שייך

הוא דפק בדלת שוב ושוב ושוב. "תפתחו לי כבר!" צעק בבהלה. העולם עמד מאחוריו, החושך, האוויר הקר שליטף את גופו והעביר בו צמרמורת אימה בעמוד השדרה. הוא ניסה להסיט מטה את הדלת, ללא הואיל. הוא דפק שוב ושוב, צלצל פעמיים. מצידה השני של הדלת נשמעו צחקוקים. "נו כבר!" קרא לדלת ודפק שוב. לבסוף נשמע רעש המפתח המחליק במנעול, הידית זעה מטה והדלת נפתחה. הוא נכנס במהירות לחדר, ליבו דפק. שניים צחקו בצד, אחרי שאלו "מה הסרט?". הוא הרגיש שהוא אדום, זיעה שטפה אותו מתחת לבגדים הארוכים. "סתם… אני לא אוהב להיות בחוץ בלי לדעת שאני יכול להכנס בקלות לאן שהוא". המראה שלהם בבית הרגיע אותו, והוא הרגיש שהעולם נשאר נעול רחוק משם.

הם היו פזורים ברחבי הבית, והוא עשה סיבוב שלום לכולם. חלק מרוחים מול סרט בסלון, אחרים בחצר הבית מדברים ומאחד החדרים נשמעה פריטת גיטרה. ההורים לא היו בבית, ולרשותם עמד כל החלל עד ליום ראשון בערב. בית ריק, כיף חיים. חלל החדרים הסריח מעשן סיגריות והריח החמוץ באוויר בסלון חשף את העובדה שמישהו שפך מי באנג על הרצפה.

לאחר שסיים לברך את כולם, ניגש למטבח לראות אם יש משהו לאכול. במקרר לא היה שום תבשיל רציני, והכיריים עמדו ריקים. שאריות של אוכל על השולחן העידו, שמעט המזון שהיה מוכן, חוסל מזמן. כל שנשאר היה מוצרי יסוד, ולא התחשק לו להבשל, אז הוא לקח עגבניה וניגש לסלון. הוא חייך לכולם, תוך שהוא לוקח ביס גדול ומגושם. עסיס אדום זלג לו על כל הסנטר והוא לעס בהנאה. הם צחקו נוכח המראה. "מה?" שאל בחיוך גדול, "כלום, כלום אחי, העיקר שאתה מבסוט", אמר לו אחד מהם. בטלווזיה הוקרן לו סרט, ברזיל של טרי גיליאם. הוא התיישב וראה איתם, אבל לאט לאט נשברו רובם וניגשו לחדר של בעל הבית. היה זה החדר ממנו התנגנה הגיטרה. יחד עם האנשים עבר גם הבאנג. אחריו הלכו כולם, כשבויים, והסרט נותר לו עם שני אנשים בלבד. הוא קם גם כן ועבר לחדר.

בין שאיפות עשן לפריטת אקורדים החל בחדר דיון ער וארוך, אבל הוא לא הצליח לעקוב. משהו על העתיד, האפשרויות שטמונות בה, הוא לא ממש הבין וגם לא ניסה. הוא שכב על כריות נגד הקיר, והביט במבט תוהה. מישהו העביר לו את הבאנג והוא שאף ממנו ממושכות, נאבק בעשן הסמיך. "תפיל את הראש במכה!" אמרו לו. הוא שאף חזק יותר, ורשפי החומר השרוף צללו לתוך הבאנג. עם זאת, ההצלחה עלתה לו בשיעול קשה וכבד. בין השתנקות אחת לשנייה הרים את הראש ונתן להם חיוך גדול. "גבר, גבר" אמר לו בעל הבית וטפח לו על הגב. מישהו העביר לו בקבוק מים. העשן הפך אותו, הוא נשען לאחור ועצם את העיניים. סחרחורת קלה תקפה אותו. "יעבור תיכף", אמר לו בעל הבית. בעיניים עצומות שמע מישהו מדבר "פסיכדליה אחי", אמר מישהו, "זה כל הסרטים האלו של גיליאם, הוא היה דפוק לגמרי". מישהו ענה "הוא עדיין דפוק, אני לא חושב שהוא מת". "אתה חושב שככה יראו החיים שלנו?" שאלה מישהי. הדיון חזר למחר, חזר לעתיד והוא היה הפוך לגמרי.

