Road Marks – סימני דרך

שתמיד יחזור

באסטה ריימז שב עם אלבום חדש שעושה רק טוב למאזינים. האלבום החדש מציג אותו עם חזון מלוטש ורהוט שהופך לאמירה שלמה ונדירה בנוף.

Busta Rhymes – Back On My B.S (הליקון)

תמיד ישנה תחרות סמויה בהיפ הופ. תמיד ישנן שאלות נוסח "מי הכי טוב?". האם זהו הראפר החכם התורן? או אולי זה דווקא מי שנעזר במפיקים הכי טובים? אולי זה בכלל מי שהחזון שלו הכי מגובש? בסיבוב הנוכחי בו מתחרה באסטה ריימז בתותחים שהוציאו אלבומים לאחרונה והשבוע, הוא לוקח בגדול. באסטה ריימז של Back On My B.S, הוא ללא ספק ראפר עצבני, מוכשר כשד, עם טקסטים חריפים ובעיקר המון יכולת בכל העשייה שלו. זהו אלבום שלמרות שהוא נשמע אגרסיבי, למרות שהוא נשמע אלים, למרות שהביטים שבו שמנים וכיפיים אולי קצת יותר ממה שרוב האנשים יסבלו, הוא עדיין פנינה משובחת של איך עושים היפ הופ בימינו.

הוא לא צעיר, בגיל 37 הולך והופך באסטה ריימז לאחד מהאבות של ההיפ הופ האמריקאי. ההשפעה שלו על ראפרים צעירים ממנו מוכחת. אחרי הכול הוא בסביבה מאז ימי האולדסקול הזכורים לחיוב. אז מה יש למבוגר האחראי להציע לצעירים ממנו? באסטה ריימז מציע המון. הוא מציע פלואו ראפ שאין לו מתחרים, הוא מציע תמהיל מדוייק ועשוי היטב של באסים, והרבה מאוד אינטליגנציה. בין אם זה Arab Money, שקורץ למשמני הנפט שמרפדים היטב את המפרץ, ובין אם זה Don't Believe Me שמציג גם את Akon ו-T.I, ומייצר סוג של בלדה רומנטית עתירת תדרים נמוכים. בלדה מהסוג שלהיפ הופ של היום קשה להציג בקלות.

על כן אחרי האזנה לאלבום של באסטה ריימז די ברור מה העניין. זה לא שההיפ הופ מת באיזושהי צורה לא ברורה. הוא פשוט מורכב מהרבה מאוד שמות עכשוויים צעירים ונטולי חזון. כאשר מגיע ראפר עם חזון, יוצר שיודע מה הוא רוצה, פתאום הז'אנר נשמע כמה רמות מעל מה שהיה קודם. כשבאסטה ריימז אומר שהוא Back On My B.S (חוזר עם הבולשיט שלי, בתרגום חופשי), הוא בעצם אומר – באתי לעשות מהומות שוב, באתי להראות לכם מי בוגר של בית הספר הישן ומי מחזיק מספיק שנים ברזומה בשביל לעשות את זה כמו שצריך. וכן, זה לא אתם. בקיצור באסטה ריימז באלבום משובח.

Busta Rhymes

גם לנו לא

גיא מר הוציא אלבום חדש ומצוין בו הוא יוצא ראפר שמילותיו שקולות היטב. ההיפ הופ הישראלי מרוויח ובגדול וגם אתם.

גיא מר – אין לי מה להתלונן (התו השמיני)

בגזרה המקומית גיא מר הוא סוג של עילוי. די.ג'יי הבית של הדגנחש, שעבר עם השנים לעמדה הקדמית והחל לחלוק את המיקרופון עם שאנן סטריט, סולן הלהקה. בשנים האחרונות, מאולפני הקאבום בהם הוא יושב, הוא מפיק אמנים אחרים, מקליט את עצמו, ובעיקר צובר לעצמו שם של בחור שמבין עניין בעשייה שלו. מר הוא אחד האנשים הבודדים שאין שום דבר רע להגיד עליהם בסצנת ההיפ הופ המקומית. מבחינה זו באמת שאין לו מה להתלונן, הוא מנגן, גדל, משתפר ומביא חזון בכל צעד שהוא עושה. כמו באלבום הזה.

בשונה מראפרים או מפיקים אחרים ששחררו אלבומים לאחרונה, ע"ע גו'ני או קוואמי, אין באלבום הזה המון אורחים. גיא מר מביא את עצמו, תוך שהוא נעזר במעט מאוד אורחים. מיאה עוואד וקרולינה על תקן זמרות ליווי בשני שירים, תאמר נאפר, פלד, אורטגה ותומר יוסף בשני שירים נוספים. זה לא הרבה בכלל. האסטרטגיה הזו שמה את מר במרכז כסולן מוביל. הוא ממלא את החלל באיזון נאה, ומצליח שלא לסתום את האלבום בנוכחותו, מכשול שראפרים רבים נופלים בו.

