקהלים רחבים, ולארגן למשל, תוך זמן קצר אירוע התרמה למען האיטי עם כל השחקנים המרכזיים בסצנת ההיפ הופ של העיר.

4. שתף פעולה

בעוד שהיפ הופ הוא צורת ביטוי אינדיבידואליסטית באופן קיצוני, שיתופי פעולה מעניקים עומק למה שלרוב הוא ביטוי אינדיבידואלי. ראפרים עצמאיים אינם חריגים. הם צריכים לתמוך אחד בשני בשביל להשיג את המטרה המשותפת. שיתופי פעולה מאפשרים להגיע לקהלים אחד של השני. ביפים (ריבים מילוליים) הם סטנדרט בעולם ההיפ הופ ומשעשעים בפני עצמם, אבל המעריצים רוצים לראות את האמנים שהם אוהבים מתאחדים ומשתפים פעולה. הדבר נוגע לרעיון שמאחורי תנועת ההיפ הופ. שיתופי פעולה לדוגמא ניתן למצוא בעבודה המשותפת של מפיקים וראפרים. די.ג'יים הם צלע נוספת בעניין. מפיקים בהיפ הופ הם לרוב עצמאיים, אבל יש מפיקים שיש להם מערכת יחסים מיוחדת עם מספר אמנים. מערכת יחסים זו איננה בלעדית. גם כל אלבום היפ הופ כמעט מציג ומארח אמנים אחרים.

באחד הראיונות שנתן El Prez הוא השווה בין סצנת ההיפ הופ לסופר גיבורים בספרי קומיקס – בשני המקרים המעריצים אוהבים לראות אמנים עובדים יחדיו. אם לקחת את הדוגמא למקום עוד יותר קיצוני, ישנן קבוצות סופר גיבורים המקיימות דיאלוג רופף עם קבוצות אחרות. חלק מבניית המיתולוגיה סביב האמן בשביל מעריץ היא זיהוי של אירוחים (Cameos) בקליפים. יש משהו כיפי בזיהוי אמנים מוכרים בקליפים של אמן בתחילת הדרך כמו Fashawn (שבחר את שמו כי הוא רצה להדמות לסופר גיבור). הדבר מראה גם את התמיכה של הסצנה בו ואת החוזק של הקהילה.

5. לא קשה לספר סיפור

ראפרים הם מספרי סיפורים מדהימים. יש להם את הכישרון למילים, והם מגיעים ממסורת אדירה של מסירה בעל פה של סיפור. אך האופן שבו אתה בונה את הסיפור, הוא שהופך אותו לאפקטיבי ברמת הטרנס מדיה. הראפר Stevie Crooks (שאימץ לתוך שמו את המותג Crooks and Castle) לובש מסכת סקי במהלך ההופעות שלו, זאת בשביל להעצים את תדמית הרובין הוד שהוא בחר. הראפר Speak קולני מאוד לגבי השורשים היהודים-מקסיקניים שלו. ההרכב U-N-I מדגיש את היחסים שלו עם קהל המעריצים שלו, זאת דרך העלאת תמונות או ריטוויט לתמונות של מעריצים הלובשים מרצ'נדייז שלהם. הראפר El Prez שחרר את המיקסטייפ האחרון שלו ב-President's Day. הראפר האניגמטי Blu כותב טוויטים בסגנון ייחודי ובחר בכינוי @herfavcolor בשביל להעצים את התדמית שלו.

6. It's a man's world but it would be nothing without a woman

אחת הבעיות המרכזיות בהיפ הופ היא המחסור הקשה בראפריות טובות. באופן שוטף ישנם טוויטים השואלים היכן לוריין היל. גם היו שאמרו בעבר ש"נשים לא יכולות לעשות ראפ". הקהל של ההיפ הופ מכיל אחוזים גבוהים יותר של גברים, ועולם ההיפ הופ בכללי נשלט על ידי גברים. עם זאת אין לזלזל בכוחן של נשים. ב-LA STEREO הצגנו מספר ראפריות נשים כמו Sirah.

