Road Marks – סימני דרך

הנה שתי כתבות שמאוד נהניתי לכתוב בסך הכול. הראשונה היא ראיון עם הבעלים (לפחות חלקם) של מועדון הפינגווין המחודש. עוד חבורת יזמים צעירה החליטה להסתער במשותף על עולם המועדונים. הפעם מדובר בחבורה עם ניסיון עשיר. מי שצמחו בעולם המסיבות, עבור לבעלות על דאנס-ברים שונים, ועם התבגרות הקהל שלהם, גם הם נותנים ניסיון. לא זה לא יהיה כמו הפינגווין שהיה בזמנו. לא תבוא בשורה מוסיקלית חדשה. אבל למי שממש עמוק בעניין של מיינסטרים, יש מצב שהמקום הזה יהיה טוב לאיזה כמה חודשים ואז יעלם.

הכתבה השנייה היא ראיון עם Jimpster, אושיית מוסיקה בפני עצמה, די.ג'יי ידוע ומי שאמון על שלל ריליסים, רימיקסים ואפילו מנהל לייבל. תמיד תענוג לראיין מי שידם טמונה בעשייה רבה, בטח כשמדובר בבן אדם עם קצת יותר חזון מרוב הדרדקים שמתרוצצים בגבולות 48'. אז הנה הכתבות להנאתכם.

את הכתבות אני מביא לפני שהעורך שלי קיצץ ושינה, כמו שעורכים אמורים לעשות. ואגב, סלחו לי שאני לא מתייחס לתנועה החברתית, אין שם טקסט משמעותי באמת ששווה לחלוק… אם אני אהיה באירוע יוצא דופן – אספר.

לעיתון עצמו:

http://digital.timeout.co.il/activemagazine/welcome/timeout_333.asp
מן ההריסות / נמרוד דוויק

הפינגווין המחודש הולך להיות רחוק שנות אור מזה המקורי. הנוכחי שואף לקיים עצמו ליד המיינסטרים, קצת אחר, ומונע מתוך חזון ואמונה להחזיר את המועדונים לתהילתם.

על חורבות הפינגווין המיתולוגי הוקם בימים אלו מועדון חדש, הנושא כמעט את אותו שם. אז ההוא היה "הפינגווין" וזהו "פינגווין קלאב", אבל מה זה משנה, אנחנו כאן כדי לחגוג. בעבור רוב בלייני העיר, לא משנה כמה הם מעורים בקטנות, המקום יהיה מוכר בתור "הפינגווין" והבעלים מעודדים זאת. דודו קדוש, מצוות המקימים מבהיר "המילה פינגווין היא גלובאלית, מותר להשתמש בה ואין בזה מניעה", שותפיו אפילו מדגישים כי גם הבעלים המקורי של המקום היה כבר בחלל ואף חגג. "הוא היה כאן כבר פעמיים. הוא סבבה עם הכול, ישב, שתה דרינקים, היה מבסוט". המקום, למתעניינים, נמצא בתקופת ההרצה שלו והוא סגר כבר סופ"ש מוצלח ראשון שזכה למחמאות מחוגגים שונים שבאו בשעריו.

תהום של כמעט 20 שנים מפרידה בין "הפינגווין" המקורי לזה שנפתח רק בשבוע שעבר.. את המקימים, דודו, ניר רן ולירון תמיר לא מעניין כל כך מה היה אז. הם שועלי לילה וותיקים. רן היה מבעלי הוילה סוקולוב, תמיר היה מעורב בגריפין, קלרה ומקומות אחרים. אליהם מצטרף כיועץ מוסיקלי גל עופר, איש קרמבו ודי.ג'יי נחשב בפני עצמו. בין צוות העובדים במקום אפשר למצוא את קובי רופא שהיה המנהל של הציץ' ביץ'. שנים של עבודה הובילו אותם לתחושה של מיאוס, להרגשה שמשהו חדש צריך לקרות. רן, " איפשהו בתור בליין נמאס לי מכל הברים והמוסיקה המעצבנת הזו שיש. רציתי לחדש לקהל, לעשות משהו עם מוסיקה יותר מעניינת. הופעות של די.ג'יים, עם הופעות, שואוים ודברים כאלו. לקחת את הקהל למקום אחר. שיבואו להתפרק, כמו פעם, שלי היה מאוד מאוד חסר".