הוא נשען לאחור ובהה לכיוון השני של החדר במבט מזוגג וחיוך ענק מצד לצד. השיחה הייתה קצת ריקה מבחינתו. תוך מספר דקות הוא התנתק ממנה לגמרי. מישהו נתן לו מכה ברגל, "מה אתה חושב?". הוא כאמור לא היה שם בכלל. "מה, על מה?", הוא שאל. "על העתיד גבר, על העתיד, זה יהיה כמו בברזיל?". הוא מצמץ, עשה פנים רציניות, ניסה להזכר מה יש בסרט. זה לא היה המקום שלו, לא היה משהו שעניין אותו בכלל. הוא ניסה לחשוב על משהו חכם להגיד, אבל הבין שאין מנוס משנינות. " עם הקרנבל? הלוואי. מלא בחורות עם נוצות ברחוב כל היום". הם התפוצצו מצחוק והוא העמיד פנים שלא התכוון לבדיחה. "מה מצחיק? באמת זה יהיה מגניב". "אתה כזה דפוק, קח עוד ראש", ושוב באנג ושוב יניקה, והנה הוא חזר להמרח על הכריות.

מישהו שם מוסיקה, הוא עצם עיניים והקשיב ללחן האלקטרוני שהתנגן. באסים נמוכים ומתמשכים שהוא מצא את עצמו צולל אליהם. כשפתח עיניים שם לב שהחדר חשוך ומנורת לאבה הקרינה אור עדין על החדר. סביבו המשיכה השיחה בשקט, מתפצלת לשלל שיחות קטנות, מתחברת לשיחה גדולה וחזרה לקטנות. הם שכבו על הכריות ושמיכות כיסו אותם. עיניו נעצמו שוב והוא הרגיש שהוא נרדם. זמן מה אחר כך פתח את העיניים וגילה שהחדר כמעט ריק מאנשים ומלבדו עוד שלושה ישנים. הוא נעמד ויצא לסלון שהיה כמעט ריק, ומשם לחצר. הוא מצא שם את כל מי שלא היו בחדר. הם ישבו עם קצת יין, שתו ודיברו. "רוצה קצת?" שאלה אותו אחת, "בטח" אמר. זה היה יין נורמלי לשם שינוי ולא יין בישול שמישהו לקח מהארון במטבח. הוא לגם קצת לטעום. "הממ. בציר 95', היה טוראר טוב", אמר בכוונה תחילה, תוך שהוא נותן ארשת פנים רצינית. הם צחקו. "טרואר אם כבר", אמר מישהו וחייך. הוא חייך אליהם בחזרה. הוא היה קצת הפוך עוד ממקודם, והגרון שלו היה יבש. הוא לא היה בטוח שיין זה בדיוק מה שכדאי לו לשתות, אבל למה לא בעצם. "הייתי רוצה לעשות סרטים כמו גיליאם", אמרה זו שמזגה את היין, "סיפורים ארוכים, אפוקליפטיים. כולכם הייתם משחקים בהם". מישהו מזג לעצמו עוד יין. "מי אמר שארצה לשחק בסרטים שלך?", אמר המוזג. "אה, אל תדאג, אתה רק תהיה כפיל בסצנות הממש מסוכנות, ושאמא שלך לא תתפלא אם תהיה לך תאונה", היא אמרה לו בעוקצנות וחיוך. "הא, מצחיק", אמר לה הכפיל הפוטנציאלי.

