ציפיות גבוהות

לא הייתי קרבי. רחוק מזה, הייתי ביחידה עורפית . קשה לי לשפוט חיילים בסיטואציה קרבית. לא התקיפו אותי פיזית, לא עמדתי ברמות המתח בהן חייל קרבי עומד. לא חוויתי את התחושה שבכל רגע מישהו יכול לתקוף אותי מכל כיוון. לא הייתי חייל באחת הערים הפלסטיניות, נושא מדים ודרגות, מהווה מטרה נעה לכל תוקף שיהיה. לא הייתי התזכורת שמשמש צה"ל למיליוני פלסטינים החיים בשטחים כי אין להם חירות את הזכויות שיש לנו כישראלים. המקרה בו חייל ירה למוות במחבל מנוטרל הוא מורכב עבורי. אני לא בטוח שיש לי כלים לשפוט. אני סומך לחלוטין על הרמטכ"ל והפרקליטות הצבאית שידעו לעשות מה שצריך. אני חושב אבל שהמקרה דורש דיון על הציפיות הגבוהות שיש לי כאזרח מצה"ל וחייליו.

שיהיה ברור. אני חושב, לא, אני יודע, שחיילי צה"ל הם בגירים מוסריים העושים כל שביכולתם לעמוד בקוד האתי של צה"ל במציאות בלתי אפשרית. יש לנו אותה אזרחות, גדלנו באותה מערכת חינוך, התעצבנו בסופו של דבר תחת אותו סל ערכים. החיילים הם אנחנו. לטעון שצה"ל לא שואף להיות מוסרי, הוא לטעון שאנחנו לא מוסריים. מבחינה זו צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר שיש. עם זאת, אני חושב שככל שהמציאות נהיית מורכבת ואפורה יותר, כך קשה יותר לדעת מתי אתה עושה משהו לא מוסרי ולא ראוי. קשה יותר להחליט מה הצעד הנכון. אני לא הייתי רוצה להיות במקומו של החייל שירה במחבל. כן הייתי רוצה שהוא יזכור תמיד שאזרחי ישראל נושאים אליו, כמו אל כל צה"ל, עיניים מלאות ציפיות.

 

החייל יורה במחבל מתוך סרט האירוע

החייל יורה במחבל מתוך סרט האירוע

הציפיות שלי מצה"ל, על כל הדרגים שבו, גבוהות. מהטוראי הצעיר ביותר ועד לקצין הבכיר ביותר. אני לא רוצה שהם ישקרו, אני לא רוצה שהם יעשו ניצול לרעה בכוחם. לא כלפי האויב ולא אחד כלפי השני. אני רוצה שהם ינצחו בצורה האנושית וההגונה ביותר, בשבילנו כחברה. כאזרח אני חושב שמצב לוחמה לעולם לא מצדיק פירוק מוחלט של האנושיות. מלחמה, על כל הרוע שבה, היא לא תירוץ למעשים שלא יעשו. היא הרגע שבו נבחנת האנושיות שלנו בצורה הקשה ביותר. אפשר לנצח באלימות בלתי מרוסנת, ואפשר לנצח באנושיות הגדולה ביותר. המציאות המורכבת בשטחים היא מבחן ארוך לאנושיות ולערכים שלאורה נבנתה הדמוקרטיה הישראלית. המעשה האחרון הוא כתם שנצטרך לשפוט בחומרה בשל מה שהוא עלול להעיד עלינו כחברה.

ישראל צריכה להיות מגדלור של ערכים. השכונה שלנו היא לא השכונה הטובה ביותר שיש. מה שקורה בסוריה ועיראק הוא עדות לאכזריות אליה ניתן להתדרדר במהירות. ישראל, וצה"ל כאחת מזרועות הביטחון שלה, צריכה לעמוד כניגוד בוהק למרחק למה שקורה מעבר לגבול הצפוני. הדמוקרטיה שלנו, חברת המופת שאנחנו שואפים שתהיה כאן, דורשת שהתנהגות חיילי צה"ל תהיה ללא רבב. היא דורשת שבנקודות קצה חיילים יצטרכו לבחור את הבחירה הקשה יותר – איפוק, ריסון, לחשוב מהראש ולא מהקנה. כאשר חיילי צה"ל עושים את המעשה הנכון והאנושי, והם עושים אותו יום יום ללא הרף, הם אומרים משהו על כולנו. הם אומרים שלמרות שאנו מתמרנים כבר 50 שנים בין ביטחון לשליטה על עם אחר, לא שכחנו שבסופו של יום כולנו בני אדם שצריכים לחיות יחד. זה מסר חשוב ביותר לתיכוניסטים רגע לפני גיוס, להורים המודאגים בבית, למילואימנקים שתיכף יעשו בט"ש. רגע אחד של פזיזות, תהא הסיבה אשר תהיה, שובר לכולנו את הלב.