לא הפינגווין הנכון

האנרגיות הללו הביאו אותם לחשוב פעמיים על מה זה להיות בליין בעיר הזו. מה יש עוד להציע לקהל המיינסטרימי שחוגג את עצמו לדעת בלהיטי ישראלית עם דרינקים של תחליפי רדבול וודקה. אולי ברוח המקום המקורי, אולי עם דם חדש. קדוש מרחיב, "הפינגווין שהיה הביא משהו מהאוף סטרים, הביא משהו מהקאטינג אדג' של אותה תקופה. אולי זה היה הרוח של הפאנק רוק וההבי מטאל של הימים. אבל אף אחד לא שומע את זה היום. אז אנחנו מביאים את הקאטינג אדג' של היום, אלקטרוניקה – זה מה שהקהל רוצה, ואת זה אנחנו מביאים". אבל מה שהוא הדבר האלטרנטיבי של תל אביב אחת, הוא לא האלטרנטיבי והבועט של תל אביב אחרת. הפינגווין החדש לא בא להביא את השוליים האלקטרונים כמו שמביאים אותם מועדונים כברזילי לדוגמא, אלא את השוליים של המיינסטרים, קרקע בטוחה יחסית. מבחינת המקימים, זהו הצד האלקטרוני של המיינסטרים – האוס, אלקטרו, הנישות הללו. קדוש, "אני חושב שהיום אלקטרוניקה זה מיינסטרים. היום הקהל בורח לזה, הוא רוצה את הווקאל האלקטרוני. המיעוט שהיה פעם הוא היום כמעט הרוב". מבחינתם הם משתדלים לעשות משהו שיתן פרזנטציה לתקופה של היום. "אנחנו לא רוצים להעתיק את הפינגווין של אז. אנחנו רוצים לעשות את המקום מחדש, להביא אותו לשנות ה-2000"

הפינגווין החדש מעיד כולו על הראש של הבעלים החדש, על הניסיון לקרוץ לקהל שהוא לא ממש במרכז, אבל לא בשוליים הקיצוניים. זה מקום עם גימור גבוה, ספות עור, קירות שחורים ופרקט על הרצפות.שכולו צועק, אנחנו נותנים לך את החוויה מהצד האחר. "אנחנו לא לוקחים מקום שנראה תעשייתי ומנסים להיות משהו אחר. הגימור גבוה, אם אני אכבה את האורות אתה תראה שהוא סליזי לגמרי, הוא שומר על האווירה הזו", מספר קדוש. הקהל אם כך, למרות שלא יודו על כך לעולם בפה מלא, הוא לא הצעירות ההיסטריות המשעתקות עצמן לדעת, אלא דווקא מי שהם אוהבים להגדי כקהל מגניב. "בוא נגיד קהל שהוא לא המיינסטרים. אלא אנשים עם מודעות עצמית לאופנה, אנשים עם מודעות עצמית לעצמם. קהל יותר בשל".

