Road Marks – סימני דרך

פרברים רפיוג'יז

אני לאט לאט מתחיל לפרק את התקופה של פרברים רפיוג'יז. אני מניח שבקרוב אני אתייחס לתקופה ההיא בבלוג שכאן, לתקופה שאחריה עם שאר האמנים וכן הלאה. היום יצא לי לשמוע את ההקלטות המוקדמות שלנו, את ההופעות, הבוטלגים. לעזאזל יש הרבה לסכם.
לגבי התמונה הנ"ל – פעם לא אהבתי אותה כי חשבתי שהיד שלי שעירה. היום אני חושב שהיא די מייצגת את התקופה חלק מהחוויה שלי מהתקופה. ומה לעשות, השלמתי עם השיער על היד שלי.

מי שמעוניין, הסרט של רותם מלנקי "קפיץ קפוץ" ישודר בחמישי הקרוב בסינמטק תל אביב (!!!) בשעה 16:00. אישית יש לי כל מיני הערות ומחשבות על הסרט. אני לא ממש מת עליו, בגלל שהוא מתאר נתיב מאוד ספציפי של איך לראות את הדינמיקה של הלהקה, ובעיקר את הדינמיקה שלי מול שאר החברים שבה. אני גם חושב שאפשר היה לעשות בו דברים אחרת עם המאסות של החומר שיש לרותם – אבל הוא הבמאי, והוא מחליט. המאמץ של רותם הוא אחד הכנים והיפים שקיימים לדעתי בהיסטוריה של סרטי להקות ישראלים. מה גם ששיתפנו איתו פעולה אז אי אפשר לומר שהוא לא קלט באמת את הלהקה. וסתם להשתחצנות, הסרט קיבל את פרס קשת לחוויה הישראלית. אז אפשר לומר מה שרוצים, אבל רותם הצליח להפוך את פרברים רפיוג'יז לחוויה הישראלית. ועל זה נאמר סחטיין.
אולי יום אחד רותם ישלים עם העולם הטכנולוגי, יפסיק להיות היפי מודרני ויעלה את הסרט ליוטיוב או Vimeo. עד אז – לכו לרכוש כרטיס ותנו לו כבוד!

הייתי בכיתה ח' כששב"ק ס' הגיעו לפרברים. אז כולם היו מגיעים אלינו, כל הלהקות של הגל הגדול של הרוק הישראלי של תחילת הניינטיז. איפה הילד, ירמי קפלן, אמדורסקי, סחרוף, כל מי שהיה שווה משהו דרך בפרברים. זו הייתה פינה שאהבו להגיע אליה. מי שהופיע מול ילדי פריפריה יודע את זה. בפרברים צמאים למשהו מעניין, אז לא היו אוטובוסים אלא פעם ביום, היו טרמפים – אבל מי עלה עליהם בגיל 14? הייתי בכל ההופעות, דיברתי עם כל האמנים, הייתי מעריץ במלוא מובן המילה. רק מי שהעריץ פעם מוסיקה שמישהו אחר עשה יכול להתחבר להתרגשות הגדולה, לרטט שעובר בך שאתה רואה אותה מבוצעת על הבמה. המוזיקאים גאונים, הכריזמה שלהם אדירה וזה מרגש ומסחרר, מדהים ונפלא. מספר מועט מאוד של פעמים הרגשתי בחיי את ההתרוממות האדירה של צפייה באמן שבאמת אהבתי את המוסיקה שלו על הבמה. פעם אחת בכיתה ט'  כשירמי קפלן הגיע לפרברים, פעם אחת בגיל 20 ומשהו כשהייתי באיחודים של שב"ק ב"כל הקופה" ובכפר המוסיקה, ופעם אחת כשהייתי בהופעה של ספרינגסטין שהורכבה רק משירי מחאה ושום חומר מהרפרטואר שלו. החל מאתמול אני יכול להוסיף עוד אירוע כזה, עוד נקודת התרחשות של התרוממות רוח. ערב המחווה לשב"ק ס' בברזילי היה חגיגה משוגעת של אהבה למוסיקה של אחת הלהקות הכי חשובות שהיו כאן.