אני יודע שמדובר במקרה בודד, מקרה קיצון אומלל. אבל אסור להתייחס אליו כבדרך אגב. בשבילנו, בשביל החיילים ובשביל המדינה שלנו.

הקרב החשוב ביותר

 

קראתי את הטור של אורי משגב על הסו קולד גול עצמי של השמאל בסוגיית סתיו שפיר. אם בגולים עצמיים עסקינן, אני אשמח אם מי שמגדירים את עצמם כמובילי השמאל בישראל או הוגי הדעות שלו יפסיקו לומר מה לעשות ויתחילו לחשוב על המאבק שכאן ואיך מנצחים אותו. שכן אין כאן פאניקה או היסטריה או קרב מיותר. יש כאן עמידה צודקת כנגד הביזה של נכסי המדינה ועמידה על סולם הערכים והמורשת של העם היהודי.
בעלי ערוץ 20 בזזו את רישיון השידור שהעניקה המדינה. אני אומר בזזו כי מי שקרא את התחקיר הקצר של מולד בנושא, יודע ששוב יש לנו מקרה בו מיליארדר קונה בכסף גוף שידור. המילארדר הזה נתן את הערוץ לחבורה שמרנית, אולטרה ימנית. חבורה זו עסוקה בלנצל את הבמה שניתנה לה לא רק כדי להגן על תפיסת עולמה, אלא גם כדי לדרוך באופן בוטה על האחר המאיים על תפיסת עולמה. לידיעת משגב, החבורה הזו נמצאת במתקפה אגרסיבית על כל מה שלא תואם את תפיסת עולמה. אנחנו צריכים לתקוף חזרה ולקחת מהם את המורשת ואת הציונות ולהשיב אותן לכל העם היהודי.
הרישיון שניתן לערוץ המורשת הוא להציג את פניה המגוונים של המורשת היהודית. במקום זאת קיבלנו מערכת שעסוקה בשימור תפיסת עולם מוגבלת מאוד והפוליטיקה המשרתת אותה. הרישיון של ערוץ המורשת העניק למוביליו את האפשרות לבזוז את המורשת שלנו ולתרגם אותה לחזון צר, לאומני, שמרני ומיזוגני, שבינו לבין היהדות שגדלתי עליה אין דבר וחצי דבר. תפיסת העולם שמנסה הערוץ להציג היא של יהדות אחרת, יהדות המייצרת טיפוס חדש בישראל. יהדות ששמה במוקד את האדמה, את הסגידה הגיאוגרפית ואת המסורת הספציפית מאוד של הציונות הדתית הרדיקלית. זו תפיסה שהיא אנטי ציונית במהותה ושוללת את הציונות הקלאסית הדמוקרטית והמתונה שידעה להכיל זרמים שונים מתוך הכרה במורכבותו של העם היהודי.
התקפה זו היא עוד חלק במערכה רחבה שמנהל הימין הלאומני-דתי נגד הציונות. זו מערכה בה יש עגלה ריקה ועגלה עמוסה. לשיטתם העגלה הריקה לעולם לא תוכל להבין את האתגר של הימין הלאומני, הדתי, המחובר לכאורה למורשת בצורה אותנטית יותר. במסגרת המאבק שלהם הם מנסים לייאש את הציונים החילונים, להמאיס את החרדים, לייצר אשליה של כוח ועוצמה יהודית המתבטאת בתפיסת עולמם הערכית. התוצאה והמחיר של הקרב שהם מנהלים הם החרבה של הציונות שגדלנו עליה לצד החרבה של הקשר בין העם היהודי בניכר לעם היהודי בישראל. המחיר של הפסד בקרב הזה הוא ניכוס המורשת על ידי המחנה הדתי-לאומני והקטנת יכולת ההשתתפות של הציבורים החילוניים, החרדים והמסורתיים הלא לאומנים, בשיח על עתיד ישראל.
כשערוץ 20 תוקף את היהדות הרפורמית מצד אחד ומהצד השני את סתיו שפיר הוא דוחק את סולם הערכים הפלורליסטי, לשוליים. מי ששם לב רואה כי ערוץ 20 תוקף כל גוף המסוגל להוות איום על ההגמוניה ההולכת ונבנית של הממסד הדתי-לאומני. פעם הוא יתקוף את חברת הכנסת שפיר, פעם את V15 ופעם את מי שנאבקים על דמותה של היהדות. על כן כשאנחנו נאבקים בערוץ 20, אנחנו נאבקים על דמותו של העם שלנו, נאבקים בשימוש הפוליטי הציני שנעשה ברישיון ציבורי במטרה לעוות את מי שאנחנו כעם, נאבקים על הערכים שהם הציונות והיהדות. לא רק שזה קרב צודק מאין כמוהו, זהו אולי הקרב החשוב ביותר שיש עכשיו לדעתי.

