אירוח בפודקאסט גיקונומי

שבוע שעבר ביליתי שעתיים וחצי מרגשות ומבדרות להפליא עם דורון ניר וראם שרמן מהפודקאסט המשובח ביותר – גיקונומי. וידוי, התרגשתי מאוד שהם בכלל הזמינו אותי. אני מאזין שלהם וזו הייתה אחת ההפתעות הנעימות ביותר שקרו לי. מפה לשם, ביליתי איתם ערב שלם, אחרי יום שבו דיברתי ברצף 8 שעות, בין אם בללמד או להרצות למכינה שביקרתי בה בצהריים. השיחה הארוכה עסקה בפוליטיקה, ציונות, כלכלה, ראפ, וי15, דרכנו, רבין וכו'.

מוזמנים להאזין כאן:

למה אני מתנגד לכניסה לקואליציה?

המשבר הגדול של מחנה המרכז-שמאל נובע משני כשלים יסודיים שקשורים זה בזה – אובדן דרך ערכית ואובדן מנהיגות.
המרכז-שמאל לא באמת בשלטון כבר 20 שנים. זה פרק זמן משמעותי שהיה יכול להיות הזדמנות, אלמלא הפיאסקו שנקרא ההנהגה הפוליטית של רוב המפלגות ועסקניהן. הניתוק מתקציבי השלטון יצר, יחד עם שינויים חברתיים, יצר מצב בו כל בסיסי הכוח שהיו למרכז והשמאל הלכו ונקרעו מהם. התקציבים, הג'ובים, כל מה שמאפשר להציב אנשים בבסיסי כוח שונים ולקדם מדיניות. אפשר להתקומם על כך, אבל זה לגיטימי. ככה בנוי המשחק הפוליטי, מי שמנצח מתחיל לבסס את השליטה האידאולוגית שלו דרך המנגנונים. זה בדיוק מה שמירי רגב, בנט ואחרים עושים היום במשרדים שלהם. הם מנקים את האורוות האחרונות שנותרו ממי שמייצגים את האידאולוגיה של המחנה השני.
ב-20 השנים הללו ניסו מנהיגי המרכז והשמאל לחזור חזרה לשותפות בשלטון בכל מחיר. ממשלות אחדות, פשרנות אידואלוגית, ויתור והעמדת פנים. הכול כדי לגעת שוב בבסיסי הכוח הללו שיאפשרו להם סוג של עוצמה פוליטית ממוסדת. אבל זה לא מה שהם היו צריכים לעשות. הם היו צריכים לראות את ההזדמנות הגדולה שטמונה באופוזיציה לוחמת. להיות שם כדי לשאול את השאלות הערכיות המתבקשות – למה הציבור לא איתנו, האם צריך לעדכן את הערכים שלנו, העולם השתנה – האם גם אנחנו? העדר דיון זה יצר משבר אמון מתגלגל שאפשר לסכם אותו בשאלה הגדולה שרבים, ואני בהם, שואלים את עצמנו בכל מערכת בחירות – מה אתם רוצים מאיתנו ומה אתם אומרים על העולם הזה בעצם?
מה ההבדל בין העבודה ליש עתיד? מה ההבדל בין מרצ לעבודה? אם זה רק סמנטיקה ולא בידול ערכי אמיתי אז כנראה שאין טעם במפלגות. במצב כזה הפוליטיקה של המרכז-שמאל מרגישה כמו מלחמות אגו על קצת השפעה שלא קיימת יותר. אנחנו רוצים שיהיה כאן שיח אמיתי. רוצים את הדיון הכה חשוב. רוצים שהמפלגות יגידו בקול רם במה הן מאמינות ולמה. ציבור ערכי גדול ומשמעותי חייב את זה כדי להבין למה מה שהוא מרגיש בבטן מיוצג בקלפי. חזרה לקואליציה, בטח תוך שותפות עם הימין הקיצוני, דוחפת לפשרות ערכיות. אם העמדה של המרכז-שמאל פשרנית מראש, הכניסה לקואליציה נהיית אסון ערכי ענק.
נוסף על הדיון הערכי, השהות באופוזיציה מאפשרת לנו ולהבין איך בונים מנהיגות מלמטה. לא דרך התבססות על ג'ובים וקומבינות מפלגתיות, אלא ממש מהשטח, מהעשייה. המנהיגות של המרכז-שמאל בוחרת כל הזמן לנסות לרוץ חזרה לשלטון. היא מוותרת על כל מקום שדורש עבודה קשה. היא מוותרת על הכשרת פעילים. היא מוותרת על הפריפריה וכל מה שיכול לבנות לה בסיסי כוח אלטרנטיביים. הויתור הזה יצר ואקום ענק שזלגו אליו כל מי שיכול, חוץ מהכוחות הפוליטיים הקיימים של המרכז-שמאל. איזו מנהיגות בעלת שיעור קומה צמחה לנו במחנה המרכז-שמאל בינתיים? אף לא אחת. מחפשים בנרות אולי איזה גנרל יעשה לנו טובה ויכנס. אולי במקום להתרפס ולחפש בנרות נשקיע פנימה, נפעל, נאמן פעילים, נבנה תכנית רב שנתית שבה המחנה הפוליטי העצום הזה יחדש את עצמו, יגייס פעילים חדשים ויאמן אותם?
הפעילים של דרכנו ואני בהם נמצאים כל יום ברחובות, כל סופ"ש. מחתימים, מחלקים שלטים, מגייסים ועושים חוגי בית ברחבי הארץ. אנחנו לבד ברחובות. אין אף מפלגה במחנה המרכז-שמאל, שעושה את זה. אנחנו לבד במערכה על הפוליטיזציה של הציבור, של הארגון שלו. בלי הפעילות השחורה, הארוכה והסיזיפית הזו לא תיבנה כאן מנהיגות אמיתית. אנחנו לא מפלגה, אנחנו מייצגים של גוש אידיאולוגי רחב ומתון שנוגע מהשוליים השמאליים של הליכוד וכחלון ועד מרצ. אבל אם המפלגות לא מסוגלות להרים את ההזדמנות ורק רצות לתוך הקואליציה – אתה חייב לתהות אם הן מבינות בכלל מה האתגרים ארוכי הטווח שלהן. אם מי שעומד בראשן, וזה לא רק יושב ראש כזה או אחר, הוא מנהיג שרואה רחב ונקי וברור.
מבחינתי הכניסה לקואליציה משולה לאדם ששמים לו אקדח על הרקה ואומרים קדימה, אין לך למה להמשיך – תירה בעצמך. לסחוט את ההדק פירושו לוותר על דיון ערכי ואידיאולוגי וויתור על האתגר, ההזדמנות והמהלך ההכרחי שהישיבה באופוזיציה דורשת.