"אם אתה עושה סרט או משחק בסרט, זה אומר שאתה חי בסרט על אמת?", הוא הצליח לומר בין היין והעייפות ממנה עוד התעורר. הם הביטו בו והוא חייך את החיוך הגדול והמטופש שלו. "אחי, זה היה ממש גרוע", אמרה לו הבמאית לעתיד. "לא כזה גרוע", אמר מישהו אחר, "אבל אתה יכול להתאמץ יותר". "סבבה", הוא השיב להם ושתה מהיין. השיחה צללה על האדם בעולם, המקום שלו, הממסד וסרטים דומים. הוא לא מצא את עצמו בשיחה, והחליט לנסות התחכמות נוספת "הייתי רוצה להיות הבחור שכותב את האזהרות בהתחלת הסרט, ככה אתה תמיד מופיע ראשון לפני כולם". הם צחקו, "עכשיו הצלחת", אמרו לו. "יופי, אני קם להשתין", חייך, נעמד והלך. השיחה המשיכה בלעדיו ללא קושי מיוחד.

כשחזר מהשירותים הם בדיוק נעמדו ופנו חזרה אל החדר. הוא הלך איתם גם כן, לא לפני שאסף את בקבוק היין הכמעט ריק מהחצר. בחדר ישהו גלגל ג'וינט והעביר בין כולם. החדר היה עמוס, חם ולחוץ. הוא העביר את בקבוק היין למישהו והתיישב על אדן החלון. בינו לבין הקרקע היה סך הכול פחות ממטר וחצי, והחלון גם היה מסורג. המוסיקה הוחלפה מאלקטרוניקה לבריט רוק, PULP,  D.I.S.C.O 2000, שיר שהוא אהב, אבל מעולם לא הקשיב למילים. המסלול של הג'וינט דילג עליו והוא קרא "בואנה, חשבתי שלהעביר לימין כולל גם את מי שיושבים גבוה!". "למה בעצם אתה יושב גבוה?" שאלה אותו מישהי. הוא חייך וענה "כדי להציץ לך מלמעלה". הם צחקו והוא קיבל את הג'וינט אליו. השיחה המשיכה את הקו הפילוסופי של החצר, והוא זרק שנינויות מדי פעם בשביל להפגין נוכחות. הוא הצליח להצחיק פעם אחר פעם, והיה שנון ואהוב באופן כללי. זה היה ערב מוצלח והוא התרווח על החלון, הרים שתי רגליים והתיישב על האדן כולו מקופל.

"קלטו משהו" אמר אחד שנעמד בחדר וניגש בהפתעה לחלון. במהירות הוא דחף אותו אל עבר הסורגים וסגר את חלון הזכוכית. הוא נבהל, עיניו נקרעו בפחד והוא התחיל לצעוק "זה לא מצחיק, זה לא מצחיק!", הוא דפק על החלון וניסה לפתוח אותו, ללא הואיל. מהצד השני של החלון חלקם צחקו ואחרים צעקו כי יפתחו לו. הוא הרגיש זיעה קרה לאורך כל גופו, הוא הרגיש את העולם לוחץ עליו, שהאוויר נקרע לו מהגרון ולוחץ אותו מכל הכיוונים. הלב דפק מהר והוא ניסה לפתוח את החלון, למשוך אותו בכוח, אבל מנגנון הנעילה עבד היטב והחלון נמנע מלהפתח. "פתח לי יא בנזונה, תפתחו לי!", הפנים שלו האדימו, והוא הרגיש שהוא משתנק. מישהי נעמדה, דחפה את הנועל ופתחה את החלון. הוא קפץ מהחלון אל החדר, דחף את הנועל שנפל על מישהו אחר ויצא מהחדר תוך שהוא משתנק, נאבק לשאוף אוויר.

