Tag: כתיבה
טקסט ראשון מזה זמן רב. גבעות
by דוויק on דצמ.01, 2009, under כתיבה
לפני הטקסט כמה מילים.
חזרתי לכתוב אחרי תקופה ארוכה מאוד, אולי יותר מדי ארוכה שלא כתבתי. בשנים האחרונות הייתי שקוע בכתיבה עיתונאית. זו כתיבה שיכולה להיות מספקת, אבל היא נטולה מהתשוקה והאנרגיות של הכתיבה היוצרת. כמו ההבדל בין ליצור במפעל לבין ליצור למען ביתך. אל תתפסו אותי לא נכון, אני נהנה מאוד מהכתיבה העיתונאית, ביקורות המוסיקה וכן הלאה. אבל זה לא אותו דבר.
בתקופת הפרברים הייתי כותב קצת ורסים. אבל ככל שהתפקיד שלי בלהקה הלך וקהה ונהייתי יותר מנהל מאשר אמן, הכתיבה דעכה ותפסה מקום משמעותי פחות. כשהייתי בתיכון כתבתי המון. יש לי מחברות על גבי מחברות של טקסטים שלי. סיפורים, שירים, עמודים על גבי עמודים של טיוטות שהיו אמורות להפוך לנובלה הראשונה שלי. אבל זה לא התקדם. הפסקתי מתישהו. אני מאשים הרבה גורמים בזה. אבל בעיקר את עצמי. ניסיתי כמה פעמים לחזור לכתוב, אבל תמיד לא הייתי מרוצה, תמיד חשבתי שזה לא משהו. התחלות על גבי התחלות. חשוב לי להדגיש – אני לא מאמין במחסום סופרים, Writer's Block. אני גם לא מאמין במוזה. אני מאמין בזה שכתיבה, ובעצם כל יצירה, צריכה לבוא ממקום מקצועי של החלטה שזה מה שאתה עושה מצד אחד ומקום של שלמות רגשית מהצד השני.
בשנה האחרונה, ככל שחיי התקדמו למקום שאני מרגיש טוב יותר לגביו, עלה בי שוב הרעב לכתוב. זה טקסט ראשון שאני מרוצה ממנו אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי. בטח לא האחרון. אני אשמח לשמוע תגובות.
גבעות
בשולי הישוב ישנה עיר. בעבר לא הייתה. היינו יושבים בפארק המשקיף לגבעות הריקות וחולמים. גחל ניצת ועשן נרגילה עלה לאוויר. מישהו הביא משהו לאכול, מישהו הביא משהו לשתות. השקו אותי, האכילו אותי, תנו לי לעשן. היינו מלכים. מילים נישאו ונאמרו, חלומות נטוו. הבטן מלאה במזון ומשקה, הראש סחרחר קלות מעשן הנרגילה והראש מלא חלומות.
בחורף הגבעות בהקו בירוק, מבטיחות ממלכות, מספרות מעשיות על תקופות שהיו. בקיץ נשטפו בצהוב עז שנמשך עד עין קץ. המילים שנישאו הפכו למשפטים, המשפטים להבטחות. לעולם לא נפרד. לעולם לא נפסיק להעז. אני תמיד חולם. מעל הנוף השמש שלטה ביד רמה, צובעת את השמיים בכחול וורוד, כתום בוהק שעטף את הגבעות, שהלך והפך לורוד שהכחיל לו ככל שנעלמה לה מעבר לאופק. כאשר נשקה השמש לקו הגבעות בשקיעה, נצנוצה הבטיח לנו זהב. אם רק תעזו, הבהבה השמש השוקעת, תוכלו להשיג אותי. היינו מוחאים לה כפיים כאשר נעלמה. שמחים את שמחתה, שמחים את החלום.
באחד הימים יצאנו בבוקר אל הגבעות. מצאנו פרצה בגדר המערכת שהקיפה את הישוב ויצאנו לנדוד את השיפולים שנשקו לישוב. היה זה חורף והגבעות היו ירוקות כולן. העשבים קרעו את אדמת הגיר והעפר וכיסו את העולם במצע מבטיח. הם הגיעו עד לברכיים, אוחזים בנו, מרטיבים אותנו משאריות הטל והגשם שלא הספיק להתייבש. השמש עדינה, נתנה אור יפה, והעננים האפורים של אמצע החורף לא הסתירו דבר, לא איימו בממטרים. גבעה אחרי גבעה חצינו, סקרנות מהולה בתחושת חלוציות וגבורה, מה מסתתר בין הגבעות, מה מעבר להן.