אבל אי אפשר לכתוב על יוצא דגנחש בלי להתייחס ללהקת האם. מה שמעניין באמת בגלגול הנוכחי שעובר על חברי הדגנחש, ועבור אוהב מוסיקה מדובר בחסד של אמת, הוא שבכל אלבום סולו של אחד מחברי הלהקה נוכחת השפעה אחרת. שאנן סטריט הציע מבט מהורהר על העולם, יאיא הציע פ'אנק וגרוב, וכעת גיא מר עצמו מציע יותר היפ הופ ממה שהיה נוכח בכל האלבומים של הדגנחש גם יחד. הוא אמנם מתכתב עם הסאונד של להקת האם, אך עדיין הוא נמצא במקום אחר לחלוטין. נקודת המוצא של מר היא שהגרוב הוא המלך. הוא ראפר שרוכב על מקצבים, על קצב, ומה שקובע מבחינתו הוא השילוב המוחלט של הראפר מול הביט. כשאלו נפגשים באופן מיטבי הופך גיא מר ליוצר שהשירים שבאלבומו טובים כמו אלו של להקת האם, ובמקרים מסוימים מתעלים עליה.

האלבום החדש והרביעי במספר של שב"ק ס', הוא אכזבה רבתי. הכישלון המרכזי שלו הוא לא בהעדר הבנה מוזיקלית, אלא בחוסר תשומת לב לעשור שעבר מאז אלבומם הקודם

ההופעה הכי מרשימה שראיתי בתור מתבגר הייתה של שב"ק ס'. אני לא זוכר כלום ממה שהלך על הבמה, אני רק זוכר את הקהל בטירוף, את הידיים מונפות ואת השאגות עם השירים. ההופעה שהכי נהניתי ממנה בתור חייל הייתה האיחוד הראשון של שב"ק ס' בכפר המוזיקה בניצנים. אני זוכר גלביות, מוזיקה, זרים רוקדים איתי בטירוף ואת החול מקרוב כשאני חצי מעולף וגמור.
פעימות החיים מתרחשות באירועי שיא, הופעות מוצלחות הן אירועים כאלו. הן מחברות לנו רצף של הנאות, יוצרות אצלנו תחושה של קהילה ומחזקות לנו כמה דברים שחשבנו על טבע האדם והטוב הכללי של האנושות. כך ששב"ק ס' הפכו אצלי לסוג של אידיאל, אבן דרך במוזיקה הישראלית. עוד לא הגענו בכלל לזה שאני איש היפ-הופ בנשמה, והם אבות מייסדים. כך שהציפיות, קוראים יקרים, הן בשמיים.
האלבום החדש והרביעי במספר של שב"ק ס', בלי לספור את ההופעה החיה בקריות, הוא אכזבה רבתי. הכישלון המרכזי שלו הוא לא בהעדר הבנה מוזיקלית, אלא בחוסר תשומת לב לעשור שעבר מאז אלבומם הקודם.

כברת דרך ארוכה עבר ההיפ-הופ המקומי מאז "ישראלים עצבניים", אוסף מחתרת בעל סאונד זוועה ורמה נמוכה, ועד לאבירי ההיפ-הופ הנוכחיים – כהן את מושון, פלד ואורטגה, לוקץ', אקסום ורבים וטובים אחרים. השפה של הדור הצעיר נהייתה חדה יותר, אלימה יותר, שנונה יותר. הם חיים עברית ומשחקים איתה כאילו הייתה אבני לגו. מפרקים ומרכיבים, ממציאים מחדש, רוכבים על סאונדים עכשוויים ושנינות מוחצת. הם גדלו על שב"ק ס' ושכללו שש פעמים את מה שחטיבת השב"ק המציאו בזמנו. כך שאם מעמידים את מה ששב"ק ס' עשו עכשיו, יהיה משול הדבר להצבת תותח הוביצר ליד דוידקה, קסאם ליד טיל פטריוט. הסלנג של שב"ק מיושן, הפלואו שירה שלהם עייף וישן. אולי הדבר נובע מהשנים הארוכות שחלפו מאז אלבומם הקודם. אולי הם הזדקנו והם פחות בוערים משהיו בתור צעירים, לך תדע. בכל מקרה שב"ק מרגישים מרחק שנות אור מאחור לעומת דברים שקורים היום. הסאונד של ההיפ-הופ אחר, הסלנג המקומי אחר. קטעי הקישור באלבום מביכים ברמתם ובחוסר התחכום שלהם, בייחוד הקטע האחרון הסוגר את הדיסק, דאחקה גרועה על גרמניה. נדמה שמישהו שם לא עשה שיעורי בית בעשור האחרון.

עם זאת, כמה וכמה נקודות שיא יש באלבום. נקודות אלו הן השירים בהם הלחן שואב השראה ישירה מהדאנסהול. ההפקה המוזיקלית של פילוני, איש שרשום על כמה וכמה אלבומי מופת בתחום הרגאיי והדאנס הול, עושה רק חסד לרצועות אלו. אפילו הטקסט האווילי נוסח הפזמון "תן לו בגראד", עליו אמון פישי הגדול, לא מצליח לטשטש את המצוינות המוזיקלית של קטעים אלו. אולי עם אימון ארוך יותר, עבודה מקיפה יותר על האלבום ופחות דהירה מהירה לקראת סיומו, היה אפשר לעשות ממנו מטעם אמיתי ואבן דרך נוספת בדרך.