Road Marks – סימני דרך

טוב, זו כתבה שעברה שלושה גילגולים עד שסיימתי אותה. בהתחלה חשבתי לעשות את שאלון ברנר פיבו לערי גוש דן. אבל למרות שאותי זה הצחיק, העורכת שלי הרגישה שזה יצא מסורבל קצת ומאולץ בחלק מהקטעים. אז הוחלט על פורמט קצר יותר, שאמנם בעיתון נערך (שוב), אבל הוא עדיין משעשע. לראייה, שלושה אנשים אמרו לי שזה הצחיק אותם. ועל כך נאמר – היידה!

אם תל אביב הייתה ספרינגפילד מי הייתה שלביוויל שלה?

במלאת 100 שנים לעיר, מתבקש לשאול – מה קורה בצד השני של איילון? את מי יפו מסתירה בכזו הצלחה? חולון, בת ים וגבעתיים נותנות פייט משמעותי לעיר ללא הפסקה, ומצליחות להשאיר אותה במקרים רבים על הברכיים. לא יעזרו כמויות משקאות האנרגיה והסמים הממריצים שנמכרים כאן ללא הרף, תחרות כזו קשה לנצח. הרמנו את הכפפה, סטרנו על לחיה של תל אביב ועשינו מערוף לשכנות – קבלו את השאלון של ברנר פיבו בגרסתו הפרובינציאלית.

גבעתיים, בת 59, פרגית לעומת תל אביב, נחשבה במשך שנים לממלכת הזקנים המפא"יניקים של המדינה. למרות עבר מחתרות מפואר, כפי שתעיד שכונת בורכוב שנוסדה ב-1922, הרי שברבות השנים פנסיונרים שטפו את רחובותיה. עם האמרת שכר הדירה בתל אביב, וככל שהפנסיונרים החלו להיות פעילים יותר ויותר בענייני עירם, הפכה גבעתיים לאבן שואבת בעבור זוגות ויאפים צעירים שחיפשו עיר שקטה שאפשר להתנהל בה בשלווה.

מרשם האוכלוסין: פיליפיניות, זקנים וצעירות בהריון מתקדם.
גאווה מקומית: אחוזי מחזור הגבוהים בגוש דן, הרקדניות של תלמה ילין ודירות שלושה חדרים בפחות מ- 4000 ₪ לחודש (כולל חניה!). אה כן, ועובד, האיש והסביח.
סלנג מקומי: אין לגבעתיים מספיק אישיות בשביל לייצר שפה מקומית. היא בכל זאת גרורה של רמת גן או תל אביב.
דומה לתל אביב: בקרבה שלה לרמת גן.
שונה מתל אביב: בכך שזו העיר היחידה שמקרה מוות בדרך כלל פירושו הזדמנות נדל"ן טובה.

חולון, בת 50 אף היא, כוללת בקרבה 190,000 תושבים, וחזון ויומרה להיקרא עיר הילדים. במשך שנים סבלה חולון מסטיגמה שלילית, ומעמדה כעיר פועלים מדרום לתל אביב נשמר בחוזקה. אך כמה שלא ניסה שלום אסיייג לחסל את חולון חברתית, נראה שמאמציו הולכים וכושלים. המדיה-טק, מוזיאון הילדים, תיאטרון חולון, ואפילו צפרירים חולון. כל אלו יחדיו מנסים לקרוץ לזוג הצעיר שהכיר במכון הטכנולוגי שבעיר, וחושק לגדל את ילדיו בתחומה. העיר גדלה לאיטה וזוכה מצד אחד למיצוב חיובי, ומצד שני לסטיגמה שאולי איננה מוצדקת, אך בכל שקר יש גרעין של אמת.

מרשם האוכלוסין: מי שלא מרוויחים מספיק לגור בתל אביב ושקיבלו ירושה מסבתא דירה.
גאווה מקומית: המדיה טק, תיאטרון חולון העדלאידע.
סלנג מקומי: כיכר הדמעות. היכל הקודש של בוחני נהיגה והיכל הבושה של שלל תיכוניסטים.
דומה לתל אביב: בשאיפות שלה להיות עיר הילדים.
שונה מתל אביב: בכמות הפסלים המכוערים הפזורים בה.

בת ים, בת 50 שנים ו-100,000 תושבים, עוברת מהפכת שיפוץ ושיקום מרשימה בשנים האחרונות תחת ידו של שלמה לחיאני, ראש העיר חסר המעצורים ומי שנבחר לקדנציה שניה באחוזים שלא היו מביישים אף רודן ערבי. בעוד שכל עיר חוף נורמלית הולכת מדרום לצפון, הרי שבת ים שמה את הדגש על ממזרח למערב – השכונות היוקרתיות צמודות לחוף הים, והחלשות לאיילון דרום. בטווח ניתן למצוא גנים משופצים למכביר, מוזיאון אמנות תוסס, קניון ענק ושלל חנויות דליקטס של עולים מחבר העמים. בשנים האחרונות עלות הדירות שם האמירה בעקבות השינויים שעוברים על העיר ויוקר המחיה איתם. עם זאת אי אפשר להתחמק מהמציאות, ואיפה שיש כסף יש בעיות.