כששב"ק הגיעו פעם ראשונה לפרברים ההיפ הופ החל לתפוס ברחבי הארץ. כולם לבשו באגיז, שמעו פוג'יז, דרה וסנופ, כולם חשבו שהם כושים או התלבשו כמותם. הייתה תכונה של טירוף בפרברים, כולם דיברו על ההופעה המשוגעת שתהיה. היו מי שגילחו את הראש לספרת 7, כולם למדו את המילים ובחנות הדיסקים שנסגרה בינתיים דיווחו על מכירות מרשימות של האלבום. ההופעה הייתה פסיכית. אני רק זוכר את כולם נמעכים קדימה, ידיים מועפות באוויר, ומילים נשאגות עם הלהקה. הפעם השנייה שראיתי את שב"ק הייתה קצת לפני הפירוק שלהם בבארבי ת"א הישן. זו הייתה הופעה של האלבום השלישי וחשבתי שזה הדבר הכי טוב שראיתי בחיים שלי. אני מעריץ של המוסיקה שלהם עוד מהחטיבה ותמיד חשבתי שהם עשו משהו גדול מהחיים. גם אם היום יצא לי לדבר איתם בנסיבות שונות, גם היום כשאני אמן יוצר בעצמי ואני כבר לא מתרגש מזה, אני תמיד נזכר בימים ההם בפרברים שכולנו התרגשנו והמוסיקה שלהם עוד מדגדגת לי את המיתר הזה בגוף שכולו אהבה למוסיקה.
היה לי חשוב להיות בערב המחווה לשב"ק שהיה אתמול, 20.4.07, בברזילי. היה לי חשוב כי אורטגה, מאמני היי פייבר וראפר מוכשר, הפיק את הערב הזה. היה לי חשוב כי חשבתי שזה אירוע מיוחד, וכי פעם ניסיתי להרים דבר כזה בעצמי אבל לא הייתי רציני מספיק. היה לי חשוב כי ניסיתי לעזור לאורטגה ביחסי הציבור כמה שיכולתי כי חברים עוזרים לחברים בפרוייקטים חשובים. חוכמה רבה נקט אורטגה כשהקים להקה במיוחד לערב. מורי טלמור (באס), פאבל (תופים), יוני (חשמלית) ונוז (חשמלית) היוו את הלהקה. את תפקידי האמ.סיז לקחו אלפרברוס 100% כותנה (פרברים רפיוג'יז), אורטגה, פלד, ש"ס, כהן את מושון וקרח. הם נתנו ביצועים מעולים לשירים, סחפו את הקהל וכמו הייתי שוב בן 14 שאגתי את המילים. מזווית העין אפשר היה לקלוט את חברי שב"ק המקוריים מתרגשים, מביטים בהשתאות בקהל ובלהקה. הם עלו על הבמה בסופו של דבר אחרי הרבה שיכנועים, ניכר היה שהם היו נבוכים. אבל כמו כלום הם תפסו את הכלים מהנגנים, שהיו מרוגשים מהמעמד, וניגנו את אסאסינים, השיר היחיד של נכנס לרפרטואר של הערב בגלל החשש שהוא כבד מדי לברזילי. מדהים. אין לי מילים אחרות, היסטוריה.

ברצף הארוך של הבאס הישראלי, הגרוב וכל מה שהוא רוק אנ' רול ובועט, ישמר רגע מיוחד לערב הזה. הערב שבו הרבה אמ.סיז צעירים והמוסיקאים שמלווים אותם עשו מחווה לאחת הלהקות החשובות שהיו כאן, מחווה שכל כך רגשה את נמעניה עד שעלו לבמה וניגנו בגלל שהלהט של המופיעים שכנע אותם. אם זה לא רוק אנ' רול ואם זו לא היסטוריה אז תמצצו לי.