Road Marks – סימני דרך

האלבום החדש והרביעי במספר של שב"ק ס', הוא אכזבה רבתי. הכישלון המרכזי שלו הוא לא בהעדר הבנה מוזיקלית, אלא בחוסר תשומת לב לעשור שעבר מאז אלבומם הקודם

ההופעה הכי מרשימה שראיתי בתור מתבגר הייתה של שב"ק ס'. אני לא זוכר כלום ממה שהלך על הבמה, אני רק זוכר את הקהל בטירוף, את הידיים מונפות ואת השאגות עם השירים. ההופעה שהכי נהניתי ממנה בתור חייל הייתה האיחוד הראשון של שב"ק ס' בכפר המוזיקה בניצנים. אני זוכר גלביות, מוזיקה, זרים רוקדים איתי בטירוף ואת החול מקרוב כשאני חצי מעולף וגמור.
פעימות החיים מתרחשות באירועי שיא, הופעות מוצלחות הן אירועים כאלו. הן מחברות לנו רצף של הנאות, יוצרות אצלנו תחושה של קהילה ומחזקות לנו כמה דברים שחשבנו על טבע האדם והטוב הכללי של האנושות. כך ששב"ק ס' הפכו אצלי לסוג של אידיאל, אבן דרך במוזיקה הישראלית. עוד לא הגענו בכלל לזה שאני איש היפ-הופ בנשמה, והם אבות מייסדים. כך שהציפיות, קוראים יקרים, הן בשמיים.
האלבום החדש והרביעי במספר של שב"ק ס', בלי לספור את ההופעה החיה בקריות, הוא אכזבה רבתי. הכישלון המרכזי שלו הוא לא בהעדר הבנה מוזיקלית, אלא בחוסר תשומת לב לעשור שעבר מאז אלבומם הקודם.

כברת דרך ארוכה עבר ההיפ-הופ המקומי מאז "ישראלים עצבניים", אוסף מחתרת בעל סאונד זוועה ורמה נמוכה, ועד לאבירי ההיפ-הופ הנוכחיים – כהן את מושון, פלד ואורטגה, לוקץ', אקסום ורבים וטובים אחרים. השפה של הדור הצעיר נהייתה חדה יותר, אלימה יותר, שנונה יותר. הם חיים עברית ומשחקים איתה כאילו הייתה אבני לגו. מפרקים ומרכיבים, ממציאים מחדש, רוכבים על סאונדים עכשוויים ושנינות מוחצת. הם גדלו על שב"ק ס' ושכללו שש פעמים את מה שחטיבת השב"ק המציאו בזמנו. כך שאם מעמידים את מה ששב"ק ס' עשו עכשיו, יהיה משול הדבר להצבת תותח הוביצר ליד דוידקה, קסאם ליד טיל פטריוט. הסלנג של שב"ק מיושן, הפלואו שירה שלהם עייף וישן. אולי הדבר נובע מהשנים הארוכות שחלפו מאז אלבומם הקודם. אולי הם הזדקנו והם פחות בוערים משהיו בתור צעירים, לך תדע. בכל מקרה שב"ק מרגישים מרחק שנות אור מאחור לעומת דברים שקורים היום. הסאונד של ההיפ-הופ אחר, הסלנג המקומי אחר. קטעי הקישור באלבום מביכים ברמתם ובחוסר התחכום שלהם, בייחוד הקטע האחרון הסוגר את הדיסק, דאחקה גרועה על גרמניה. נדמה שמישהו שם לא עשה שיעורי בית בעשור האחרון.

עם זאת, כמה וכמה נקודות שיא יש באלבום. נקודות אלו הן השירים בהם הלחן שואב השראה ישירה מהדאנסהול. ההפקה המוזיקלית של פילוני, איש שרשום על כמה וכמה אלבומי מופת בתחום הרגאיי והדאנס הול, עושה רק חסד לרצועות אלו. אפילו הטקסט האווילי נוסח הפזמון "תן לו בגראד", עליו אמון פישי הגדול, לא מצליח לטשטש את המצוינות המוזיקלית של קטעים אלו. אולי עם אימון ארוך יותר, עבודה מקיפה יותר על האלבום ופחות דהירה מהירה לקראת סיומו, היה אפשר לעשות ממנו מטעם אמיתי ואבן דרך נוספת בדרך.