לא ידענו על מה אנו דורכים רוב הזמן. צעדנו על פני העשבים שהחביאו את האדמה. מדי פעם קרחת קטנה חשפה קן נמלים, חשפה אבנים לבנות גדולות ועליהן חרקים. הגבעות שקקו חיים ואנו צעדנו עליהם. בני אלים. צעדים גדולים ומהירים, אוויר חי מסחרר אותנו באהבת הטבע והאדמה. שילחנו מבטים זה אל זה, חיוכים גדולים. עוד גבעה, קדימה, עוד קצת. הנה עץ בודד. תחתיו ננוח. אחר כך נמשיך לתור, נמשיך לחפש את השמש ששקעה, נמשיך לדבר על החלומות וההבטחות.
ראשית מצאנו אוטובוס חלוק ומנוקב בלב שדה שטוח. דבר לא צמח בשדה ותרמילי נשק היו פזורים לכל אורכו ורוחבו. דממה. בוא נלך מכאן, לוחשת מישהי. היא מביטה סביב על השדה הערום. עננים מצטברים במערב. אחרים מסתכלים מסביב, מנסים להבין את המקום. אני נמשך אל האוטובוס ונכנס אליו. הדלתות נעתרות למגעי ונפתחות בקלות. אני עולה בזהירות, מפחד להיחתך מהברזל החשוף. פנים האוטובוס ריק. המושבים נעקרו מזמן, החלונות גם כן. אני מביט סביב בשלד העירום והמנוקב. חוצה אותו מהדלת הקדמית לאחורית. דממה. לא רחוק מהאוטובוס אני מבחין בגלעד קטן. יש עליו שלט. כאן נהרג חייל בתאונת אימונים. זו הקסדה ששימשה אותו. מתגעגעים ואוהבים.
אנו שבים לטפס על הגבעה, להמשיך הלאה. אנו מטפסים בדממה על המדרון התלול. יד מושטת לעזרה. מכאן קל יותר, מכאן קשה. גבינו מופנה אל האוטובוס המנוקב, אל הגלעד, אל שטח האש הנטוש. עינינו נשואות למעלה הגבעה, והעלייה קשה. אנו ממשיכים קדימה בשתיקה. מחפשים נקודה לנוח בה, לשתות בה תה ולאכול משהו. להנות מהטבע החי סביבנו. בבוסתן עצים מצאנו מקום טוב לנוח. עת המים נרתחים אני קם לתור את הבוסתן. אני שם לב לדפוס נוכח. אלו עצי פרי, ושם תאנה והנה מטע זיתים קטן. ובין לבין חורבות משוטחות, סימני יסודות ומיקומי קירות. זו אחוזה עתיקה ושבורה שרמזים על עברה טמונים בעצים, החורבות והגת הגדולה. העשבים מסתירים את שברי העבר. ואנו במרכז, נותנים למים החמים להחליק בגרוננו. קוביית שוקולד נמסה בפה. מי חי פה? שואל אחד. בטח מישהו עשיר. אבל הוא כבר לא פה, משהו קרה לו. אומר אחר. בטח מלחמות, אני משיב. או שאולי האזור כבר לא היה אטרקטיבי למגורים. בכל מקרה הוא נטש את הכול לפני המון שנים, והטבע כיסה את מה שאפשר. טשטש עקבות.
תוהים ושקטים ניקינו אחרינו את שאריות הלכלוך, מותירים את הגבעות בתוליות ונקיות, כפי שחשבנו שהן, והמשכנו קדימה. השעה הייתה צהריים מוקדמים, ולא היו לנו עוד הרבה שעות שמש. שברנו לכיוון המשוער של הכביש המהיר, דרכו נוכל לחזור אל הישוב בקלות יחסית, אולי נתפוס טרמפ, אולי לא. האוויר הצטנן והשמש הפסיקה לחמם. עננים ריחפו מעלינו, אפורים ומאיימים. טפטוף קל החל והגברנו את צעדינו. קריאת שבר נשמעה, מאחד החברים. שלולית בוץ קטנה שהוסתרה היטב על ידי העשבים לכדה את רגלו לשנייה, הרטיבה אותו ומילאה את רגלו בבוץ. המשכנו לאט יותר, מקווים שאולי מאחורי הגבעה הבאה ימצא הכביש הבייתה.
