Road Marks – סימני דרך

"We have not even to risk the adventure alone, for the heroes of all time have gone before us – the labyrinth is thoroughly known. We have only to follow the thread of the hero path, and where we had thought to find an abomination, we shall find a god; where we had thought to slay another, we shall slay ourselves; where we had thought to travel outward, we shall come to the center of our own existence. And where we had thought to be alone, we shall be with all the world." Joseph Campbell

שווה לתפוס צפייה בסדרה על המיתוסים של ג'וזף קמפבל. הוא ההוגה המרכזי שאני מתעסק בו בתזה שלי, ולמען האמת אני מוצא את הגישה שלו מרעננת וממלאת בהשראה. קמפבל טען כי מיתוסים ממלאים תפקיד חברתי ופסיכולוגי חשוב, ודרך הגיבורים שבהם אנו למעשה לומדים על החיים שלנו והמציאות שבה אנו מתקיימים.

בפרק הבא הוא מסביר פחות או יותר מה הקטע של גיבור והמסע שלו.

עוד שבוע ארוך ועמוס. בוםבמלה בפתח, ואני חפור כולי בים המשימות ההולכות ומצטברות לקראת פתיחת הפסטיבל. המשרד שלי עושה את השיווק וזו חוויה מסוג אחר לגמרי. בין לבין אני מג'נגל כתבות לטיימאאוט. דד ליינים קרבים והולכים בגלל חג הפסח הבא עלינו לטובה. גם עם האמנים מתחילה להצטבר עבודה לקראת הבשלה של פרוייקטים. עמוס ולא פשוט, אבל מספק.

השבוע הייתי בהשקה של מיכל אמדורסקי. הייתי בהשקה זו אמירה מחייבת מדי, באנו וצילמנו את הכוכבנים המקומיים לעוד רגע של 15 דקות של תהילה וחתכנו. לעיתים קרובות אני תוהה מה העניין עם כל הסיפור הזה של סלבז בשקל בארץ הזו. בוא ניקח את המקרה שלה. האלבום שלה באמת לא טוב. הוא פופ דלוח בלי קהל יעד ממוקד. אין לה קהל מעריצים אמיתי, וכל האירוע הורכב מ-70% מוזמנים בערך, אולי יותר. אז מה העניין? כי היא הייתה בטלוויזיה בתור שופטת בתכנית מחול שברובה הייתה לא מעניינת? כן. אני ראיתי את התכנית, היא הייתה גרועה. גם התכנית וגם ההערות השיפוטיות נטולות הערך המוסף. אמנם "נולד לרקוד" לא הייתה גרועה כמו "לא נפסיק לרקוד", אבל גרועה. תפסתי שיחה השבוע עם יחצ"נית, אחת שאני באמת מעריך את הגישה שלה. "אם מוסיקה טובה", היא אמרה לי, "אני חושבת שלא יתעלמו ממנה. לא הקהל ולא הרדיו". היא צודקת. אם משהו טוב לא מתעלמים ממנו. אבל למה אנחנו צורכים משהו לא טוב?

ככל שאני עובד יותר בעבודה הנוכחית אני מרגיש שיש שני עולמות של צהוב – יש את זה שהוא איכותי יותר, זה שעוקב אחרי אנשים שאנחנו באמת רוצים להיות כמותם. זה הסוג שעוקב אחרי אנשים שהגיעו להישגים משמעותיים בחייהם ומצליחים להשפיע על חיינו. הסוג השני הוא של מי שמנסים למכור לנו את הסיפור שלהם, אבל משהו שם לא באמת גורם לנו לרצות להיות כמותם, אלא לשמור מרחק סביר וללמוד מהמקרה. מכירים את הסיפור של דפנה במיתולוגיה היוונית? היא ברחה מחיזורי אפולו וביקשה מאביה, אל הנהר, שיגן עליה. אז הוא הפך אותה לעץ (דפנה מן הסתם) ואפולו לקח את הענפים שלה והפך אותם לכתר הניצחון שלו. מישהו רוצה להיות כמו דפנה? ברור שלא. ועדיין אנחנו קוראים את המיתוס הזה, ונהנים ממנו. אבל מי רוצה להיות דפנה? ככה הסיפור של מיכל אמדורסקי בשלב הנוכחי. היא נכשלה בזוגיות שלה, וזוגיות מוצלחת כידוע זה משהו שכולם רוצים, ויצאה לונדטה רחבת היקף בבעלה שהשיא שלה הוא באלבום הנוכחי. זה סיפור שאפשר ללמוד ממנו, לא יותר.

אפולו ודפנה - John William Waterhouse