Road Marks – סימני דרך

טוב, מלא זמן התלבטתי אם להעלות אותה או לא. אבל נראה לי שהגיע הזמן.

בגדול העבודה היא על הגיבור במדע בדיוני, והאם אפשר להסתכל עליו כגיבור מיתי. מה זה אומר? זה אומר שבכל המיתוסים יש דפוסים שחוזרים, ואחד מהם הוא המסע של הגיבור. ג'וזף קמפבל, שכבר כתבתי עליו כאן, דיבר על כך באריכות והוא במוקד התזה שלי. אחרי מצגת ארוכה של התיאוריה וניתוח של מה שאני קורא לו מדע בדיוני, אני מנתח את הגיבורים בסטארגייט את המסע שלהם ומעלה שאלות לגבי התפקיד של מדע בדיוני בתור מיתולוגיה מודרנית שרלוונטית לתקופתנו. זה לא אומר שזו המיתולוגיה היחידה, אבל יש למדע בדיוני מאפיינים של כזו. בכלל זה מעניין איך התרבות המערבית מייצרת לה מערכות של סמלים וגיבורים שמתכתבות עם העולם שהטכנולוגיה והמדע מציירים לנו. אלו מערכות שיורשות את התפקידים שהיו שייכים למערכות הישנות של הדת, של דפוסים מסורתיים. זה ממש בגדול על מה העבודה. אז תהנו, ואם יש לכם הערות או שאלות – אפשר לרשום אותן בתגובות פה למטה.

להורדה/קריאה

לקריאה ב-SCRIBD

אחרי שראיתי את הסרט "גיבור" ידעתי שאני מעריץ של ז'אנג יימו. החזון הויזואלי שלו מהמם, העלילה שהוא מציג פשטנית במידה שיכולה לפגוע בכל המקומות הנכונים של תת המודע שלי. מדוע זה השפיע עלי כל כך? אולי כי איפה שהוא הבנתי שיימו עושה בדיוק ההיפך מכל מה שהתרגלתי לצרוך בפריפריה של התרבות המערבית אליה אני שייך. המוצר שלו מוקפד, מרשים מבחינת ההיקף הויזואלי והאנושי שבו. הסיפור שבו כל כך זר לסולם הערכים שאני רגיל להזדהות איתו – לא עוד הטובים נגד הרעים, לא עוד מערכת שטנית מגודלת שמדכאת את הערכים עד שהלוחם האמיץ מגיע להיאבק בה ולתקן את העולם. ב"גיבור" הגיבורים מוותרים בסוף ומקבלים את המערכת. מסר אחר מאוד ממה שאתה רגיל להתמודד איתו.
טקס הפתיחה של האולימפיאדה היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי במובנים של הופעות וטקסים. לא מרגש כמו ההופעה של ביט69 בטקס עמ"י לפני שנתיים, או כמו ההשקה של מתוך הזוהמה של הפי.אר טרופרז או ראפרריום של פרברים רפיוג'יז, אבל בהחלט אחד היפים. יימו לקח אלפי אנשים וסנכרן אותם במיצג מהמם של צבע, תנועה ומוסיקה. יותר משהיא הייתה מצג של ההיסטוריה הסינית על ההישגים השונים שלה, היא הייתה סוג של הודעה. שלום לכם בני המערב, אנחנו הסינים, אנחנו יותר מימכם, אנחנו וותיקים יותר מימכם, אנחנו יודעים לעשות את הכול מהר יותר, טוב יותר, יפה יותר ומהמם יותר. אה כן, אנחנו גם ממש אוהבים את המדינה שלנו, למרות שאתם משמיצים אותה. אז הנה את החפירה, תתחילו לקבור לעצמכם קבר, כי אנחנו הולכים להיות התרבות השלטת בזמן הקרוב.
ב-"Firefly" ו-"Serenity" סדרת המופת של ג'וש ווידון וסרט הסיום שלה (סדרה שמסיבה די ברורה לא שרדה יותר מהעונה הראשונה שלה. אחרי הכול, לך תתמודד עם מסרים חתרניים נגד שלטון פדראלי בפריים-טיים אמריקאי), אחת לכמה זמן משחררים הגיבורים קללה בסינית. מדוע תמהני? התשובה נמצאת בחזון העתידי של ווידון. הוא גורס כי העולם העתידי ישלט על ידי סין וארצות הברית/המערב שיתחרו על השליטה בחלל. רק להם יהיו את המשאבים הנחוצים להתחרות אחת בשנייה על השליטה במרחבים הפתוחים שלמעלה. ספרי מדע בדיוני שונים עוסקים במשבר ההומניטארי שיתקיים בסין ובהודו סביב העלייה המתונה אך הקבועה בתוחלת החיים במדינות אלו, ובעלייה בכמות האוכלוסייה. לאן זה יוביל? בסין כנראה אופטימיים. רוצים הוכחה? תראו את הטקס פתיחה של האולימפיאדה. מצג מרשים של היכולת שלהם. אולי הוא מסווה הרבה מאוד מהכשלים של השיטה שלהם, אבל הוא בהחלט מצג מרשים.

כמה הערות לסיום:
• המבט של כל המשתתפים בטקס ניתן היה לפירוש בשני אופנים – או שהם ממש התרגשו להיות שם, או שהם ידעו שמי שמפשל חוזר הביתה בארון.
• מעניין מה בוש חשב על זה, ביחס לסוף הקריירה שלו.
• מעניין למה אף אחד לא ניסה לפוצץ את שליש ממנהיגי העולם שהיו במקום.
• מעניין מה פרס חשב על הטקס, ביחס לבית הנשיא והטקסים שלו.
• האם זה היה פלייבק או לייב? אני חושב שפלייבק.