מרשם האוכלוסין: פליטי העליות השונות, תוך שילוב של וותיקים שמצאו הזדמנות עסקית ושלל תיירים צרפתים בטיילת.
גאווה מקומית: מוזיאון בת ים, חוף הים ומעשי חיסול באמצע הקיץ על החוף. זה כמעט עיר האלוהים אבל לא באמת.
סלנג מקומי: שלומי לחיאני ושלל קללות רוסיות.
דומה לתל אביב: בחוף הים, בקרבה ליפו ובעיקר בכמויות הצרפתים ששוטפים את העיר בקיץ.
שונה מתל אביב: בסלידה שלה מביקורות פנים והתנהלות שלטונית מסודרת.

רמת השרון, ממלכת התותים והפטרוזיליה, המקום הטוב ביותר לגידול ילדיך אם יש לך את הכסף והאמצעים. ליד הרצליה, צפונית לתל אביב, רמת השרון הנפיקה במשך השנים האחרונות את ההיצע הגדול ביותר של כוסיות מטופחות שמגיעות מבית טוב. צריך לזכור שמרמת השרון יוצאים גם מוזיקאים רבים בין אם הודות לבית ספר רימון ובין אם הודות לתיכון אלון. בשורה אחת, רמת השרון היא כמו תל אביב רק עם סקס אפיל של יעכנה. לצהלת אמריקן אפרל.

מרשם האוכלוסין: בורגנים, מעמד בינוני גבוה, מוסיקאים בינוניים וצעירות לוהטות.
גאווה מקומית: רימון, תותים, פטרוזיליה והפגנה מתוקשרת היטב למען שימור כיכר הסקייטרים שנה שעברה.
סלנג מקומי: כל שימוש בהטיה כזו או אחרת בשפה האנגלית בתוך העברית.
דומה לתל אביב: בכמות המוסיקאים המתוסכלים. ותודה לרימון.
שונה מתל אביב: בהקרבת הסטייל על מזבח הבורגנות השקטה.
רמת גן, העיר בעלת ארבעת הגבעות ותמהיל קטלני של עיראקים ובוגרי חבר העמים. רמת גן מתאפיינת בשטח גיאוגרפי רחב, ובלוק שמתיימר להיות ניו יורקי, הלא הוא אזור הבורסה, אבן שואבת לחיי לילה מפוקפקים, מעניק לעיר לוק ייחודי ומסתיר את העובדה שלא הרבה אחר כך נמצאת פרדס כץ, המועמדת הרצינית ביותר לתואר שכונת הרשע והפשע של אזור גוש דן.

מרשם האוכלוסין: עירקים זקנים, יוצאי חבר העמים וסטודנטים וצעירים בוגרי שנקר.
גאווה מקומית: היינו אומרים הפארק הלאומי רמת גן, אבל נדמה לנו שקניון איילון שהוא הקניון ראשון במדינה הוא מועמד רציני יותר. אה והיווניה, להקתו לשעבר של הדי.ג'יי אלעד רון.
סלנג מקומי: אתה בא לסביח של עובדיה? (עובדיה, רח' הנגבה של רמת גן, זה כמו עובד רק בלי הצרבת).
דומה לתל אביב: במגוון הדמוגרפי ובמצב הסוציו-אקונומי של השכונות השונות.
שונה מתל אביב: בהתלהבות הפרובינציאלית שלה ממגדלים.

הערה: את פתח תקווה לא הכנסנו כי יש דברים שכדאי להתעלם מהם.

די.ג'יי ואדים הוא אחד הדי.ג'יים הראשונים שהתחלתי לשמוע כשהתחלתי לחפור ב-Turntablism. כמתבגר שמעתי בעיקר סבנטיז רוק ושאר מוסיקה ביזארית, אבל קצת היפ הופ. רק לקראת גיל 18-19 התחלתי לשמוע יותר היפ הופ, שהוא לא האוסף היפ הופ הוריי. אחד האלבומים הראשונים שנתקלתי בהם היה של די.ג'יי ואדים. אז כשארי, העורך לילה, הציע לי לראיין אותו קפצתי על ההזדמנות. הבעייה היחידה היא שזה ממש ראיון קצר, לא ארוך – אבל זה מה שהפורמט של טיימאאוט מאפשר. אגב, הראיון הוא לקראת מסיבה בבלוק עם ואדים שתתקיים ב-17.4.09.

אגב באותו גיליון גיבשתי את רשימת 100 המשפיעים על תעשיית המוסיקה בישראל. שינו לי את הרשימה קלות, אבל בעיקרה היא נשארה זהה. פרוייקט כיפי, בכבוד שלי.