אז מה צופן בעצם הפינגווין המחודש לבאים בשעריו? חווית לייט נייט. לא בילוי שיפתח בשעות הערב המוקדמות, אלא חוויה מוזיקלית שתתחיל אחרי חצות ועד שעות הבוקר הקטנות. "הקונספט של לפתוח מאוחר, מביא קהל אחר", גורסים המקימים. "זה קהל שגומר לעבוד ב-1:00 ויוצא להתפרק. זה אנשים שמכירים אחד את השני בעיר". גישה זו הם מאמינים תמשוך את מי שהם "אוף סטרים" להגדרתם. אלה האנשים שנגררים עם חבריהם למסיבות מיינסטרימיות, 25% מהקהל להערכתם הם אנשים כאלו. מבחינתם, הפניה אליהם היא מהפכה אמיתית בחיי הלילה. "אנחנו מנסים להביא מודעות גדולה יותר לקהל המיינסטרימי: אתם לא צריכים להיות דבוקים ל-MTV ולמה שאתם מכירים. במיינסטרים אתה מגיע למקום ו-60 די.ג'יים מנגנים לך אותו דבר", גורס רן. גל עופר, דווקא יותר מסויג מהמסר של המקום. "המקום יכול להיות מעולה, הוא יכול להיות אלטרנטיבה. אבל הוא לא יהיה מהפכני. עם זאת הוא על בטוח ידבר לאנשים שמחפשים משהו אחר. הרבה מאוד הרכבים מעניינים באים אלי לקרמבו, כמו אונילי, יאפים עם די.ג'יים, אלה הרכבים אלקטרוניים אלטרנטיביים שישתלבו בעשייה שלנו. אני רוצה שתהיה את ההמשכיות הזו בין ההופעה החיה האלקטרונית למסיבה, אבל בכל מקרה, הז'אנר האלקטרוני הוא הדומיננטי, על כל הנגזרות שלו".

בין אם יעשה הפינגווין החדש מהפכה ובין אם לא, ניכר כי מאחורי הקמתו עומדת אמונה יוקדת כי עידן חדש צריך לעלות על עולם הקלאבינג הישראלי. אחרי המגה מועדונים, הדאנס ברים ושאר השעטנזים שהכו את תל אביב בתקופות אלו או אחרות, מאמינים בפינגווין שזהו הזמן שמשהו יחזור, משהו שנעלם מזמן. רן, "אני חושב שתהיה כאן סוג של מהפכה, תל אביב זזה ומשתנה. אני חושב שהעידן של המועדונים צריך להתחיל לחזור. של הקלאב, נראה לי שמכאן הוא יחזור. פינות ישיבה מגניבות, מוסיקה". עולם אחר? ימים יגידו.

המיקס והאגדה / נמרוד דוויק

מהסתייגות מהעולם הדיגיטלי ועד להצלחה כבירה ברחבי העולם, ג'ימפסטר מגיע לברזילי להעיף לכם את התחת ובדרך לספר מה טוב ומה לא, לאן העולם הזה הולך ולמה הגרוב הוא הדבר האמיתי

בסוף השבוע ינחת על העמדה בברזילי ג'ימפסטר, שם ידוע בעולם הדיפ האוס, ואחד היוצרים העסוקים ביותר בתחום בעשורים האחרונים. רגע. עשורים? כן. בקריירה שנמשכת יותר מ-15 שנים הספיק ג'ימפסטר למקסס מחדש יותר מ-65 אמנים, בהם שמות ידועים כ-Coldcut, לפתוח לייבל בשם Freerange, ולנדוד ולתקלט ברחבי העולם באופן תדיר. תפסנו אותו לראיון על עולם המועדונים, הקהל במקומות שונים, על עולם המוסיקה המשתנה ובכלל על יצירה.

Jimpster

ג'ימפסטר הוא איש טכנו והאוס בהכשרה ובאהבה, ואל העשייה שלו הוא מנסה לשלב גרוב, אנרגיות ופ'אנק. "אני מנסה להביא את כל הסגנונות השונים של הז'אנרים הללו לסטים שלי", הוא מספר. את ההשראה האמיתית שלו הוא שואב ממי שמצליחים להביא גרובים שהופשטו לשורשיות שלהם, מלאי נשמה, ונעים בין מנימליזם למקסימאליות מוסיקלית. "בימים אלו אני עמוק ב-Arto Mwambe, אבל ההשראה העל זמנית שלי מגיעה מקארל קרייג או הרבי האנקוק", הוא חולק. באופן צנוע, אם כי מודע לעצמו, הוא מאמין כי העתיד של הז'אנר שלו נמצא בין היתר בלייבל שלו Freerange, אמנים כמילטון ג'קסון ו-Maunel Tur. "הם כולם מאוד שונים בסאונד אחד מהשני, אבל מאוד מסורים להפקת מוסיקה אלקטרונית מעולה בעבור מועדונים. Manuel Tur למשל מוביל את הדרך עם סאונד Deep House עמוק מאוד ואישי שלו. האלבום שלו יצא באביב".

