שואה וזיכרון

ככל שהולכים לעולמם ניצולי השואה והדור שלי, הדור השלישי, הולך ותופס מקום דומיננטי בנשיאת הזיכרון והנחלתו, אנו נדרשים לשאלת תפקיד השואה בחוויה היהודית והישראלית. אט אט אנו הופכים להורים. התפקיד ההורי, בין אם הוא הגיע ובין אם הוא דופק בדלת וניתן כבר להרגיש אותו, דורש מאיתנו לשאול שאלות שבבסיסן הן חינוכיות. הרי עשור מעכשיו, אולי שניים, לא יהיו יותר ניצולים, יהיה רק הד של סיפור שיהיה צריך לעצב מחדש כך שתהיה מורשת לגדל לאורה ילדים ונכדים. נצטרך לשאול איזה סוג של שיעור אנו רוצים ללמד את ילדיו על השואה. שיעור עם ערך מהותי שהוא מעבר לזיכרון עצמו.
אני מתחבט רבות עם השאלות הללו. מעולם לא חשתי נוח עם האופן שבו הנחילו לי את השואה. תהיתי לא פעם איזה סוג של זיכרון שואה אני רוצה לשאת. האם את העצב של סבתי על משפחתה שמתה בהפגזות של הפולנים? האם את הסיפורים הנוראים על הפליטים היהודים ברוסיה הסובייטית? האם את הטראומה של ניצולי המחנות וקורבנות מנגלה? וככל שהזמן עבר הבנתי שאני רוצה לשאת זיכרון שיש בו פרשנות אחרת, מחדשת. תהיתי ביני לבין עצמי שאולי יש לשאול ולערער על הדרך. לייצר לנו הזדמנות לטעון את המורשת הזו בערכים שיהוו מגדלור אולי לאנושות כולה. אולי זה התפקיד שלנו כיהודים שנושאים את להבת הזיכרון.
אני מאמין גדול בתיקון עולם, באפשרות שלנו כבני אדם לעצב את המציאות מחדש. אני חושב שבמידה רבה השאלות שצריך לשאול בהקשר של זיכרון השואה הן שאלות שעוסקות במהות של מי שאנחנו כבני אדם. מהי אנושיות, מהי חמלה, איך אנו מאפשרים הכרה בכל בני האדם כשווים? אלו שאלות שעוסקות באהבת אדם, לא בפחד ושנאה. שאלות שעוסקות במי אנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם הזה. אני קורא את ראש הממשלה מדבר על השמצה אז והיום, על איך היא רודפת אותנו ואיך הוא מתחייב שלא תהיה עוד השמדה. זה נטול חזון, זוהי הפחדה מדכאת. זה עומדים עלינו לכלותינו, והרי אנחנו כבר עומדים וממשיכים לעמוד. כבר הקמנו את עצמנו והבטחנו את עצמנו. כבר הגבנו כאומה ללקח הזה. במקום להסתכל באימה על שהיה אנחנו יכולים להביט באופטימיות מהיום הזה קדימה, לקחת את לקחי השואה ולשאול איך אנחנו כאומה בונים עולם טוב יותר.
אני כופר בהנחה של הוגים שונים כי השואה היא מעשה זוועה שאין בו כל לקח או משמעות, כפי שגרס לייבוביץ'. הרי השואה הותירה חותם של עשרות שנים והמלחמה שינתה את העולם. היא גם לא הרגע בו מתה הגולה והוקמה ישראל, כמו שאמר אליעזר שביד, שכן יהודי העולם פזורים ברחבי תבל והם סייעו ונרתמו. אני חושב שצריך להסתכל על השואה כרגע בו הצלחנו, גם כיהודים וגם כאנושות, למרות כל הזוועות והרוע והאימה, להמשיך להאמין בבני אדם, להמשיך להאמין שאפשר לעצב מציאות חדשה וטובה יותר. זוהי צורת זיכרון מלאת תקווה שאני אשמח ללמד לאורה את הילדים שיהיו לי.