"מה קרה?" צעק הנועל על האחרים, "את הדלת של הבית אפשר לנעול לו ואת החלון לא?". הם החלו להתווכח תוך חילופי צעקות. מחוץ לחדר כנגד הקיר, הוא ישב ונאבק לנשום באיטיות. הוא נרגע לאט לאט, האימה עזבה אותו. עיניו היו עצומות והוא נתן לשקט לחזור אליו. אחת הבנות הביאה לו כוס מים, והוא שתה את כולה בלגימה. "תודה" מלמל לה, היא ליטפה לו את הראש ועזבה אותו חזרה אל החדר. מספר דקות לאחר מכן הוא נעמד ופנה גם כן אל החדר. כשנכנס הם הסתכלו עליו והשתתקו. כמה שניות של דממה והחלפת מבטים. הוא שם לב שהנועל השפיל ראש, והיה ברור שתחושה קשה של אי נעימות שוררת בין כלל הנוכחים בחדר לבינו.

"אז מה?", אמר, "יש מלא בחורות עם נוצות ברחוב?". שבר את הדממה, והם צחקו בקול רם וקראו לו לשבת. הוא הביט בהם, הביט בחלון ושוב הביט בהם. הוא חשב לגשת לחלון ולהתיישב בו בשנית, אבל המחשבה הבהילה אותו. הוא התיישב על הכריות למטה, נדחק בחוסר נוחות בין היושבים. הוא הביט בזה שנעל אותו בחוץ, שישב חפוי ראש. הוא רצה לצעוק עליו, לבעוט בו, לעקוץ אותו, אבל הוא פשוט שתק וחייך, מתחלק בשמיכה עם שני חברים. "אז מישהו מגלגל איזו קטנה?" שאל. השיחה המשיכה מהנקודה בה הפסיקה, הם שבו ודיברו על ברזיל, ובמקביל מישהו גלגל לו ג'וינט והעביר בין כולם. הוא הרגיש שאין לו מה לתרום. אז הוא ינק ממושכות מהג'וינט ושתק. הוא חיפש את הרגע בו יוכל לזרוק שנינות ושוב להיות שייך. אבל הרגע הזה לא הגיע. את שאר הערב העביר שותק, מקווה שלא ינעלו אותו שוב מחוץ לחלון, מחוץ לדלת, שהעולם לא ימעך אותו. כל פעם שמחשבה כזו הכתה בו הוא חווה צמרמורת קלה של אימה. הוא ינק שוב ושוב מהג'וינט, ושאב את חום גופם של היושבים לידו, מוצא בכך נחמה פורתא.

יאוש

ההודעה על פיטוריה לא תפסה אותה מופתעת במיוחד. הבעת ההפתעה ששידרה כלפי חוץ, והעמדת הפנים כי גרונה נחנק לא היו אותנטיים. רוב השעות שהייתה במקום בהתה בקירות, במסך המרצד מולה. כל יום קיוותה, ייחלה וציפתה לרגע שבו המספרים על השעון הקטן שבמסך יראו 18:30 והיא תוכל לקום וללכת. חמש שנים מול אותו שולחן שברו אותה מעבר לכל מה שיכלה לצפות. במהלך הימים שלה שם היא לא הרגישה עצב או כאב, אלא בעיקר יאוש.

התחושה הזו הציפה אותה יום אחר יום, שעה אחר שעה. כל פעם שהיא הביטה בשעון שעל הקיר, מחכה שהזמן יעבור היאוש היה שם. היא לא חשבה שתתקל בתחושה הזו שוב. אי שם בשלהי שנות העשרה שלה שירתה כפקידה במשרד שכוח אל בבסיס צבאי. על לוח השעם שהיה מולה, היא תלתה ציור בשחור לבן וכל יום צבעה חתיכה נוספת בו, חתיכה שייצגה את הימים שעוברים, כך עד לשחרורה מהצבא. כאשר הייתה בת 19 הדבר היה מרגש, הציפייה שהנה עוד מעט משהו גדול יקרה והיא תתחיל את חייה. עוד מעט היא תמצא עבודה כמו שהיא רוצה, תחסוך כסף ותעשה טיול כמו שהיא רוצה. עוד מעט היא תלמד, ותתפתח באפיק המקצועי שהיא תמיד חלמה עליו. אבל כעת, בת 30 עם תואר חסר תועלת, נטולת כל קריירה או הבטחה אמיתית לגבי העתיד המקצועי שלה, כבר לא היו לה תקוות. היא רק רצתה ללכת משם ובהקדם.