חלק מהמעריצות הן נאמנות ובולטות, ואילו בעוד שלאמנים יש בעיקר קהל גברי – בשביל שאמן יצליח הוא צריך לקרוץ למספר ז'אנרים. מלבד מקרים בודדים, רצוי שסיפור המסופר בטרנס מדיה יאומץ על ידי גברים ונשים. למרות הכמות העצומה של אזכור המילה "Ho's", ישנו אחוז גדול ומשמעותי של נשים חזקות ואינטליגנטיות הנמצאות בסצנת ההיפ הופ של לוס אנג'לס. נכון, אתה יודע שהצלחת אם מציגים אותך בבלוג 2DopeBoyz (בלוג המופעל על ידי שני חבר'ה מאוד קולנים לגבי מה שהם אוהבים או לא אוהבים), אבל בלוס אנג'לס אתה לא הצלחת עד שלא אומצת על ידי השדרנית Devi Dev. אושיית הרדיו הזו נוקטת בגישה חברית ואמהית לאמנים. כעיתונאית היא עושה שימוש רחב בטוויטר, מעדכנת על הופעות, עובדות לגבי אמנים ושיחות שעשתה איתם. היא מסוגלת לזהות מתי הראפרי Nipssey Hussle מבצע מחוות של כנופיה על הבמה. היא קול ההיגיון שמסביר למה יש יותר מדי ראפרים, למה לא כדאי לצאת עם אחד, היא קול נוקב שאינו נופל לדמגוגיה (גם LA Stereo מופעל והוקם על ידי נשים).

7. היינו משכילים עוד לפני האוניברסיטה

בעוד שהיפ הופ הוא אמנות המתקיימת בחברה שיש בה מסורת כתובה חזקה, זוהי אמנות הנמסרת בעיקר בעל פה (ראפרים רבים אותם אנו מראיינים ב-LA Stereo מספרים לנו שהם לא כותבים את החרוזים שלהם). עובדה זו מסבירה מדוע היפ הופ מאמץ בקלות אסטתיקה ויזואלית ואלמנטים אחרים שתוארו כאן. הוא אינו כפוף למבנה מסודר. הוא מהווה תזכורת איך תרבויות שבעל פה מתאימות את עצמן בדרכים שאינן רק מילוליות. היפ הופ הוא צורת אמנות שפיתחה לעצמה מיתולוגיה, עולם ונביאים משלה, בגבולות החברה העכשווית. הוא צורת אמנות שמתייחסת באופן מתמיד לעצמה ולתקופות אחרות, כפי שהדבר מתבטא בסימפולים. מה שמאפשר להיפ הופ להתקיים ולשרוד בחברה שלנו, היא הגישה המרדנית שלו, הסתירות הפנימיות שבו והגישה הכללית של "I don't give a f***". הדבר מעניק לו צורה גמישה המתייחסת לעצמה ומתפתחת מעת לעת, תוך כדי התייחסות מתמדת לספק פנימי, הצלחות וכשלונות. באופן ניטשאי, Nas כראפר הבוחן את הז'אנר הכריז שהיפ הופ מת, ואילו Jay-Z הדגיש את איש הרנסאנס שבהיפ הופ שיש לו הכול ויודע רבות. כל ראפר בעולם אוחז במקביל בשתי הגישות הללו. אמנם להיפ הופ יש עמוד שדרה חזק, אבל הוא גמיש מספיק בשביל להחיל את השינויים שבו. עם זאת בשביל להצליח בהיפ הופ עליך להיות מאומץ על ידי קהילת הראפרים והמייסדים שלה, מתוך הזהב של הז'אנר ואילך. זה מרשים לראות כיצד הראפרים הוותיקים עדיין פעילים. בטוויטר אפשר לעקוב איך הכומר מ-Run DMC נותן עצות רוחנית או איך הראפר והמפיק QTip פועל.

לסיכום היפ הופ הוא ז'אנר חי ופעיל שמנצל באופן מיטבי את המהפכה הדיגיטלית שאנו עוברים. הוא מראה התפתחות מתמדת, הסתגלות וחדשנות.

