דמיון, חינוך והיופי שבספרות

אנחנו חיים בעולם של סיפורים, משלים ואגדות. אנו נוטים לשכוח את זה, אבל אנו מקיפים את עצמנו בסיפורים. אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו שוב ושוב. את הסיפור של המשפחה שלנו. את הסיפור של העסק, של המוצרים שאנחנו אוהבים. הסיפור של התרבות שלנו, בין אם אלו הלהקות או הכוכבים, או הידוענים. אלו סיפורים מרהיבים, פוקחי עיניים ומרגשים. בערב סביב השולחן עם חברים, אנו יושבים ומספרים אחד לשני סיפורים. זה עשה כך וההוא עשה אחרת, היא שמעה על זה ומישהי מדווחת על משהו. אנחנו לוקחים עובדות, רעיונות, ובונים עליהם תילי תילים של סיפורים. כל סיפור שכזה, כל אגדה שאנחנו מספרים, הוא משל. הוא עדות לעוצמה של חיינו, לרגשות. הוא מספר על הקסם שהוא העולם. סיפורים על נפלאות היקום נפגשים עם הקיום האנושי. פלאי הטבע מהממים את דמיוננו ומזכירים לנו מי אנחנו. אנחנו מציירים את היחסים בינינו, את החברה, את מה שאנחנו מצפים מהעולם. וזה בעצם היופי של התקשורת האנושית.

משרד החינוך הוציא את הספר של דורית רביניאן "גדר חיה" מתכנית הלימודים. הוא חושש שהוא ישחית את הנוער. שהוא יעודד נישואי תערובת או שבני נוער יפתחו מערכות יחסים עם ערבים, כמו גיבורת הספר. יותר מהכול הדאגה ההיסטרית של משרד החינוך מעוררת תהייה לגבי האמונה של מערכת החינוך בעצמה. במהלך שנות לימודיי נחשפתי לשלל ספרים וסיפורים. אני זוכר את כולם. "פילגש בגבעה", "המאהב", שירת ביאליק, תרצה אתר, המיתולוגיה היוונית וכן הלאה. סיפורים מלאי אלימות, תשוקה, כעס, זעם, אהבה. ביליתי שעות בספריה וקראתי, שלא לומר, בלעתי ספרים. הם נחקקו בראשי ומלווים אותי כל חיי. "100 שנים של בדידות", "ג'וני שב משדה הקרב", "הזקן והים". כל אלו עוררו בי רגשות עמוקים. דמעתי ב"קומדיה האנושית", התחלחלתי ב"ענבי זעם", התעצבתי והתרגשתי ב"כינורו של רוטשילד". מוריי שאלו אותי שאלות, הוריי שוחחו איתי על המסרים, חבריי ואני דנו על הספרים. ויצאתי בסדר גמור. כי הייתי במערכת חינוכית וערכית מלאת ביטחון באתוס והמסרים שלה. מערכת שלא התנהלה בפחד, אלא באמונה מלאה שהיא מגדלת אותי להיות ביקורתי, חושב ובעיקר הסלילה אותי לתפיסת עולמי הערכית שאני מאוד מרוצה ממנה.