היא הנהנה באיטיות כאשר הבוסית שלה הסבירה לה את הסיבות לפיטוריה. היא לא באמת הקשיבה, כי היא ידעה את כולן. איחורים כרוניים, ירידה במוטיבציה, חוסר יכולת לעמוד ביעדים, העדר עניין בישיבות, התנהגות מרוחקת וא-סוציאלית. כל אלו שיקפו אותה בחודשים האחרונים, בשנה האחרונה למעשה. השנה הזו הוקדשה מבחינתה לרגע שבו יודיעו לה שהיא מפוטרת. היא רק חיכתה שיפטרו אותה, כך לפחות תוכל לקבל פיצויי פיטורין שאיתם יהיה לה קל להמשיך הלאה, או לפחות להרוויח כמה חודשים בלי מעשה. את הימים הארוכים עד פיטוריה הקדישה לחלימה בהקיץ. שעות ארוכות ישבה וחלמה, ותמיד היה זה אותו חלום, תמיד היא שבה אליו. בזמן שהבוסית תיארה בפירוט את האסון האחרון אותו גרמה לחברה, בעטיו איבדו לקוח חשוב, היא חזרה אליו. הוא היה מנחם במיוחד עבורה, היא שמרה לו מקום חם בלב, וכל פעם שהייתה מאבדת את זה בעבודה, כל פעם שחשה שהיא לא יכולה יותר ושהיא לא רוצה, היא חזרה אליו.

החדר התמסמס סביבה והיא מצאת את עצמה עומדת באמצע רחוב בבירה אירופאית. לעיתים הייתה זו וינה, לעיתים ברצלונה, במקרים מיוחדים ברלין או רומא. תלוי ביום, בחשק שלה וברצון. תמיד הייתה סביבה קבוצת תיירים המקשיבים בקשב רב להסברים המרתקים אודות הארכיטקטורה של המבנים סביבם. היא כבר הכירה אותם, את חברי הקבוצה, את תווי הפנים שלהם ואת הסיפור של כל אחד ואחת מהם. אבל תמיד היא אהבה לראות אותם, להקשיב להם ולחזור אליהם. שעות בילתה בלדמיין את חייהם ואותם עצמם.

היא הביטה סביב. הנה הזוג הרוסי המבוגר, הם תמיד רבים אבל הוא לא שוכח אף פעם לפתוח לאשתו את הדלת. הצעירים האמריקאיים שבאו לראות עולם אחר אותו הצליחו להכיר רק דרך ספרי לימוד באותם שיעורים ספורים אליהם הגיעו בקולג'. היא גם ראתה את החבורה הנורווגית, שלושה גברים גדולים, אחד חסון, אחד עם כרס והמקריח שאף פעם לא הקשיב אבל ידע להעמיד פנים. היו גם את שתי האסייתיות, שהיא אף פעם לא ידעה אם הן מיפן או סין או קוריאה, אבל היא נורא אהבה את המראה שלהן והחיוניות שהן שידרו. היו עוד רבים אחרים, אנגלים, איטלקים, הודים. הם כולם תמיד הסתכלו אליה בהערצה והקשיבו לכל מה שהיא אומרת.

"את מקשיבה?", הבוסית שלה אמרה לה. היא הנהנה בראש אל עבר האסייתיות ששאלו משהו. הייתה להן שאלה על ההיסטוריה של המבנים, היא ידעה לענות היטב. אחרי הכול הן שאלו על משהו שאפילו היה בתחום הלימודים שלה. היא הסבירה בפירוט, ולאחר מכן המשיכו ללכת ברחובות הבירה, תוך שהיא לא שוכחת להראות להם את פינות החמד שלמדה להכיר עם השנים. בכל רחוב הייתה מספרת סיפורים קטנים ומיוחדים עמוסי פולקלור ופרטים עסיסיים. היא הבטיחה לקבוצה שעוד מעט יעשו הפסקה באחד המקומות המקסימים ביותר שיש לעיר להציע. "לא מלכודת תיירים, אלא משהו באמת אמיתי".