בעקבות הכתבה המצוינת של סגול59 על מצב ההיפ הופ הישראלי, או למה הוא לא תפס, הרגשתי שאולי שווה לי לתת את ניגוב החומוס שלי בנושא. הייתי ראפר המון שנים יחסית. בין 2000-2007 נדמה לי, משהו בסגנון. זה התחיל במסיבת בית מאולתרת, ג'אם בין חברים, והגיע בשיא לערב השקה מפואר עם קהל של 800 איש, ביקורות מהללות בעיתונות, וקריאה נרגשת ב"הארץ" שלא נתפרק. בשנים הללו יצא לי לראות את ההיפ הופ הישראלי מכל הזוויות שלו. הייתי מוזיקאי שוליים, שמחפש את הזהות של הלהקה שלו בתרבות של רוק. הייתי מנהל להקה שנאבקה בתוך עצמה בצליל שלה, נקרעת בין השפעות של מטאל, פאנק, פ'אנק, היפ הופ וג'אנגל. גדלתי מפסטיבלים DIY אל הופעות במועדונים ופסטיבלים שאת רובן אני ארגנתי. ובכל הזמן הזה חיפשתי את האיזון בין אג'נדה סוציאליסטית משהו, לבין לכסות את ההפסדים, לייצר קופת להקה הגיונית ולחסוך מספיק כסף בשביל הפרוייקט הבא, יהיה אשר יהיה. היום אני מנהל לייבל קטן ובמקביל מחזיק סוכנות שיווק שעוסקת בעיקר בשיווק מוזיקאים. אפשר להגיד שעשיתי את הסיבוב שלי, לא?

החשיבות של תרבות הופעות או הפרברים רפיוג'יז נכנסים באמא של סצנת ההיפ הופ

פרברים רפיוג'יז, למרות האשליות המתוקות של חברי ההרכב, ולמרות הביקורת של די.ג'יים בגרעין הקשה של ההיפ הופ הישראלי, היו הרכב היפ הופ לכל דבר. נכון הרגליים של ההרכב היו נטועות עמוק בעולמות מוזיקליים מגוונים ורחוקים מזה, אבל לקראת יום ההולדת השלישי של הלהקה, התקבלה החלטה מודעת אצלי לפחות, לחזר אחרי סצנת ההיפ הופ ולמצוא בה בית. הכיוון הזה התאים לטרנדים רעיוניים שהיו בלהקה, התאים לאופן בניית השירים ולעובדה שהיו בה 4 ראפרים וזמרת. ההחלטה לשלב די.ג'יי במשרה מלאה בהרכב הייתה חלק מהאג'נדה האמורה. הצעדים הראשונים שלי כמנהל בעולם ההיפ הופ הישראלי היו בללמוד את הסצנה על גווניה. זה התחיל בללמוד אילו אוספים יצאו, אילו להקות פעילות, מי השמות החמים, מי השחקנים החזקים, ההרכבים שמביאים קהל, ומי האבות המייסדים של הסצנה. מהר מאוד גיליתי שוק מפוקפק, שמורכב מאולפני הקלטות עצמאיים המקליטים זמרים, לעיתים במחירים מופקעים, לעיתים מבטיחים אשליות. להקות שלא מתפקדות מעבר לעולם המסיבות ושלא מקיימות ערבי הופעות. מצב העניינים הזה יצר סצנה עם קיום אינטרנטי עשיר אמנם וקהל המפוזר ברחבי הארץ – אבל גם יצר קושי מהותי לאמנים בתחילת הדרך. ללא תרבות הופעות אמיתית אין תקומה לסצנה. אני מדבר על תרבות הופעות המתקיימת בעיקר בפריפריה, כאשר המרכזים התרבותיים כתל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, משמשים עוגנים לפעילות האזורית.

המחקר שלי של סצנת ההיפ הופ סיפק  שיעור מאלף באיך לא לייצר סצנה אמיתית. נכון הייתה סצנה. אבל היא לא התאימה למודל שאני חשבתי שסצנה צריכה להיות. לתחושתי היא הייתה עמוסת כשלים פנימיים באופן שמכשיל צמיחה של תרבות אמיתית. עד 2004 הסצנה הישראלית נשענה על חיקוי מתמיד של ארצות הברית, ולא התייחסה כמעט למסורת המפוארת של העברית, הכתיבה המקומית ותעשיית המוסיקה הישראלית. מלבד שני מקרים בודדים – הדג נחש וסאבלימינל – הסצנה לא ידעה לייצר לעצמה פנייה כנה אל המיינסטרים והעדיפה לייצר מונולוג פנימי ומנותק. לרוב המונולוג הזה התנהל בסלנג פנימי, בשפה ירודה, עם מעט מאוד כישרון מוזיקלי. אמנם ניצנים של עשייה אמיתית נראו בתל אביב וירושלים, אבל ישראל רבתי הייתה פרוצה. אני חייב להודות שזה התאים לי כמו כפפה.