גדר חיה - דורית רביניאן
גדר חיה – דורית רביניאן

הדמיון הוא הכלי החזק ביותר שיש לנו כבני אדם. ראיתי פעם דוקו שדן בכך שהדמיון הוא מה שהעביר בני אדם ממצב של קופים נודדים בסוואנה למי שמסוגלים לדמיין את האפשרי. הדמיון הזה הוא מה ששינה את הכול. אנחנו לא צריכים לפחד ממנו, אנחנו צריכים לעודד אותו. האגדות שלנו, הסיפורים, המורשת, כל אלו ביחד אמורים לגרות את הדמיון שלנו ולשאול את עצמנו שאלות לגבי העתיד. אנו לא מסוגלים לדמיין משהו שאיננו מוכר לנו, משהו שלא היה שם קודם. אם מישהו חושב שאפשר לדמיין משהו נפרד, שאיננו קשור לקיום האנושי, הוא טועה. במדינה כמו שלנו, בעולם כמו שלנו, בו ציבורים מקבוצות שונות נפגשים ללא הרף: טבעי, הגיוני ורצוי שנדמיין את גבולות האפשרי. אנחנו צריכים לחשוב על האפשרי כל הזמן. זה טבעי לחלוטין שיהיו ספרים כמו "גדר חיה", וזה אפילו נפלא. זה אומר שאנחנו בוחנים את עצמנו ומתפתחים. לאסור על צעירים להיחשף לסיפורים כאלו מסיר מאיתנו כחברה אחריות. במצב כזה אנחנו מוותרים על היכולת שלנו לקיים דיון ערכי משמעותי. אנחנו אומרים שאנחנו מפחדים מהחינוך שאנחנו נותנים, כי אולי הוא לא משכנע מספיק. וזה לא משנה אם אתה בעד או נגד. באמת שלא. מה שככן משנה הוא שכחברה אנחנו צריכים להאמין בעוצמה של הערכים שלנו ובתהליכים החינוכיים שאנחנו מקיימים. היום שבו נפחד מסיפורים הוא היום שנצטרך להודות בפני עצמנו ששכחנו את החינוך. אולי אפילו היום שבו שכחנו לדבר עם הילדים שלנו. אנחנו לא שם. חבל שמשרד החינוך בראשות נפתלי בנט חושב שכן.

טכנולוגיה, ציונות, בנדיקט אנדרסון ואם תרצו

בנדיקט אנדרסון
בנדיקט אנדרסון

היום הייתי באי-כנס 5 מסכים, אירוע בו הקהל מייצר את התוכן ומספר על חידושים בתחום הניו מדיה. מי שלא היה באי-כנסים, הסבר קל. מדובר באירועים קהילתיים ויצירתיים, בהם הקהל מייצר את התוכן בעצמו. זו הזדמנות נהדרת ללמוד הרבה על מה שאנשים עושים, לשמוע מה הם יודעים לעשות ולשתף בידע שלך בתמורה. בכנס היום עסקו בטכנולוגיה והאופן שבו אנו מספרים סיפורים במסכים שונים. מלבד הרצאות על טרנס-מדיה, סיפור סיפורים, קולנוע ב-360 מעלות וכו'. אני דיברתי על פיתוח משחקים חינוכיים על התנ"ך בטכנולוגיות זיהוי פנים ותנועה (RealSense של אינטל אם זה אומר משהו למישהו). קונקרטית, איך מלמדים ערכים דרך משחקי מחשב, תוך התחשבות באופן הקריאה של דור דיגיטלי וכיצד הטכנולוגיה משפיעה על האופן שבו אנו מבינים את התרבות וההיסטוריה שלנו.

המונח דור דיגיטלי הוא מרתק לכשעצמו. אם אנחנו מדברים על המעבר בין הדורות הדמוגרפיים השונים. הדור של ילידי 81 ואילך, נחשבים לדור המילניום. זהו דור שגדל עם אינטרנט, מדיה חברתית, מכשירים חכמים. דור שחווה את מהפכת טכנולוגיית המידע בעוצמה אדירה. החיים של הדור הזה שונים מהותית מאלו של הוריהם, וזה בסדר גמור. זה מה שטכנולוגיה עושה. היא משנה את הכול. מה שתמיד ריתק אותי הייתה השאלה כיצד טכנולוגיה משנה את גבול הדמיון של מי אנחנו ואת האופן שבו אנו מתנהגים בחברה על גווניה השונים. איך היא מגדירה אותנו.

בתואר הראשון התעסקתי רבות בנושא של לאומיות. כל קורס שנגע בתחום, הייתי דוהר אליו. הייתי בולע את כל הספרים הרלוונטיים, כותב עבודות ומנסה להבין לעומק מה זו הלאומיות ומאיפה היא הגיעה. בנדיקט אנדרסון היה ההוגה ששינה לי את החיים. הוא הצליח לתת מילים למחשבות שהיו לי בראש. במוקד ספרו עמד הרעיון שטכנולוגיה מייצרת תנאים בהם קהילה צריכה לדמיין את עצמה מחדש, בדגש על מהפכת הדפוס כקטליזטור. הייתה בספר הקדמה נפלאה של ירון צור על העם היהודי לאורך הזמנים שסגרה לי את הפינה לגבי העם שלנו. הרעיונות שהציג אנדרסון לגבי התפקיד של מהפכת הדפוס כקטליזטור ללאומיות הובילו אותי לחקור את נושא הטכנולוגיה והחברה. רציתי לבחון את האופן בו טכנולוגיה מעצבת את החיים שלנו. את האופן שבו אנו מתנהלים כחברה בזכותה. בהקשר זה אודה כי אישית תמיד הייתי מרותק יותר ממיתוסים ומהתפקיד שלהם בחברה. איך אלו מייצרים את גבול הדמיון של האפשרי, מגדירים לנו את הערכים שמובילים אותנו ואת התרבות. בתזה שלי בסיום התואר השני עסקתי במדע בדיוני והתפקיד שלו בהקשרים אלו. לא הייתי מגיע לזה בלי המסע שבנדיקט אנדרסון שלח אותי אליו מבלי שידע.