בעמק שבין שתי גבעות, כשיכולנו לשמוע כבר את זמזום המכוניות, כשהשמש צבעה בורוד עדין את השמיים, מצאנו שלד פרה ענק ששכב בשלמותו בין העלים. היה משהו פרהיסטורי בנוכחות של השלד. גדול, ענק ומאיים. משועשעים לשנייה התחלנו לשחק איתו. קיפצנו סביבו כאדם קדמון, הצטלמנו עם הלסת והגולגולת. אחד פירק את הגולגולת וארז אותה לתיק. טפטוף קל החל, התעלמנו ממנו. המשכנו להצטלם ולצחוק סביב השלד. ממצא מימים עברו. אט אט הקור הזדחל והטפטוף התחזק. השמש כמעט נעלמה והחלטנו להזדרז להגיע אל הכביש. עוד גבעה אחת, עוד מעט נגיע אליו וממנו הדרך הבייתה קצרה. אבל הגשם כבר היה חזק. עד שהגענו לכביש כבר היינו רטובים לחלוטין. שעה לאחר מכן הייתי בבית.
בימים שאחרי קדחתי מחום והשתעלתי. שכבתי על המיטה, מדמדם מחום, נאבק בשתיית תה, מתעטף ומסיר מעלי את הפוך. עובר משינה לבהייה באוויר, מדממה להאזנה למוסיקה. בין לבין חלמתי. רכבתי על אוטובוס הרתום לשלד פרה, והיא גררה אותנו גבוה באוויר. נפלתי, נפלתי, נפלתי עד שהתעוררתי שטוף זיעה ומבוהל.
בשולי הישוב ישנה עיר. היא כיסתה את הגבעות ומחקה אותן. מהפארק שבשולי הישוב כבר לא רואים את המשעולים הירוקים והשמש נעלמת לה מאחורי בניינים. היכן שהיו הגבעות תוכל לראות בתי מגורים. אורות מתנוצצים בחלונות וצלליות משפחתיות. מכוניות חוצות כבישים, קוברות תחת הצמיגים הנשחקים והאספלט את שהיה ולא יחזור. חיפשתי לי גבעות אחרות ולא מצאתי מעולם.
טיימאאוט – מגאזין 333 – הפינגווין החדש + Jimpster
by דוויק on מרץ.27, 2009, under עיתונות
הנה שתי כתבות שמאוד נהניתי לכתוב בסך הכול. הראשונה היא ראיון עם הבעלים (לפחות חלקם) של מועדון הפינגווין המחודש. עוד חבורת יזמים צעירה החליטה להסתער במשותף על עולם המועדונים. הפעם מדובר בחבורה עם ניסיון עשיר. מי שצמחו בעולם המסיבות, עבור לבעלות על דאנס-ברים שונים, ועם התבגרות הקהל שלהם, גם הם נותנים ניסיון. לא זה לא יהיה כמו הפינגווין שהיה בזמנו. לא תבוא בשורה מוסיקלית חדשה. אבל למי שממש עמוק בעניין של מיינסטרים, יש מצב שהמקום הזה יהיה טוב לאיזה כמה חודשים ואז יעלם.
הכתבה השנייה היא ראיון עם Jimpster, אושיית מוסיקה בפני עצמה, די.ג'יי ידוע ומי שאמון על שלל ריליסים, רימיקסים ואפילו מנהל לייבל. תמיד תענוג לראיין מי שידם טמונה בעשייה רבה, בטח כשמדובר בבן אדם עם קצת יותר חזון מרוב הדרדקים שמתרוצצים בגבולות 48'. אז הנה הכתבות להנאתכם.
את הכתבות אני מביא לפני שהעורך שלי קיצץ ושינה, כמו שעורכים אמורים לעשות. ואגב, סלחו לי שאני לא מתייחס לתנועה החברתית, אין שם טקסט משמעותי באמת ששווה לחלוק… אם אני אהיה באירוע יוצא דופן – אספר.
לעיתון עצמו:
http://digital.timeout.co.il/activemagazine/welcome/timeout_333.asp
מן ההריסות / נמרוד דוויק
הפינגווין המחודש הולך להיות רחוק שנות אור מזה המקורי. הנוכחי שואף לקיים עצמו ליד המיינסטרים, קצת אחר, ומונע מתוך חזון ואמונה להחזיר את המועדונים לתהילתם.