בשנה השלישית של הפרברים רפיוג'יז, התחלתי לעבוד הלכה למעשה בגיוס קהל לפרברים מתוך סצנת ההיפ הופ. הרגשתי שבמטאל ובפאנק אנחנו די מכוסים, מדובר בקהילות קטנות, וכבר ככה היו לנו די והותר אוהדים שם. סצנת ההיפ הופ נתפסה בעיניי כזירה בשלה להשגת קהל חדש שאיכשהו יאהב את מה שאנחנו עושים. אחרי הכול זה היה סוג של היפ הופ. זה התחיל בערב הופעות עם כלא 6 בפטיפון, בו גילינו את העדר הקולגיאליות שרובץ בתרבות הופעות קלוקלת (כלא 6 ירדו מהבמה וקראו לקהל לעבור איתם למועדון המוסד לאיזו מסיבה שהם יחצ"נו. הווה  אומר, המועדון התרוקן כשעלינו לבמה). אמנם יושרו ההדורים מאז 20 פעמים, ואישית אני רוכש הרבה מאוד כבוד לחברי כלא 6, אבל בזמנו זה עורר תחושה עמוקה של כעס בפרברים. הביקורת הנוקבת שלנו על תרבות הלהקות האמורה, עורר דיון סוער למדי בפורום תפוז, הנחשב עד היום לפורום המרכזי של ההיפ הופ בישראל (אותו אני גם מנהל, מאז 2006, עם עוד שני מנהלים) על מה TRUE ומה לא בהיפ הופ. עיקר הדיון נסוב על שאלת תרבות הלהקות ואיך עושים היפ הופ בישראל. אישית הרגשתי אז, ואני מרגיש גם היום, שהיה אפשר לחסוך את כל הדרמות בתקופה ההיא והריבים המיותרים, אם חברי הלהקה שלי היו לומדים לשתוק יותר. אבל מה שהיה היה.

בעקבות הויכוח האמור התחיל מהלך מאוד אינטנסיבי בפרברים של ייזום והפקת ערבי הופעות המשלבים הרכבי היפ הופ מקומיים. לעיתים בהצלחה, ולעיתים לא. אחד הערבים הזכורים במיוחד, אצלי לפחות, היה מעשנים את כפר סבא, אוגוסט 2003, שהתקיים בערבו של פיגוע התאבדות כלשהו. על במה אחת הופיעו השבט, DAM, פיזדה (עם DJ MESH האגדי), אוקסי טורבו, איג'קט (סוג של דור המשך, הבטחה לא ממומשת של הרכב ההיפ הופ השבט), המינסטרלים (לימים וולטר מההרכב הצטרף לכהן@מושון). לא היה קהל כמעט בגלל המצב הביטחוני הקלוקל, אבל היו וייבים בשפע. ערבים אחרים שילבו את MC מנצור, קאשי, לוקץ', בנגלדת' (סאדייל בגלגול הקודם), ושלל שמות שאני באמת לא זוכר. זו הייתה תקופה יפה האמת. למדתי להכיר להקות חדשות, קהלים אחרים ובעיקר הרגשתי שיש ממד של חינוך של סצנת ההיפ הופ ויצירת אווירה של "YES WE CAN". שכן אפשר לעשות הופעות, וכן אפשר להביא קהל ולא רק למועדוני הפיזוזים. הטפתי תדיר על החובה לרוץ ברחובות ולחלק פלאיירים ולייצר חוויה שהיא לא מסיבה בה ההופעה הלייבית של היפ הופ היא מעיקה, אלא ערב הופעות היפ הופ חי ונושם וזורם שחוזרים אחריו הבייתה בהרגשה של וואו. או לפחות של כמעט. שגם זה הרבה. היו עוד הרבה אירועים מאז, עיר הבירה 2006 ו-2007, יום המוסיקה של עיריית תל אביב, המוטומיוזיק וכן הלאה. אבל בשורה התחתונה – זו הייתה תקופה יפה וחשובה שנמשכה עד לפירוק המאכזב עד כאב והמשחרר עד אושר של הפרברים.