שואה וזיכרון

ככל שהולכים לעולמם ניצולי השואה והדור שלי, הדור השלישי, הולך ותופס מקום דומיננטי בנשיאת הזיכרון והנחלתו, אנו נדרשים לשאלת תפקיד השואה בחוויה היהודית והישראלית. אט אט אנו הופכים להורים. התפקיד ההורי, בין אם הוא הגיע ובין אם הוא דופק בדלת וניתן כבר להרגיש אותו, דורש מאיתנו לשאול שאלות שבבסיסן הן חינוכיות. הרי עשור מעכשיו, אולי שניים, לא יהיו יותר ניצולים, יהיה רק הד של סיפור שיהיה צריך לעצב מחדש כך שתהיה מורשת לגדל לאורה ילדים ונכדים. נצטרך לשאול איזה סוג של שיעור אנו רוצים ללמד את ילדיו על השואה. שיעור עם ערך מהותי שהוא מעבר לזיכרון עצמו.
אני מתחבט רבות עם השאלות הללו. מעולם לא חשתי נוח עם האופן שבו הנחילו לי את השואה. תהיתי לא פעם איזה סוג של זיכרון שואה אני רוצה לשאת. האם את העצב של סבתי על משפחתה שמתה בהפגזות של הפולנים? האם את הסיפורים הנוראים על הפליטים היהודים ברוסיה הסובייטית? האם את הטראומה של ניצולי המחנות וקורבנות מנגלה? וככל שהזמן עבר הבנתי שאני רוצה לשאת זיכרון שיש בו פרשנות אחרת, מחדשת. תהיתי ביני לבין עצמי שאולי יש לשאול ולערער על הדרך. לייצר לנו הזדמנות לטעון את המורשת הזו בערכים שיהוו מגדלור אולי לאנושות כולה. אולי זה התפקיד שלנו כיהודים שנושאים את להבת הזיכרון.
אני מאמין גדול בתיקון עולם, באפשרות שלנו כבני אדם לעצב את המציאות מחדש. אני חושב שבמידה רבה השאלות שצריך לשאול בהקשר של זיכרון השואה הן שאלות שעוסקות במהות של מי שאנחנו כבני אדם. מהי אנושיות, מהי חמלה, איך אנו מאפשרים הכרה בכל בני האדם כשווים? אלו שאלות שעוסקות באהבת אדם, לא בפחד ושנאה. שאלות שעוסקות במי אנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם הזה. אני קורא את ראש הממשלה מדבר על השמצה אז והיום, על איך היא רודפת אותנו ואיך הוא מתחייב שלא תהיה עוד השמדה. זה נטול חזון, זוהי הפחדה מדכאת. זה עומדים עלינו לכלותינו, והרי אנחנו כבר עומדים וממשיכים לעמוד. כבר הקמנו את עצמנו והבטחנו את עצמנו. כבר הגבנו כאומה ללקח הזה. במקום להסתכל באימה על שהיה אנחנו יכולים להביט באופטימיות מהיום הזה קדימה, לקחת את לקחי השואה ולשאול איך אנחנו כאומה בונים עולם טוב יותר.
אני כופר בהנחה של הוגים שונים כי השואה היא מעשה זוועה שאין בו כל לקח או משמעות, כפי שגרס לייבוביץ'. הרי השואה הותירה חותם של עשרות שנים והמלחמה שינתה את העולם. היא גם לא הרגע בו מתה הגולה והוקמה ישראל, כמו שאמר אליעזר שביד, שכן יהודי העולם פזורים ברחבי תבל והם סייעו ונרתמו. אני חושב שצריך להסתכל על השואה כרגע בו הצלחנו, גם כיהודים וגם כאנושות, למרות כל הזוועות והרוע והאימה, להמשיך להאמין בבני אדם, להמשיך להאמין שאפשר לעצב מציאות חדשה וטובה יותר. זוהי צורת זיכרון מלאת תקווה שאני אשמח ללמד לאורה את הילדים שיהיו לי.