על חורבות הפינגווין המיתולוגי הוקם בימים אלו מועדון חדש, הנושא כמעט את אותו שם. אז ההוא היה "הפינגווין" וזהו "פינגווין קלאב", אבל מה זה משנה, אנחנו כאן כדי לחגוג. בעבור רוב בלייני העיר, לא משנה כמה הם מעורים בקטנות, המקום יהיה מוכר בתור "הפינגווין" והבעלים מעודדים זאת. דודו קדוש, מצוות המקימים מבהיר "המילה פינגווין היא גלובאלית, מותר להשתמש בה ואין בזה מניעה", שותפיו אפילו מדגישים כי גם הבעלים המקורי של המקום היה כבר בחלל ואף חגג. "הוא היה כאן כבר פעמיים. הוא סבבה עם הכול, ישב, שתה דרינקים, היה מבסוט". המקום, למתעניינים, נמצא בתקופת ההרצה שלו והוא סגר כבר סופ"ש מוצלח ראשון שזכה למחמאות מחוגגים שונים שבאו בשעריו.
תהום של כמעט 20 שנים מפרידה בין "הפינגווין" המקורי לזה שנפתח רק בשבוע שעבר.. את המקימים, דודו, ניר רן ולירון תמיר לא מעניין כל כך מה היה אז. הם שועלי לילה וותיקים. רן היה מבעלי הוילה סוקולוב, תמיר היה מעורב בגריפין, קלרה ומקומות אחרים. אליהם מצטרף כיועץ מוסיקלי גל עופר, איש קרמבו ודי.ג'יי נחשב בפני עצמו. בין צוות העובדים במקום אפשר למצוא את קובי רופא שהיה המנהל של הציץ' ביץ'. שנים של עבודה הובילו אותם לתחושה של מיאוס, להרגשה שמשהו חדש צריך לקרות. רן, " איפשהו בתור בליין נמאס לי מכל הברים והמוסיקה המעצבנת הזו שיש. רציתי לחדש לקהל, לעשות משהו עם מוסיקה יותר מעניינת. הופעות של די.ג'יים, עם הופעות, שואוים ודברים כאלו. לקחת את הקהל למקום אחר. שיבואו להתפרק, כמו פעם, שלי היה מאוד מאוד חסר".
לא הפינגווין הנכון
האנרגיות הללו הביאו אותם לחשוב פעמיים על מה זה להיות בליין בעיר הזו. מה יש עוד להציע לקהל המיינסטרימי שחוגג את עצמו לדעת בלהיטי ישראלית עם דרינקים של תחליפי רדבול וודקה. אולי ברוח המקום המקורי, אולי עם דם חדש. קדוש מרחיב, "הפינגווין שהיה הביא משהו מהאוף סטרים, הביא משהו מהקאטינג אדג' של אותה תקופה. אולי זה היה הרוח של הפאנק רוק וההבי מטאל של הימים. אבל אף אחד לא שומע את זה היום. אז אנחנו מביאים את הקאטינג אדג' של היום, אלקטרוניקה – זה מה שהקהל רוצה, ואת זה אנחנו מביאים". אבל מה שהוא הדבר האלטרנטיבי של תל אביב אחת, הוא לא האלטרנטיבי והבועט של תל אביב אחרת. הפינגווין החדש לא בא להביא את השוליים האלקטרונים כמו שמביאים אותם מועדונים כברזילי לדוגמא, אלא את השוליים של המיינסטרים, קרקע בטוחה יחסית. מבחינת המקימים, זהו הצד האלקטרוני של המיינסטרים – האוס, אלקטרו, הנישות הללו. קדוש, "אני חושב שהיום אלקטרוניקה זה מיינסטרים. היום הקהל בורח לזה, הוא רוצה את הווקאל האלקטרוני. המיעוט שהיה פעם הוא היום כמעט הרוב". מבחינתם הם משתדלים לעשות משהו שיתן פרזנטציה לתקופה של היום. "אנחנו לא רוצים להעתיק את הפינגווין של אז. אנחנו רוצים לעשות את המקום מחדש, להביא אותו לשנות ה-2000"
הפינגווין החדש מעיד כולו על הראש של הבעלים החדש, על הניסיון לקרוץ לקהל שהוא לא ממש במרכז, אבל לא בשוליים הקיצוניים. זה מקום עם גימור גבוה, ספות עור, קירות שחורים ופרקט על הרצפות.שכולו צועק, אנחנו נותנים לך את החוויה מהצד האחר. "אנחנו לא לוקחים מקום שנראה תעשייתי ומנסים להיות משהו אחר. הגימור גבוה, אם אני אכבה את האורות אתה תראה שהוא סליזי לגמרי, הוא שומר על האווירה הזו", מספר קדוש. הקהל אם כך, למרות שלא יודו על כך לעולם בפה מלא, הוא לא הצעירות ההיסטריות המשעתקות עצמן לדעת, אלא דווקא מי שהם אוהבים להגדי כקהל מגניב. "בוא נגיד קהל שהוא לא המיינסטרים. אלא אנשים עם מודעות עצמית לאופנה, אנשים עם מודעות עצמית לעצמם. קהל יותר בשל".