ולראיון:

יש מי שמגיעים לישראל פעם אחת ויש מי שמעדיפים לחזור אליה כמה פעמים. די.ג'יי ואדים, הבחור הרוסי של נינג'הטיון בעבר ו-BBE כיום, מגיע לבלוק לעוד אחד מערבי הקונספט של המועדון, הפעם – ערב המוקדש כולו לתחיית הפ'אנק ויתייצבו בו שמות מכובדים בעשייה כסקול מאסטר, ה-Smilan Brothers הרכב על המורכב מיוצאי להקות התפוחים, זבולון דאב סיסטם והודסקא אקספלוסיב ויוגו. לישראל מגיע ואדים בהזמנת חברו, המוסיקאי, דודו בלילטי מלהקת Sound Of The Ground. בלילטי וואדים שיתפו בעבר פעולה בהקלטות שונות, ובערב עצמו ינגנו במשותף, זה על כלי ההקשה וזה על העמדה. ואדים אף יקליט לאלבום להקתו של בלילטי.

די.ג'יי ואדים נחשב לאחד היוצרים העסוקים ביותר בתחום התקלוט, כשהוא מופיע מעל ל-100 פעמים בשנה. את הקריירה שלו החל עמוק בשנות ה-90 והיא הובילה לזינוק מטאורי כמי שעושה סוג של ג'אז פטיפוני עתיר גרוב ונשמה. הוא עצמו לא חשש מעולם להופיע עם להקות חיות ופעמים רבות הופיע לצד שמות ענק כ-Pharcyde, ה-Roots ורבים וטובים אחרים. ואדים הוא שדרן רדיו, בעברו בעל לייבל ובכלל איש רב פעלים. סיבה במספיק טובה לראיין אותו קצת על מוסיקה והעשייה שלו.

DJ Vadim - Press Photos

זו איננה הפעם הראשונה שלך בישראל, מדוע אתה שב וחוזר לכאן? איך אתה מוצא את הקהל המקומי? יש טעם ייחודי בבחירת השירים שלך בסטים?

אני מגיע כי מזמינים אותי, בגלל שזה כיף והקהל כאן נותן כבוד והערכה. אני לא יודע מה זה סט שמכוון לטעם מקומי, אבל להיות די.גיי זה למעשה לפסוע על קו עדין בין להגיש לקהל לבין לקחת אותם למסע של תענוגות מוסיקליים חדשים. אני משתדל לשמור עין אחת על הרחבה, בזמן שהמוח שלי טס אחרי שיט חדש, מנסה לגרום למסיבה לזוז ולייצר חוויית כיף ייחודית.

אתה חושב שהפ'אנק והסול עושים קאמבק רצחני? יש לך העדפות מסוימות בתחום?

אני חושב שאם אין לך שום פ'אנק וסול במוסיקה, אז אין לך כלום. פ'אנק וסול הם עמוד השדרה של המוסיקה המודרנית והם היסודות שאני עומד עליהם. אז כן, אני אוהב לנגן אותם, אבל תמיד אני משלב דברים מודרניים יותר, והפקות שלי.

אגב הפקות שלך, אתה עזבת את Ninja Tune וחתמת ב-BBE שמתמחה יותר בדיפ פ'אנק. למה בכלל צריך לייבלים היום?

קודם כל, כן. יש לי אלבום חדש שיצא ב-BBE במאי. אני החלפתי את הלייבל בשביל לנסות לעשות דברים קצת אחרת בקריירה שלי. זה קל להיות מזוהה רק כאמן של Ninja Tune ואני לא רציתי את זה. אני יותר גדול מהייעוד הזה. מוסיקה היא לא, ואולי אני צריך להגיד לא צריכה להיות, ענין של הלייבלים והרפרטוארים שלהם. אלא הבעת אינדיווידואליסטית. זה מה שאתה עושה. השירים שאתה יוצר. האלבום החדש שלי יהיה לו סאונד חדש, והוא יהיה צעד קדימה מהאלבום האחרון שהוצאתי. הוא משלב בו פ'אנק וסול, היפ הופ ורגאיי וגם נגיעות של אלקטרוניקה ושירה שלי שהקלטתי.

Hidden Tresasure – DJ Vadim

את הערב תפתחה להקה חיה, וגם במהלך הסט שלך ינגן בלילטי פרקשן לייב. מה אתה חושב על השילוב הזה? איך זה יהיה מבחינתך? בכלל אתה גם הולך להקליט בארץ עם Sound Of The Ground, עבורך זה שונה להיות אמן אולפן מאשר אמן לייב?

אני אוהב לנגן עם מוסיקאים, זה כיף גדול. אני אוהב את הניסוי, לגלות דברים חדשים. זה שומר אותי על הרגליים מבחינה מוסיקלית. אבל לנגן ולהפיק הם צדדים שונים לאותו הסיפור, והם משלימים זה את זה. לנגן חי נותן לי הזדמנות לנסות דברים חדשים. לראות מה עובד ומזה להזין את ההפקות שלי. לגבי העבודה עם חבר'ה בארץ, אין לי מושג. אני אוהב לעבוד עם אנשים בגלל הרמה המוסיקלית שלהם, לא בגל הרקע הדתי או האתני שלהם. אני נפגש עם הרבה אנשים אבל אני לא שואל אם מישהו הוא יהודי או לא… מוסיקה פשוט לא עובדת בשבילי ככה.

http://digital.timeout.co.il/activemagazine/welcome/timeout_336-7.asp