משחקים ישנו את המזרח התיכון

עבור רוב הישראלים ה-BDS מתבטא בעיקר במאבק המתוקשר נגד הופעות מוזיקאים ידועים בישראל. מוזיקאים רבים חוששים להגיע לישראל בשל החשש מחרם וממתקפות של תומכי ה-BDS בניכר. אך פעילות החרם על ישראל איננה מוגבלת רק לתעשיית התרבות. לאחרונה סירבה מעצבת משחקים לבוא ולהרצות בישראל ולהקים מיצג העוסק באמפתיה ומשחקים, זאת במסגרת כנס חשוב בתחום.
ישנה קלישאה בתעשיית המשחקים כי משחקים יצילו את העולם. אני מאמין בכך בכל ליבי. החוויה הרגשית העמוקה שמשחקים מספקים, מייצרת לנו הזדמנות להכיר משהו שהוא מעבר ליומיומי. אנו פוגשים במשחק את האחר, את הדילמה הערכית שנמנענו ממנה ומציאות חדשה, מדומיינת או כזו המתכתבת עם העולם המוכר. מצב עניינים זה מאפשר למעצבי משחקים לעסוק בנושאים רציניים שונים שיכולים ומסוגלים לשנות את המציאות. ניתן למצוא משחקים העוסקים בהישרדות פליטים לאחר מלחמה. משחקים שעוסקים בסיוע לחלשים, משחקים המלמדים מהו עוני, משחקים המלמדים על הישרדות לאחר צונאמי. גם משחקים מתחומים יותר אלימים, כמו למשל משחקי מלחמה, כוללים יותר ויותר מקרים בהם השחקן נכשל אם הוא לא מסייע לאזרחים חפים מפשע. כל אלו הן דוגמאות המעידות על האופן בו ניתן לשלב ידע, למידה, ערכים וחינוך בחוויה משחקית ודרכה לשנות את החברה.
בסקר של עמותת GameIS והמכללה למנהל פורסם לאחרונה כי 56% מהישראלים מעל גיל 18 משחקים באופן קבוע. הנתון המרשים הזה מעיד כי משחקים הם בין צורות הבידור הפופולאריות ביותר בישראל. לא לעסוק בשינוי חברתי דרכם הוא פספוס. משחק טומן בתוכו חוויה חברתית, חוויה של מפגש. שיחות על משחקים, דיון עליהם – אלו הן פעילויות חברתיות מקובלות בקרב ישראלים רבים. יש מי שניסו כאן בארץ, ובהצלחה, לרתום את עולם המשחקים לשינוי חברתי. למשל עמותת Games for Peace של היזם אורי משעולי המפגישה בין בני נוער וילדים ערבים ויהודים דרך משחקי מחשב המוניים.
מאמצי BDS נגד תעשיית המשחקים הדיגיטליים בישראל הם פגיעה לא בכלכלה הישראלית, אלא בתקווה שהמזרח התיכון יהיה אחר. העולם משתנה דרך משחקים, ניצנים לכך כבר מופיעים. הפגיעה בתעשייה חיובית כל כך כמו תעשיית המשחקים הדיגיטליים היא אקט אלים ששב כבומרנג ליוזם אותו. BDS כבר ככה פוגע באופן עיוור בכל המתגוררים במרחב הפוליטי הישראלי-פלסטיני. מהלכי חרם לכיוונה של תעשייה זו היא חרם על החינוך, הערכים, והטוב המשותף לכל האנשים המתגוררים כאן, שמשתוקקים לעתיד טוב יותר ולמציאות אחרת.

Timeout תל אביב – ראיון קצר

ראיון עימי על הדרך של ניצחון 2015 אחרי הבחירות. מתוך הראיון:

"ברור לנו שהתפקיד של V15 הוא לארגן ציבור, לארגן את מי שמחזיק בתפיסת העולם שלנו. עכשיו אנחנו באים ואומרים 'בואו ניקח את תפיסת העולם הזו, שמאל־מרכז, ונצא לפגוש ציבורים אחרים שלא בהכרח מסכימים איתנו על הכל, ונדבר.' אנחנו מארגנים חוגי בית בפריפריה, שיחות עם פעילים ותושבים כדי להבין מה לדעתם V15 צריכה לעשות בפעם הבאה כדי להצליח להחליף את השלטון".

קריאה מהנה

נמרוד דוויק בכנס
נמרוד דוויק בכנס "פקודת נצחון", מרץ 2015