כיום, בכל הכובעים המקצועיים שלי, שאלת תפקיד הטכנולוגיה נוכחת. בעיקר באופן בו אני בוחר לספר סיפור כזה או אחר. בין אם זו חוויית המשחק של שחקן, אופן הפרסום של טקסט, אופן ביצוע פעילות חברתית, או אופן הביטוי של התנהגות צרכנית – כל אלו הם נגזרת של הטכנולוגיה. בהתאם לכך, ככל שהטכנולוגיה השתנתה כך גם משתנה החברה. משתנה האופן בו אנו מתנהלים בכל תחום. אנחנו בעיצומו של מסע מרתק והייתי מסיים כאן בתודה לבנדיקט אנדרסון, אם לא הייתי מגלה השבוע שהספר שלו ברשימת הסילבוסים האסורים של "אם תרצו".

אם תרצו פרסמו מחקר על האקדמיה הישראלית בו משתמע כי היא ממליצה שלא ללמד את אנדרסון שכן גישתו ללאומיות תורמת תרומה משמעותית להטייה אנטי ציונית. כיצד יכול להיות הם אומרים שלאומיות היא המצאה מודרנית אם יש תיאוריות שגורסות אחרת. מדוע, הם שואלים, לא מלמדים גישות אחרות כמו הגישה האתנו-סימבולית הגורסת כי עמים התפתחו והשתנו לאורך השנים ולמעשה תמיד היו שם. לשיטתם מדובר במהלך בעייתי שמדיר את הלאומיות מהאוניברסיטה. אישית אני לא מוצא בעיה עם זה שמלמדים לאומיות מודרנית כהתפתחות מודרנית. בלימודיי שאלתי את המרצים שלי האם לא היו עמים קודם, תשובתם המלומדת והטובה הייתה – לא במובן שבו אנו תופסים עמים כיום. מי שעוסק בהיסטוריה של הטכנולוגיה וחקר הרעיונות, יכול לספר רבות על האופן בו שינתה טכנולוגיה בתקופות שונות את גבול הדמיון של מי אנחנו ומה אנחנו. צר לי שאם תרצו מתעקשים לראות את האנושות כמקשה זהה אחת לאורך כל הזמנים ומתעקשים שלא לראות את החברה האנושית העכשווית נבדלת פי עשרות מונים מזו שהייתה כאן לפני 2000 שנים.

דברים שנשאתי באירוע השדולה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי

נמרוד דוויק באירוע השדולה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי

היום, 14.12.2015, השתתפתי באירוע של השדולה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי שארגנה תנועת דרכנו עם ח"כ חיליק בר. היה מרגש, הרבה מאוד ח"כים ממפלגות שונות – ש"ס, המחנה הציוני, מרצ, כולנו – השתתפו, נשאו דברים ותמכו במסרים ובאירוע. אלו הדברים שנשאתי:

 

"תודה רבה לכל מי שהגיעו לכאן. יש משמעות מיוחדת מאוד לכך שמתקיים אירוע בו נציגים מהרשות המחוקקת חוברים לאזרחים מהשורה, במטרה לקיים דיון משמעותי על העתיד. האמירה שלנו היא אמירה מלאת תקווה. כאזרח אני תוהה לגבי העתיד כי אני אדם אופטימי. אני מאמין שזה הטבע שלנו כבני אדם. בבחירה בין מרה שחורה לבין תקווה, העם שלנו, בחר בתקווה. זה בהמנון, זה בתפילות, זה במערכת החינוך, בתנועות הנוער. אני חושב שכולנו כאן מאמינים שהמצב תמיד יכול להיות טוב יותר ושזה תלוי בנו. אנחנו סומכים אחד על השני שנגיע להבנה, כאזרח אני סומך על נבחרי הציבור שיציבו דרך לעתיד טוב יותר. הצבעה ובחירה בנבחר ציבור כזה או אחר משקפת בחירה ערכית בדרך מסוימת לעתיד מסוים.