אז מה צופן בעצם הפינגווין המחודש לבאים בשעריו? חווית לייט נייט. לא בילוי שיפתח בשעות הערב המוקדמות, אלא חוויה מוזיקלית שתתחיל אחרי חצות ועד שעות הבוקר הקטנות. "הקונספט של לפתוח מאוחר, מביא קהל אחר", גורסים המקימים. "זה קהל שגומר לעבוד ב-1:00 ויוצא להתפרק. זה אנשים שמכירים אחד את השני בעיר". גישה זו הם מאמינים תמשוך את מי שהם "אוף סטרים" להגדרתם. אלה האנשים שנגררים עם חבריהם למסיבות מיינסטרימיות, 25% מהקהל להערכתם הם אנשים כאלו. מבחינתם, הפניה אליהם היא מהפכה אמיתית בחיי הלילה. "אנחנו מנסים להביא מודעות גדולה יותר לקהל המיינסטרימי: אתם לא צריכים להיות דבוקים ל-MTV ולמה שאתם מכירים. במיינסטרים אתה מגיע למקום ו-60 די.ג'יים מנגנים לך אותו דבר", גורס רן. גל עופר, דווקא יותר מסויג מהמסר של המקום. "המקום יכול להיות מעולה, הוא יכול להיות אלטרנטיבה. אבל הוא לא יהיה מהפכני. עם זאת הוא על בטוח ידבר לאנשים שמחפשים משהו אחר. הרבה מאוד הרכבים מעניינים באים אלי לקרמבו, כמו אונילי, יאפים עם די.ג'יים, אלה הרכבים אלקטרוניים אלטרנטיביים שישתלבו בעשייה שלנו. אני רוצה שתהיה את ההמשכיות הזו בין ההופעה החיה האלקטרונית למסיבה, אבל בכל מקרה, הז'אנר האלקטרוני הוא הדומיננטי, על כל הנגזרות שלו".
בין אם יעשה הפינגווין החדש מהפכה ובין אם לא, ניכר כי מאחורי הקמתו עומדת אמונה יוקדת כי עידן חדש צריך לעלות על עולם הקלאבינג הישראלי. אחרי המגה מועדונים, הדאנס ברים ושאר השעטנזים שהכו את תל אביב בתקופות אלו או אחרות, מאמינים בפינגווין שזהו הזמן שמשהו יחזור, משהו שנעלם מזמן. רן, "אני חושב שתהיה כאן סוג של מהפכה, תל אביב זזה ומשתנה. אני חושב שהעידן של המועדונים צריך להתחיל לחזור. של הקלאב, נראה לי שמכאן הוא יחזור. פינות ישיבה מגניבות, מוסיקה". עולם אחר? ימים יגידו.
המיקס והאגדה / נמרוד דוויק
מהסתייגות מהעולם הדיגיטלי ועד להצלחה כבירה ברחבי העולם, ג'ימפסטר מגיע לברזילי להעיף לכם את התחת ובדרך לספר מה טוב ומה לא, לאן העולם הזה הולך ולמה הגרוב הוא הדבר האמיתי
בסוף השבוע ינחת על העמדה בברזילי ג'ימפסטר, שם ידוע בעולם הדיפ האוס, ואחד היוצרים העסוקים ביותר בתחום בעשורים האחרונים. רגע. עשורים? כן. בקריירה שנמשכת יותר מ-15 שנים הספיק ג'ימפסטר למקסס מחדש יותר מ-65 אמנים, בהם שמות ידועים כ-Coldcut, לפתוח לייבל בשם Freerange, ולנדוד ולתקלט ברחבי העולם באופן תדיר. תפסנו אותו לראיון על עולם המועדונים, הקהל במקומות שונים, על עולם המוסיקה המשתנה ובכלל על יצירה.