פרברים רפיוג'יז

איך לייצר תרבות היפ הופ מקומית מתוך הזוהמה

ב-2004 פניתי לגדי שהיה איתי בלהקה (הוונדרשמוקן, DJ NECKBREAKA, גד ברוך) והצעתי לו לייצר אסופת היפ הופ בה יוקלטו כישרונות שנמצא ברחבי ישראל. החלוקה הייתה די ברורה - גדי הוא המפיק המוזיקלי (הידד ל-DIY של היי פייבר שהפעם התבטא בלאפ טופ של גדי והמיני דיסק המצ'וקמק שלו), אני על תקן ה-A&R והמפיק האחראי (הידד לפרויקטים בעלי פוטנציאל כישלון מסחרי גבוה, קו מאפיין בפעילות של היי פייבר). במהלך 2004 דאגתי לפרסם את החיפושים שלנו אחרי ראפרים מוכשרים ב"עסק שחור", בערבי הופעות בארץ, וחיפשתי בעצמי איפה שאפשר. מפה לשם הצלחנו לגייס עוד 9 אנשים מלבד הראפרים של הפרברים, 14 איש סה"כ. גדי היה מספר לי, תוך כדי השמעות של ההקלטות, כמה כישרון מתפוצץ אצל הראפרים הללו. כשפלד למשל הגיע אליו לסשן, אז ילד בן 15, הם יצרו את "תל אביב על הכוונת", אחד השירים המצוינים של ההיפ הופ לדעתי עד היום. שיר עתיר אמירה, הרלוונטית גם היום, אם כי לא מסחרי בעליל. מתוך ההקלטות הללו נוצר "מתוך הזוהמה" (פירוש השם היה שבאנו לייצר תרבות מתוך הזוהמה של ההיפ הופ המקומי הבאוש. כמו שתראו תכף, אין כמו יומרה). באופן מודע זה היה ניסיון שלנו לייצר היפ הופ אחר. סאונד אחר, שפה אחרת, ראפ אחר. היום אני מצטער על טראקים מסוימים בו שהיו ילדותיים ומפגרים. אבל בתמונה הכוללת האלבום חשוב בנוף של ההיפ הופ. פחות בגלל המוסיקה והשירים שבו, שאפשר להתווכח עליהם (מה גם שהסאונד שלו גבולי), אלא בעיקר בגלל האופן שבו הוא לימד אותי שיעור חשוב בלמה ההיפ הופ בישראל דפוק ומה אפשר לשנות בו.

ההופעה הראשונה של ה-PR TROOPERZ (פרברים רפיוג'יז טרופרז), אירעה אחרי שחברי ההרכב נפגשו בדירה המעופשת והמגעילה של גדי פעם ראשונה שבועיים ימים קודם לכן. לא היו חזרות, כל אחד קיבל את הדיסק עם השירים ועם האינסטרומנטלים ונשלח לביתו ללמוד היטב את הקטע שלו והיכן הוא משתלב. ההופעה עצמה הייתה מסיבת היפ הופ שבמרכזה מככבים שני די.ג'יים וללא הרף עלו אמ.סיז על הבמה. רקדני ברייקדאנס הסתחררו על הרחבה. 400 איש הגיעו להשקה. והאמת שהיה די מוצלח ועבר ללא פאשלות יוצאות דופן. צריך לזכור שהטרופרז לא התקיימו כהרכב מעבר להייפ האינטרנטי שיצרנו לו קודם לכן. זה היה אירוע מכונן בהיפ הופ הישראלי. החשיבות של הטרופרז הייתה בכך שהוא הראה שני צדדים חשובים. מצד אחד, איך הופעת היפ הופ המבוססת די.ג'יי בישראל יכולה להראות. מצד שני, איך תרבות היפ הופ מקומית יכולה ללבוש צורה ולהתהוות. אני מאמין שהטרופרז היו מוקד השראה להרבה מאוד ראפרים מוכשרים שבאו לאחר מכן. יותר מזה, אני בטוח שהפעילות שלנו עם ההרכב, שהיה לה צד כלכלי ברור שנקרא "לא להפסיד את המכנסיים", הובילה לסלילת הדרך להרכבים כמו כהן@מושון מצד אחד ויוצאי הטרופרז עצמם מצד שני – תכל'ס, פלד, אורטגה ולוקץ'.