הייתי בכיתה ח' כששב"ק ס' הגיעו לפרברים. אז כולם היו מגיעים אלינו, כל הלהקות של הגל הגדול של הרוק הישראלי של תחילת הניינטיז. איפה הילד, ירמי קפלן, אמדורסקי, סחרוף, כל מי שהיה שווה משהו דרך בפרברים. זו הייתה פינה שאהבו להגיע אליה. מי שהופיע מול ילדי פריפריה יודע את זה. בפרברים צמאים למשהו מעניין, אז לא היו אוטובוסים אלא פעם ביום, היו טרמפים – אבל מי עלה עליהם בגיל 14? הייתי בכל ההופעות, דיברתי עם כל האמנים, הייתי מעריץ במלוא מובן המילה. רק מי שהעריץ פעם מוסיקה שמישהו אחר עשה יכול להתחבר להתרגשות הגדולה, לרטט שעובר בך שאתה רואה אותה מבוצעת על הבמה. המוזיקאים גאונים, הכריזמה שלהם אדירה וזה מרגש ומסחרר, מדהים ונפלא. מספר מועט מאוד של פעמים הרגשתי בחיי את ההתרוממות האדירה של צפייה באמן שבאמת אהבתי את המוסיקה שלו על הבמה. פעם אחת בכיתה ט'  כשירמי קפלן הגיע לפרברים, פעם אחת בגיל 20 ומשהו כשהייתי באיחודים של שב"ק ב"כל הקופה" ובכפר המוסיקה, ופעם אחת כשהייתי בהופעה של ספרינגסטין שהורכבה רק משירי מחאה ושום חומר מהרפרטואר שלו. החל מאתמול אני יכול להוסיף עוד אירוע כזה, עוד נקודת התרחשות של התרוממות רוח. ערב המחווה לשב"ק ס' בברזילי היה חגיגה משוגעת של אהבה למוסיקה של אחת הלהקות הכי חשובות שהיו כאן.

כששב"ק הגיעו פעם ראשונה לפרברים ההיפ הופ החל לתפוס ברחבי הארץ. כולם לבשו באגיז, שמעו פוג'יז, דרה וסנופ, כולם חשבו שהם כושים או התלבשו כמותם. הייתה תכונה של טירוף בפרברים, כולם דיברו על ההופעה המשוגעת שתהיה. היו מי שגילחו את הראש לספרת 7, כולם למדו את המילים ובחנות הדיסקים שנסגרה בינתיים דיווחו על מכירות מרשימות של האלבום. ההופעה הייתה פסיכית. אני רק זוכר את כולם נמעכים קדימה, ידיים מועפות באוויר, ומילים נשאגות עם הלהקה. הפעם השנייה שראיתי את שב"ק הייתה קצת לפני הפירוק שלהם בבארבי ת"א הישן. זו הייתה הופעה של האלבום השלישי וחשבתי שזה הדבר הכי טוב שראיתי בחיים שלי. אני מעריץ של המוסיקה שלהם עוד מהחטיבה ותמיד חשבתי שהם עשו משהו גדול מהחיים. גם אם היום יצא לי לדבר איתם בנסיבות שונות, גם היום כשאני אמן יוצר בעצמי ואני כבר לא מתרגש מזה, אני תמיד נזכר בימים ההם בפרברים שכולנו התרגשנו והמוסיקה שלהם עוד מדגדגת לי את המיתר הזה בגוף שכולו אהבה למוסיקה.
היה לי חשוב להיות בערב המחווה לשב"ק שהיה אתמול, 20.4.07, בברזילי. היה לי חשוב כי אורטגה, מאמני היי פייבר וראפר מוכשר, הפיק את הערב הזה. היה לי חשוב כי חשבתי שזה אירוע מיוחד, וכי פעם ניסיתי להרים דבר כזה בעצמי אבל לא הייתי רציני מספיק. היה לי חשוב כי ניסיתי לעזור לאורטגה ביחסי הציבור כמה שיכולתי כי חברים עוזרים לחברים בפרוייקטים חשובים. חוכמה רבה נקט אורטגה כשהקים להקה במיוחד לערב. מורי טלמור (באס), פאבל (תופים), יוני (חשמלית) ונוז (חשמלית) היוו את הלהקה. את תפקידי האמ.סיז לקחו אלפרברוס 100% כותנה (פרברים רפיוג'יז), אורטגה, פלד, ש"ס, כהן את מושון וקרח. הם נתנו ביצועים מעולים לשירים, סחפו את הקהל וכמו הייתי שוב בן 14 שאגתי את המילים. מזווית העין אפשר היה לקלוט את חברי שב"ק המקוריים מתרגשים, מביטים בהשתאות בקהל ובלהקה. הם עלו על הבמה בסופו של דבר אחרי הרבה שיכנועים, ניכר היה שהם היו נבוכים. אבל כמו כלום הם תפסו את הכלים מהנגנים, שהיו מרוגשים מהמעמד, וניגנו את אסאסינים, השיר היחיד של נכנס לרפרטואר של הערב בגלל החשש שהוא כבד מדי לברזילי. מדהים. אין לי מילים אחרות, היסטוריה.

ברצף הארוך של הבאס הישראלי, הגרוב וכל מה שהוא רוק אנ' רול ובועט, ישמר רגע מיוחד לערב הזה. הערב שבו הרבה אמ.סיז צעירים והמוסיקאים שמלווים אותם עשו מחווה לאחת הלהקות החשובות שהיו כאן, מחווה שכל כך רגשה את נמעניה עד שעלו לבמה וניגנו בגלל שהלהט של המופיעים שכנע אותם. אם זה לא רוק אנ' רול ואם זו לא היסטוריה אז תמצצו לי.