Jimpster
ג'ימפסטר הוא איש טכנו והאוס בהכשרה ובאהבה, ואל העשייה שלו הוא מנסה לשלב גרוב, אנרגיות ופ'אנק. "אני מנסה להביא את כל הסגנונות השונים של הז'אנרים הללו לסטים שלי", הוא מספר. את ההשראה האמיתית שלו הוא שואב ממי שמצליחים להביא גרובים שהופשטו לשורשיות שלהם, מלאי נשמה, ונעים בין מנימליזם למקסימאליות מוסיקלית. "בימים אלו אני עמוק ב-Arto Mwambe, אבל ההשראה העל זמנית שלי מגיעה מקארל קרייג או הרבי האנקוק", הוא חולק. באופן צנוע, אם כי מודע לעצמו, הוא מאמין כי העתיד של הז'אנר שלו נמצא בין היתר בלייבל שלו Freerange, אמנים כמילטון ג'קסון ו-Maunel Tur. "הם כולם מאוד שונים בסאונד אחד מהשני, אבל מאוד מסורים להפקת מוסיקה אלקטרונית מעולה בעבור מועדונים. Manuel Tur למשל מוביל את הדרך עם סאונד Deep House עמוק מאוד ואישי שלו. האלבום שלו יצא באביב".
העולם פרוש לפני ג'ימפסטר והוא רחב כהצלחתו. התיקלוטים התדירים ברחבי העולם מתישים אותו, והוא מעיד כי הוא משלם את המחיר המקצועי על אורח חיים זה. "זה מתיש, ואני מוצא את עצמי לעיתים קרובות עם פחות אנרגיות בשביל ההפקות שאני עושה, בייחוד אחרי סופי שבוע פרועים". בקנאה הוא מספר על הדי.ג'יים המסוגלים להרדם במטוסים, בעמידה ואפילו תוך כדי הפקת טראק "לצערי עדיין לא שלטתי במיומנות הזו!". מה שכן, הנדודים נתנו לו זווית מיוחדת בהסתכלות שלו על הקהל. "זה לא משנה באיזו מדינה אתה, זה הכול תלוי כמה עבודה טובה עשה היחצ"ן המקומי בלהביא את הקהל המתאים לדי.ג'יי שמגיע. ברור שאני סוג של שגריר של-Freerange, אז אני תמיד מנסה דברים בסאונדים של הלייבל. הדבר היחיד שמרגיז באמת במקומות הוא שהדי.ג'יי המחמם תמיד משאיר את הקהל ב-128 BPM ואני צריך להוריד את המסיבה ולבנות את הוייב מההתחלה".
Jimpster בעבודה
השנים גרמו לו להסתכל בעיניים ביקורתיות על היצירה שלו, עולם המוסיקה בכלל וההאוס בפרט. "אני מניח שהשינוי הגדול בעולם המועדונים הוא שקשה למצוא מקומות שהאווירה בהם ממש מרגשת, היום הכול מקובע, קבוע ומוכר. לפני 18 שנים, כשהתחלתי לתקלט, סצנת הדאנס הייתה ממש בחיתוליה והייתה רגשה של ניסוי חדש. זה השתקף גם במוסיקה, הסלקשן היה יותר אקלטקטי, ושירים טובים נוגנו פעמיים שלוש בערב". כך מתאר ג'ימפסטר את הפער בין תחילת דרכו לימינו, תקופה בה השתנה עולם המוסיקה מקצה לקצה. הוא צמח בעולם של הוינילים והיום הוא מתפקד בעולם הדיגיטלי. עולם שהשתנה בו משהו ולרעה. "לייבלים למדו להסתגל במהירות לשינויים, מה שלוקח מהלב, הנשמה והמוחשיות של העשייה. אתה לא יכול שלא לחוש פחות נלהב, כשאתה שומע איזה MP3 לא מוכר, מאשר לפתוח ויניל לבן עטוף ניילון מדטרויט", הוא חולק. לגישה זו ג'ימפסטר מצרף את ההסתייגות שלו מסראטו, מחשב הפטיפון שכבש את עמדות הדי.ג'יים בתל אביב "אני בוהה מספיק במסכים לאורך היום, אז אני מעדיף לא לעשות את זה גם בזמן הופעה, למרות שזה בטח יפתח לי אפשרויות נוספות בסט".
TOP 5 songs and albums.
1] Milton Jackson – Crash LP (Freerange)
2] 6th Borough Project – Instruments Of Rapture parts 1 and 2 (Instruments Of Rapture)
3] Homewreckers – Wreckers Delight (Unique)
4] Lars Bartkuhn – Goodbye Dancing, Hello God (Arto Mwambe Remix) (Sonar Kollektiv)
5] Michel Cleis – La Mezcla (Cadenza
תגובות אחרונות