בדיעבד אני חושב שההתנהלות של הסצנה עד הדוגמא של מתוך הזוהמה הייתה מטומטמת עד כאב. למה לעזאזל לא היו הופעות עד אז? למה פחדו כל כך מה-DIY הביתי בהיפ הופ הישראלי והלכו למפיקים שלא באמת סיפקו את הסחורה? אין לי הרבה תשובות. אני חושב שזה שילוב של גיל צעיר ותמימות של הרבה מאוד מהראפרים, והעדר קבוצת התייחסות משמעותית בתחום המוזיקה. יוצאי פרברים רפיוג'יז, ובמידת מה חלקים נכבדים מהטרופרז, מגיעים מהפריפריה. לא הפריפריה הענייה, אלא זו שנמצאת בגטו תרבותי קטן. רעות מכבים היא דוגמא קלאסית לישוב שלא היה בו מה לעשות במשך שנים, מה שהוביל לעליית תרבות להקות עשירה. יותר מ-30 להקות פעלו בישוב בזמן שאני הייתי בתיכון וקצת אחריו. כל הלהקות הללו ארגנו לעצמן הופעות במסיבות בית, במתנ"ס ובאולם הספורט. דאגו לפרסם, לארגן, ללחוץ על המועצה, להביא חברים ומה לא. זה יצר תחושה של מסוגלות אצל המוזיקאים הצעירים, ובעיקר לימד אותך דבר או שניים על לארגן דברים. זה ה-DIY שלנו ואת כולו הבאנו לתוך פרברים רפיוג'יז, וממנו אל שאר העשייה שלנו בעולם ההיפ הופ.

מלבד ה-DIY, אצל הטרופרז (ואני מתייחס כאן גם להרכבים שיצאו והמשיכו כנ"ל) הלינגו ותת התרבות עמדו במקום מאוד מרכזי. השפה הפנימית, המשחק על העברית, הסלנג הישראלי – כל אלו יצרו את התחושה אצל הראפרים ואצל הקהל שנוצרת כאן תרבות היפ הופ אותנטית ואחרת. הקו הזה התבטא בהתעקשות על אותיות עבריות בפרונט של הדיסק, על ההטפה לגראפיטי בעברית (גם אם זה לא היה נעשה הלכה למעשה באופן סדיר) ובמקום מסוים על הניסיון של הראפרים לעשות רפרנסים בתוך הטקסטים לתרבות פופולרית מקומית וגאווה לוקלית על סף הגיחוך. בין אם זה ההערצה של לוקץ' לצהלה, פלד ששר על מנחמיה, או פרברים רפיוג'יז ששרים על הפרבר שממנו הם באים. כל אלו הביעו את הרעיונות הללו. תוסיפו על כך את הניסיון שלנו לייצר חווית היפ הופ אותנטית של ארבעת היסודות, את ההקפדה על קהילה חיה סביב הלהקה, על הופעות במחירים שפויים, הפעילות האינטרנטית העשירה, החלוקה של מיקסטייפים ורימיקסים. כל אלו נעשו במודעות על מנת לייצר קהילת היפ הופ מקומית עם גאוות יחידה. זה מאמץ שהצליח בגלל הכנות שלו. הוא המשיך לשמחתי לאחר ההרכב אל הפעילות של לוקץ', של פלד ואורטגה שהניפו את דגל המחתרת בשלב הראשון, ובשלב השני את נס הקבינט (כינוי להיפ הופ החדש והרענן שפועל בתל אביב בשנתיים האחרונות) וגם אל תכל'ס.

אני בנביאים בפינה. משמאל לימין: אני, לא מכיר, לא מכיר, חסיד, לא מכיר. קרדיט: http://www.flickr.com/photos/jewschool

אבל מה נשאר מזה?

בשונה מהרוח הפסימית של סגול59 שחי בתוך עמו, ובניגוד לשלל מבקרי מוזיקה מנותקים למדי במגדלי מעבדי התמלילים שלהם (כן עיתונאי "העיר", אני מתכוון אליכם), ההיפ הופ הישראלי מאוד חי. אם היה לי ימבה כסף הייתי משחרר פנינים של ראפרים ישראלים על ימין ועל שמאל. פלד ואורטגה השלימו אלבום יפיפה בשם "משלוח מיוחד", שלמצער מועד יציאתו לא ידוע. אורטגה השלים אלבום בשם 4:47. לוקץ' בשלבי סיום של אלבומו השני. תכל'ס עם אלבום בקנה שיצא בשנה הקרובה. אקסום הוציאו אלבום מצוין. קוטלר וצ'יקו-בס עובדים על אלבום שיש בו כמה טראקים מעולים. חסיד שחרר כמה רימיקסים מצוינים. פרודוקס עובדים על האלבום שלהם. ראף עובד על האלבום שלו ומשחרר לרשת טראקים ללא הרף. כהן@מושון האולטרא מוערכים עובדים על אלבום שני ועסוקים בלשבור את כל הקווים אל סצנות חדשות. ויש עוד שלל ראפרים שאין לי כוח לכתוב את הכינויים המטופשים שלהם (מה קרה לשמות משפחה תגידו?) שעובדים על שירים ואלבומים.

