Road Marks – סימני דרך

ילד מתבגר

האלבום החדש של NOFX היה ראוי להזרק לפח האשפה של ההיסטוריה המוסיקלית של הלהקה, לולא טרח סולן הלהקה לכתוב את ההמנון הקצר והכואב My Orphan Year

NOFX – Coaster

כשהאלבום החדש של NOFX נחת אצלי הייתי בטוח שמדובר בחיפוף אמיתי. אלבום שנעשה על הדרך, ולא מוצר מושקע. אם להיות כנים, מאז War On Errorism, היצירה השלמה ביותר של NOFX בשנים האחרונות, הם לא הצליחו להגיש לקהל משהו באותו סדר גודל. האלבום הנוכחי גם כן נופל, ובהרבה מאותה יצירה, אך הוא לא חיפוף שלם, אלא מצגת שמשלבת את NOFX עם הסאונד העכשווי שלהם, לצד הומור ושיר אחד אישי מאוד שמציג פן מאוד לא צפוי ביצירה שלהם ובכתיבה של FAT MIKE, סולן הלהקה.

להקות Pאנק לא מצליחות למצוא אמירה נוקבת בימים אלו. זו אמירה כללית אבל נכונה מאוד. במשך שמונה שנים סצנת הפאנק רוק האמריקאית מצאה את האמירה שלה בעיקר במאבק בממשל בוש והמציאות שהוא יצר. עכשיו כשהמציאות מכה בפנים, האומה האמריקאית מתחילה לפול על הברכיים ואובמה נכנס לבית הלבן, אין להן ממש אמירה. לחלל הזה נכנסים NOFX עם ערימת השטיקים הקבועה שלהם. בין אם זה השיר המשעשע Creeping Out Sara, שצוחק על זוג התאומות הלסביות Sara & Tegan, שאהובות על ידי סצנת האינדי רוק האמריקאית, ובין אם זה Eddie, Bruce and Paul, שצוחק על ההזדקנות של כוכבי הרוק של פעם. אבל בין כל השירים הללו שמלאים בשטויות על ימין ועל שמאל, ובדיחות קרש של בעלי מנטליות תיכון שלא התבגרו, נמצא השיר My Orphan Year.

לא נעים לומר אבל אם יש מציאות אחת שתכה ברוב האנשים שיתברכו בחיים בריאים וארוכים, היא שיום אחד הם יגלו שהם יתומים מהוריהם. זה רגע מטלטל ומחניק, ואין מה לעשות, הוא ממתין מעבר לפינה. כל אחד נאלץ להתמודד עם הכאב הזה, בתקווה שלא באותה שנה. Fat Mike, בן 40 וקצת, פאנק רוקר ואיש עסקים, מי שמתבדח על חשבון העולם רוב חייו, קיבל את הרגע הזה במכה אחת בשנה אחת. התוצאה היא שהוא ישב וכתב על זה את אחד מהוידויים הכנים ביותר שאפשר לקבל על הנושא הזה בעולם הפאנק רוק, אולי הוידוי הבודד בנושא. "אבי סבל מדמנציה, הוא ביקש שאבוא בטיסה אל מיטת חוליו. אמרתי לו שאני אשמח אבל אני לא יכול. שמעתי שהוא מת שיכור אחרי הופעה". בנושא אימו, "אמי נאבקה בסרטן מעל לשבע שנים. אני טיפלתי והחזקתי אותה כאשר הזמן החל לאזול. בלילה לפני שעזבה אותי שתיתי וויסקי כל הלילה, הודיתי לה על כל מה שעשתה, לגדל אותי לא היה כיף גדול". זה לא הטקסט הצפוי מפאנק רוקר, והוא הופך בקלות אלבום בינוני לפנינה מבהיקה.

סייקו קילר

אמינם רוצח שוב באלבום חדש עמוס סטיות ומחשבות דפוקות שראוי היה להדחיק. האלבום מצוין, אמינם בשיאו ונדמה שלא עברו חמש שנים. מצד שני אין כאן באמת חזון חדש, פשוט אלבום טוב.