הון חברתי, עוטף עזה ואנחנו

השבוע ב"דרכנו" יצאנו לשלב ההתארגנות הפומבי בקמפיין שנרקם במשותף עם אחת התנועות היפות בישראל, התנועה לעתיד הנגב המערבי. מי שלא מכיר, התארגנות תושבים מאזור עוטף עזה שמאמינים שהאזור שלהם נהדר, טוב, יפה ושמגיע לו עתיד טוב יותר. קשה לעמוד אדיש כשאתה את האהבה הגדולה של האנשים הללו בתנועה לאזור שלהם. אנחנו חושבים שמגיע לאזור שלהם דיון אמיתי בעתיד שלהם. אי אפשר בתור אזרחים שנחכה למבצע הבא ונראה איך אחינו האזרחים חוטפים טילים וקסאמים במקומנו. אנחנו צריכים לבקש פתרון בשבילם, לדרוש אותו. מגיע להם לחלום על עתיד טוב יותר. מי שמעוניין להצטרף לפעילות, הנה הלינק: https://darkenu.org.il/events/1064

כולנו עוטף עזה
כולנו עוטף עזה

היציאה הזו לדרך, עם כל האופטימיות שלה, עומדת בניגוד חריף לערמת החרדות, השאלות והספינים שהציפו אותנו אירועי וחדשות השבוע. מצד אחד הפיגוע של המדינה האיסלאמית, הבריחה של המחבל ואוזלת היד המשטרתית באיתורו. מהצד השני ראש הממשלה טוען שהבעיה היא בנשק הלא חוקי בקרב ערביי ישראל והקואליציה שסירבה להצעה של חברי הכנסת הערבים לדון בנושא. רצף החדשות הקשה לא הפסיק בשום יום. חייל נהרג בתאונת אימונים, פיגועי דקירה, אינדיק נגד נתניהו. מה לא. הפער בין שני הנושאים הללו גורם לך לחשוב. אתה מחפש בבליל הרעשים התקשורתיים על מה לשים אצבע. מה הסוגיה החשובה ביותר. והנה, בין השורות, הולך ומחלחל לו הנושא המרכזי שנוח להתעלם ממנו אבל הוא על השולחן: השחיקה המתמדת בהון החברתי שלנו.

הון חברתי הוא מושג או Social Capital, הוא מונח שמתאר עושר כלכלי ותרבותי של חברה. במרכזו ניצבים היחסים החברתיים שלנו. יחסי הגומלין, אמון, שיתוף הפעולה והסחר בינם לטובת הכלל. יש שמגדירים משתנים שונים למדידת ההון החברתי. מעורבות פוליטית וציבורית, פעילויות חברתיות, קשרים חברתיים, סובלנות לאחר ואמון בזולת. ככל שחברה אוחזת ביותר הון חברתי, ככה היא עמידה יותר לשינויים ואיומים, סולידרית, משגשגת וכן הלאה. מאידך אם אין בחברה הון חברתי, מתקיים פירוק איטי של המוסדות ושלל תופעות נלוות.

אי אפשר להתעלם מהתהליך בו החברה שלנו הפכה לחשדנית ופחות סולידרית. חברה של אזרחים שלא סומכים על האחר. שוחחתי לאחרונה עם אנשים מכל הארץ, כל הגילאים. מתוקף המשימה אני מסתובב הרבה בישראל. שמעתי שאלות שהפתיעו אותי, שאלות שהעידו על הפחדים של אנשים, על יאוש קורע לב. "אנחנו מרגישים שוויתרו עלינו", "למה בעצם להיות מעורבים, בסוף לאף אחד לא אכפת", "זה הכול אותו הדבר אז מה זה משנה?". משפטים מלאים בתסכול, בעצב. מי ירוץ יחד עם זרים? מי יעמוד עם אחרים ויעזור לגרש את החושך?

זו לא גזרת גורל. אני בטוח בזה. מפגש עם אנשים כמו אנשי התנועה לעתיד הנגב המערבי, ההתגייסות של אנשים לחוגי בית בנושא, אנשים שרוצים לעמוד עם תושבי עוטף עזה, נותנת לי אמונה שאנחנו כחברה יכולים לאגור מחדש את ההון החברתי שלנו. דרך אמונה באחר, דרך אהבת הזולת, דרך התגייסות משותפת אנחנו נחזיר את תחושת האמון אחד בשני. אם נפעל ביחד כדי שבחברה שלנו לא יהיה אזור שבו התושבים המקומיים שלו יופקרו לבדם לעתידם, אם נהיה מעורבים, סולידריים ונעמוד זה עם זה, נוכל להחזיר לעצמנו משהו שאבד מזמן.