העולם פרוש לפני ג'ימפסטר והוא רחב כהצלחתו. התיקלוטים התדירים ברחבי העולם מתישים אותו, והוא מעיד כי הוא משלם את המחיר המקצועי על אורח חיים זה. "זה מתיש, ואני מוצא את עצמי לעיתים קרובות עם פחות אנרגיות בשביל ההפקות שאני עושה, בייחוד אחרי סופי שבוע פרועים". בקנאה הוא מספר על הדי.ג'יים המסוגלים להרדם במטוסים, בעמידה ואפילו תוך כדי הפקת טראק "לצערי עדיין לא שלטתי במיומנות הזו!". מה שכן, הנדודים נתנו לו זווית מיוחדת בהסתכלות שלו על הקהל. "זה לא משנה באיזו מדינה אתה, זה הכול תלוי כמה עבודה טובה עשה היחצ"ן המקומי בלהביא את הקהל המתאים לדי.ג'יי שמגיע. ברור שאני סוג של שגריר של-Freerange, אז אני תמיד מנסה דברים בסאונדים של הלייבל. הדבר היחיד שמרגיז באמת במקומות הוא שהדי.ג'יי המחמם תמיד משאיר את הקהל ב-128 BPM ואני צריך להוריד את המסיבה ולבנות את הוייב מההתחלה".

Jimpster בעבודה

השנים גרמו לו להסתכל בעיניים ביקורתיות על היצירה שלו, עולם המוסיקה בכלל וההאוס בפרט. "אני מניח שהשינוי הגדול בעולם המועדונים הוא שקשה למצוא מקומות שהאווירה בהם ממש מרגשת, היום הכול מקובע, קבוע ומוכר. לפני 18 שנים, כשהתחלתי לתקלט, סצנת הדאנס הייתה ממש בחיתוליה והייתה רגשה של ניסוי חדש. זה השתקף גם במוסיקה, הסלקשן היה יותר אקלטקטי, ושירים טובים נוגנו פעמיים שלוש בערב". כך מתאר ג'ימפסטר את הפער בין תחילת דרכו לימינו, תקופה בה השתנה עולם המוסיקה מקצה לקצה. הוא צמח בעולם של הוינילים והיום הוא מתפקד בעולם הדיגיטלי. עולם שהשתנה בו משהו ולרעה. "לייבלים למדו להסתגל במהירות לשינויים, מה שלוקח מהלב, הנשמה והמוחשיות של העשייה. אתה לא יכול שלא לחוש פחות נלהב, כשאתה שומע איזה MP3 לא מוכר, מאשר לפתוח ויניל לבן עטוף ניילון מדטרויט", הוא חולק. לגישה זו ג'ימפסטר מצרף את ההסתייגות שלו מסראטו, מחשב הפטיפון שכבש את עמדות הדי.ג'יים בתל אביב "אני בוהה מספיק במסכים לאורך היום, אז אני מעדיף לא לעשות את זה גם בזמן הופעה, למרות שזה בטח יפתח לי אפשרויות נוספות בסט".

TOP 5 songs and albums.

1] Milton Jackson – Crash LP (Freerange)

2] 6th Borough Project – Instruments Of Rapture parts 1 and 2 (Instruments Of Rapture)

3] Homewreckers – Wreckers Delight (Unique)

4] Lars Bartkuhn – Goodbye Dancing, Hello God (Arto Mwambe Remix) (Sonar Kollektiv)

5] Michel Cleis – La Mezcla (Cadenza