Eminem – Relapse

אמינם חוזר באלבום חדש ועצבני. הראפר הלבן הכי קשוח במערב נעלם למראית עין. אלבומו האחרון יצא ב-2004, כמעט נצח במונחים של מוסיקה פופולארית. אבל אמינם לא נתן לזמן שעבר לגרום לו לשקוט על השמרים. רחוק מזה. הוא לקח את הזמן לגבש לעצמו אמירה שמסוגלת להתחרות עם שאר העולם. הוא נהיה למפיק לאחרים, התמכר לכדורי שינה, נגמל, התחתן מחדש. עבר חיים שלמים למעשה. פירוש המילה Relapse הוא הדרדרות, דומה שאמינם מנסה באלבום הזה להציג את עצמו כמי שהוא נציג האופל עלי אדמות. הוא אלים, הוא תוקפן, הוא מאשים את הסמים – הכול – הוא לא יודע מה נכנס לתוכו, וככזה הוא מוכה שד.

הדפוס האמור חוזר על עצמו שוב ושוב ביצירה של אמינם. פעם הוא סלים שיידי, פעם הוא הוא עצמו. פעם הוא רוצח את האקסית שלו, פעם הוא מעריץ משוגע. הדיאלוג של אמינם עם הצד האפל מוציא ממנו את הטוב שבו. הוא מזכיר מבחינה זו אמנים גדולים בעולם המוסיקה האמריקאי, אמנים שכולם הופכים למספרי סיפורים כשצריך, ומוציאים את האני האמיתי שלהם מהמשוואה. אמינם, כראפר, נמצא במשבצת בעייתית. ראפר מטבעו נדרש להיות כנה ולספר על חייו. הוא פותר זאת בדמות אלטר אגואים אותם הוא לובש ופושט, סיפורי זוועות ומעשי אימה אותם הוא מפרט כדרך אגב באלבום שלו. הוא לא זוכר מה היה, הוא אלים, הוא שוכח, הוא הכול חוץ מהוא עצמו. הדמות הזו מאפשרת לו להטעין את הראפ שלו בחיוניות ומשמעות שראפרים אחרים נעדרים ממנה לרוב. זאת בשילוב הכריזמה שלו ויכולות הראפ שלו מציבים אותו שוב בעמדת הראפר הטוב ביותר בשכונה.

ובכל זאת, דיון. ברצף של ההיפ הופ העולמי, אמינם לא מציע משהו חדש. הוא אמנם מפיק, הוא אמנם ממשיך את הקו המוסיקלי שהוא תמיד עסק בו. אבל בשונה מיוצרים כקנייה ווסט למשל, הוא אינו מציע להיפ הופ חזון מוזיקלי חדש ויוצא דופן. הוא פשוט מציע את עצמו על אופיו. זה אמנם הרבה, אבל המאזין הממוצע חובב ההיפ הופ לא ידע היכן להציב את האלבום הזה. בעולם של ימינו. הוא מתכתב אך ורק עם היצירה של אמינם ובהמשך ישיר לה. שזה הישג לא רע. אך האם זה מספיק?