אנחנו נפגשים כאן תחת הכותרת "רק כוח או גם מדיניות". יש כאן קביעה כי לצד הפעלת הכוח, שהוא אמצעי לגיטימי בהשגת מטרות כאלו ואחרות, צריכות להיות גם דרך ומדיניות. את הדרך אמורות להוביל בחירות ערכיות מסוימות. המדיניות תשקף אותן. את שתיהן אמורה הרשות המבצעת והרשות המחוקקת להתוות. כאזרח הציפייה שלי היא לשמוע מהנבחרים שיש תכנית, שיש תקווה ויש כיוון. אני רוצה תכנית שתעזור לי לתכנן את החיים שלי, לדמיין את הדור שלי, את הדור הבא ואת הדור שאחריו חיים לאורה בתקווה. לצערי אני מתאכזב. שוב ושוב אומרים לנו שאין מה לעשות, שהכול יהיה אותו הדבר. השיח מכוון להווה, לחיים עצמם. זהו שיח תבוסתני שמונע ממני כאזרח את הזכות הבסיסית ביותר שלי – הזכות להאמין שיהיה כאן טוב יותר. אם אני לא אקבל את הזכות הזו, אין טעם לכלום. אם אני לא אשמע שיש תקווה, שיש תכנית, שיש עתיד, אני אתייאש.

אנחנו, האזרחים, משלמים מחיר כבד מאוד על השיח הפסימי, מכוון ההווה. אנחנו משלמים אותו בדם ומשלמים אותו בתחושת אין תקווה. צעירים בודקים את ברלין, תרבות רילוקיישן ותקווה לאקזיט שיעביר אותך לחו"ל. תחושה שאין יכולת מימוש עצמי. כשאין תקווה, אתה לא מאמין באחר, ההון החברתי נשחק. האחר נהיה אויב. אנחנו אחרי שבוע של חנוכה, ברחבי ישראל ישנם אירועים העוסקים בגזענות הקשה בחברה. אלימות פנימית, שנאת האחר. זהו חלק מהמחיר של העדר תקווה. כולם מחפשים אשמים. כולם מחפשים את השעיר לעזאזל התורן. חברים. אנחנו צריכים להיאבק בזה, זה הורג אותנו. הדרך להיאבק בזה מתחילה בהצבת מדיניות קדימה, בהצבת חזון ובחיזוק האמונה שכל האנשים כאן ביחד רוצים שיהיה כאן טוב יותר.

השדולה הזו היא שדולה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. פעמים רבות מדי יצא לי להתווכח לגבי העתיד ולשמוע את אותן התשובות. הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים. הדרך לפתרון הסכסוך עוברת קודם כל אצל הישראלים. אנו כישראלים לא יכולים לנוע בפסיביות תבוסתנית במה שנקרא ניהול הסכסוך. זה לא מי שאנחנו. מתי הפכנו לעם שמחכה וממתין? המדיניות שמסתכלת על ההווה, שאומרת זה מה יש, ויהיה מה שיהיה, היא לא באתוס של החברה שלנו. לא על זה נבנה הבית הלאומי. יוזמה, תכנית, מדיניות ואמונה גדולה בעצמנו, זו הדרך שלנו כישראלים. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים על כל אתגר שניצב בפנינו. אנחנו יודעים שהמדינה שלנו עוצמתית וחזקה. מדינה שגאים בה. אנחנו אנשים אופטימיים שמסוגלים למעשים גדולים. אנחנו נחליף את השיח. אנחנו נתחיל לדבר על מה שיהיה, על איך ננהל את ההסדר, את הדרך אליו, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. אנחנו נבוא לשיח הזה ממקום של תקווה כי זה מי שאנחנו. תודה."