Road Marks – סימני דרך

סאם קוק

יצא לי לקרוא הרבה השבוע על הבחירה בברק אובמה. ללא ספק אחד הרגעים ההיסטוריים המרגשים שהיה כותב שורות אלו עד להם בחייו. מהזווית המוסיקלית הסיפור מורכב יותר מכפי שניתן לדמיין. אמנים התייצבו משני צידי המתרס. אמנם הצד הדמוקרטי זוכה לאהדה רחבה יותר בקרב מוזיקאים, אך כמה שמות מאוד מרשימים ניצבים בצד הרפובליקני. בריטני ספיררס, למשל. מגזרה הדמוקרטית, נראה כי המערכה נגד בוש התחילה לפני כמה שנים עם אוספי Rock Against Bush, שתי אסופות שירי פאנק רוק שיצאו נגד הממשל והמדיניות של. בזווית המקומית, דווקא להקת הפאנק רוק Useless ID נטלה בהם חלק עם שירה State of Fear, לדעת רבים הטוב ביותר שכתבה אי פעם. מלבד אוספים אלו הפציעו שירי מחאה של אמני היפ הופ המתייחסים אל המצב. אלבומם האחרון של ה-Roots, העונה לשם Rising Down, מתייחס ישירות למצב הגזע בארצות הברית ויצא לציון ואזכור מהומות רודני קינג בלוס אנג'לס. אלבומים של להקות פאנק והארדקור שונות, כמו ה-Street Dogs, התייחסו אף עם ישירות למצב החברתי. בתקופת הבחירות התקיימו ההופעות המסורתיות של אמנים, זאת כחלק מפעילות תעמולתית שונה. בבחירות הקודמות, בהן הפסיד ג'ון קרי, היה אפשר לתפוס בוטלגים משובחים של ברוס ספרינגסטין ברחבי הרשת, זאת מתוך מסע ההופעות המתוקשר שלו למען המפלגה הדמוקרטית. ספרינגסטין ואחרים תרמו גם הפם את קולם לטובת השינוי. אפילו די.ג'יים נחשבים כ-Z-Trip שהכין סט מיוחד לכבוד המאורע התגייסו. נדמה כאילו ישנה הסכמה רחבה בקרב האמנים כי הם יכולים לבוא ולומר את אשר על ליבם.

ישנו ויכוח האם בקהילת ההיפ הופ ההתגייסות לאובמה הייתה כה רחבה. אמנים כג'יי-זי התייחסו לאובמה בשירים האחרונים שהקליטו (Swagga Like Us). הם קראו לתמיכה בו, אבל חלקם לא הכריזו כי יצאו לבחור בו בעצמם. האיש היה לסמל, ונראה שעבורם הוא משמש מטאפורה נוחה, אייקון תרבות ולא יותר מזה. אך הכללתו בשירים מהווה את צמיחתו של סמל תרבות מסוג אחר בהיפ הופ. לא עוד התייחסות העושה ניצול ציני אליבא רוזה פארקס של אאוטקאסט, אלא מטאפורה חיובית במובן בלתי מתפשר. השינוי מגיע לעיתים והוא נוכח בעיקר בתרבות, אך זו מחלחלת מטה לאט ובבטחה.

קראתי בשבוע שעבר בבלוג המשובח "עונג שבת", כי אובמה התייחס בנאום הניצחון שלו לשיר A Change Is Gonna Come של Sam Cooke. שבתי וקראתי את הנאום, ואכן צדקו בבלוג. אולי יותר מהכול השיר האמור מסמל את השינוי הגדול שעבר על אמריקה את האופטימיות של המאבק האזרחי. מילות השיר מתארות את חייו של אדם ואת האופטימיות האדירה שהוא חש. הוא נולד ליד הנהר, זורם כל חייו, רץ אפילו. הוא עובד קשה ומפחד למות, הוא הולך לקולנוע ולעיר וצועקים עליו שילך משם, הוא מבקש עזרה מאחיו וזה מפיל אותו על ברכיו. אבל למרות הכול, למרות כל הקשיים הוא עדיין מאמין ששינוי גדול יגיע וירים אותו מעלה. השיר הפך מיד עם יציאתו להמנון לא רשמי של התנועה לזכויות אזרח בארצות הברית. השיר נכתב כתגובה ל-Blowin' In The Wind של דילן. סאם קוק התרגש עד מאוד משירו של דילן וכתב תגובה שהפכה לשיר האמור. לא שיר מלא סימני שאלה לגבי העתיד, אלא המנון אופטימי השוקע באינסוף. כמו משקף את האמונה הבלתי מתפשרת של הפעילים במאבק החברתי, את האמונה שלהם שהשינוי הוא בלתי נמנע. אובמה בנאומו אמר שהשינוי הגיע, התייחסות מפורשת לשיר.