סאם קוק

יצא לי לקרוא הרבה השבוע על הבחירה בברק אובמה. ללא ספק אחד הרגעים ההיסטוריים המרגשים שהיה כותב שורות אלו עד להם בחייו. מהזווית המוסיקלית הסיפור מורכב יותר מכפי שניתן לדמיין. אמנים התייצבו משני צידי המתרס. אמנם הצד הדמוקרטי זוכה לאהדה רחבה יותר בקרב מוזיקאים, אך כמה שמות מאוד מרשימים ניצבים בצד הרפובליקני. בריטני ספיררס, למשל. מגזרה הדמוקרטית, נראה כי המערכה נגד בוש התחילה לפני כמה שנים עם אוספי Rock Against Bush, שתי אסופות שירי פאנק רוק שיצאו נגד הממשל והמדיניות של. בזווית המקומית, דווקא להקת הפאנק רוק Useless ID נטלה בהם חלק עם שירה State of Fear, לדעת רבים הטוב ביותר שכתבה אי פעם. מלבד אוספים אלו הפציעו שירי מחאה של אמני היפ הופ המתייחסים אל המצב. אלבומם האחרון של ה-Roots, העונה לשם Rising Down, מתייחס ישירות למצב הגזע בארצות הברית ויצא לציון ואזכור מהומות רודני קינג בלוס אנג'לס. אלבומים של להקות פאנק והארדקור שונות, כמו ה-Street Dogs, התייחסו אף עם ישירות למצב החברתי. בתקופת הבחירות התקיימו ההופעות המסורתיות של אמנים, זאת כחלק מפעילות תעמולתית שונה. בבחירות הקודמות, בהן הפסיד ג'ון קרי, היה אפשר לתפוס בוטלגים משובחים של ברוס ספרינגסטין ברחבי הרשת, זאת מתוך מסע ההופעות המתוקשר שלו למען המפלגה הדמוקרטית. ספרינגסטין ואחרים תרמו גם הפם את קולם לטובת השינוי. אפילו די.ג'יים נחשבים כ-Z-Trip שהכין סט מיוחד לכבוד המאורע התגייסו. נדמה כאילו ישנה הסכמה רחבה בקרב האמנים כי הם יכולים לבוא ולומר את אשר על ליבם.

ישנו ויכוח האם בקהילת ההיפ הופ ההתגייסות לאובמה הייתה כה רחבה. אמנים כג'יי-זי התייחסו לאובמה בשירים האחרונים שהקליטו (Swagga Like Us). הם קראו לתמיכה בו, אבל חלקם לא הכריזו כי יצאו לבחור בו בעצמם. האיש היה לסמל, ונראה שעבורם הוא משמש מטאפורה נוחה, אייקון תרבות ולא יותר מזה. אך הכללתו בשירים מהווה את צמיחתו של סמל תרבות מסוג אחר בהיפ הופ. לא עוד התייחסות העושה ניצול ציני אליבא רוזה פארקס של אאוטקאסט, אלא מטאפורה חיובית במובן בלתי מתפשר. השינוי מגיע לעיתים והוא נוכח בעיקר בתרבות, אך זו מחלחלת מטה לאט ובבטחה.

קראתי בשבוע שעבר בבלוג המשובח "עונג שבת", כי אובמה התייחס בנאום הניצחון שלו לשיר A Change Is Gonna Come של Sam Cooke. שבתי וקראתי את הנאום, ואכן צדקו בבלוג. אולי יותר מהכול השיר האמור מסמל את השינוי הגדול שעבר על אמריקה את האופטימיות של המאבק האזרחי. מילות השיר מתארות את חייו של אדם ואת האופטימיות האדירה שהוא חש. הוא נולד ליד הנהר, זורם כל חייו, רץ אפילו. הוא עובד קשה ומפחד למות, הוא הולך לקולנוע ולעיר וצועקים עליו שילך משם, הוא מבקש עזרה מאחיו וזה מפיל אותו על ברכיו. אבל למרות הכול, למרות כל הקשיים הוא עדיין מאמין ששינוי גדול יגיע וירים אותו מעלה. השיר הפך מיד עם יציאתו להמנון לא רשמי של התנועה לזכויות אזרח בארצות הברית. השיר נכתב כתגובה ל-Blowin' In The Wind של דילן. סאם קוק התרגש עד מאוד משירו של דילן וכתב תגובה שהפכה לשיר האמור. לא שיר מלא סימני שאלה לגבי העתיד, אלא המנון אופטימי השוקע באינסוף. כמו משקף את האמונה הבלתי מתפשרת של הפעילים במאבק החברתי, את האמונה שלהם שהשינוי הוא בלתי נמנע. אובמה בנאומו אמר שהשינוי הגיע, התייחסות מפורשת לשיר.