בשנים האחרונות הרבה הרכבי היפ הופ צעירים מתייעצים איתי לגבי האסטרטגיה שלהם. אין לי בעיה עם זה ואני שמח לתרום מהניסיון שלי. רובם רוצים להופיע, רוצים לייצר את הקהילה שלהם. קשה להם, אבל הם מתאמצים. הם מארגנים ערבי הופעות, דוחפים את עצמם וממשיכים קדימה. אז אפשר לומר שמשהו קורה כאן. בזמן שמועדוני מסיבות אוכלים כאפה על המשבר הכלכלי ומארחים פחות אמ.סיז, הם מחפשים את עצמם בעולם ההופעות. הכלכלה החדשה של המוזיקה כופה עליהם כללי משחק אחרים. הם כולם התחילו הרבה יותר מאוחר מהדג נחש או סבלימינאל, הם כולם יודעים שהם לא יעשו כסף מדיסקים. מה גם שבגלל שההיפ הופ פונה לקהלים צעירים יחסית, ובגלל שרוב צרכני ההיפ הופ הכבדים עדיין באמצע שנות ה-20 שלהם, ההיפ הופ לעולם לא יהיה הז'אנר שמוכר הכי הרבה דיסקים. עם זאת הוא הז'אנר הכי פופולארי ברשתות חברתיות ישראליות. עברתי היום על רשימת קהילות המוזיקה באתר "מקושרים". כל הקהילות מורכבות מאוהבי מזרחית והיפ הופ. איפה שהוא בעמוד השביעי יש איזו קהילת חובבי מטאל. וזה ברשת החברתית הישראלית (יענו לא פייסבוק) הכי גדולה בעולם. בפייסבוק במצטבר יותר מ-13,000 ישראלים מצהירים על עצמם כאוהבים היפ הופ. שזה כמו רוק. אמנם מזרחית גם בפייסבוק שולטת בכיפה (פאקינג 26,000 ישראלים מצהירים שהם אוהבים את משה פרץ, ו-13,000 את אייל גולן(!!), אבל אם תחברו לזה את אוהדי הדג נחש וכו', תגיעו למספרים יפים. ההיפ הופ הוא גם אחד הז'אנרים הכי מצליחים בסלולר.

אז אני מניח שנשאר משהו מכל שנות הפעילות של פרברים והטרופרז. אני חושב ששינינו, לא באופן אבסולוטי ולא באופן בלעדי, אבל שינינו. אני מניח שבעשור האחרון, בו ההיפ הופ הישראלי למד ללכת על הרגליים על אמת, רחוק מחברות התקליטים הגדולות, רחוק מהבמות הגדולות וקצת אחרי שתכנית הריקוד המטופשת של רחוב נגד קלאסי הצליחה להמאיס את המיתוס של ההיפ הופ על המיינסטרים לגמרי – משהו קרה. התרבות העצמאית של ההיפ הופ מתעוררת, מראה נוכחות ונותנת קצת יותר בראש. זה עניין של זמן עד שעוד הרכב יתפוצץ כלפי חוץ ויסחוף קהלים. זה לא יהיה קל, אבל יש כאן יסודות עמוקים הרבה יותר ממה שנראה.

אז במילים אחרות ובשביל לסכם את כל הנושא הזה – הנה בשפת ההיפ הופ מה שאני חושב על הכתבה בעכבר העיר:

בום-באדא-באם-באם. שיזדיינו כולם.
כיופאק. היפ הופ בלאגן. די.ג'יי, סובב לי עוד אריך נגן.

* מתן טיקטאק המוכשר מהבלוג Rythms&Rhynes התייחס לפוסט הזה ממש כאן.