"וזו רק סיבה אחת, למה העניין הזה טוב לכולם", סיימה הבוסית שלה את ההנמקה לגבי פיטוריה. היא הנהנה בשתיקה והתכוונה לעמוד, אך זו עברה לסיבה השנייה. הבוסית החלה לספר על המקרה בו התחצפה אליה, ומשם סיפרה על שאר הסגל שהתלונן לא אחת על הגישה שלה בחודשים האחרונים. הבוסית תיארה בפירוט את המקרים. אך היא מצאה את עצמה בבאר חמים וקטן, מחזיקה כוס של יין אדום. חברי הקבוצה היו שיכורים, שקועים בשיחות זה עם זה או עם זו, והיא עצמה הייתה שקועה בהקשבה לסיפור חייהם של הרוסים המבוגרים. הוא כל כך אהב את אשתו, הוא נלחם בכל המלחמות של הרוסים וכל פעם הבטיח לה – אני חוזר הביתה בשבילך. היו להם שני ילדים, והוא הגיע לדרגת סגן אלוף בצבא. אבל הוא לא רצה קריירה צבאית, הוא רצה לפרוש ולעשות משהו אחר, ומפה לשם מצא איזו עבודה, וגם היא מצאה משהו והם חסכו כל חייהם. הם סיפרו לה על הילד הראשון, השני, ההפלה שהייתה, על המשברים הקטנים בדרך. הם סיפרו לה על ההורים שלהם, על רוסיה של הסובייטים ורוסיה שאחריהם. היא הקשיבה והתרגשה. הכנות שלהם כבשה אותה והרגש בין שניהם עורר בה משהו שהיא כה רצתה. דמעה זלגה מעינה, והבוסית שלה הגישה לה טישו. "אין מה לבכות, אנשים הם עניין מורכב", היא אמרה לה. היא הנהנה בהסכמה לרוסי הזקן, וקיוותה שיום אחד גם לה יהיה משהו כזה.

הבוסית שלה סיימה את הנאום, נתנה לה שהות לקנח את אפה, והחוותה אל הדלת. היא נעמדה, ונתנה מבט אחרון בחדר. על הספה ישבו שני הזקנים שנופפו לה לשלום. "להתראות, ותודה", הם אמרו לה. "אנחנו נדאג לך לכל הפיצויים כמובן" אמרה לה הבוסית. היא נעמדה והושיטה לה יד, היא לחצה אותה ונפרדה ממנה לשלום. בצעדים איטיים ניגשה לעמדה שלה, לקחה את קצת הדברים האישיים שהיו לה והורידה את התמונות מלוח השעם. "זו תמונה מאוד יפה" אמר לה החסון משלושת הנורדים. "איכפת לך להשאיר אותה כאן?" שאל, וחבריו צחקקו מאחור. היא הסמיקה קלות והשאירה אותה. היא ניגשה לומר שלום למתי מעט האנשים שעוד סבלה במקום. במטבחון עמדו הסטודנטים האמריקאיים וצחקו, הם נופפו לה לשלום והיא נופפה חזרה. אחד העובדים הבודדים שחיבבה נופף לה חזרה וקרא "תהיי חסרה כאן". היא הסמיקה שוב מלמלה משהו לא ברור ויצאה מהמשרד. היא נעמדה מול המעלית וזימנה את הכפתור. הדלתות נפתחו והיא נכנסה, אחריה צועדות שתי האסייתיות. "מיס מדריכה", אמרה לה הימנית, "את מעניינת מאוד", חברתה חייכה והנהנה. אחת ידעה אנגלית והשניה לא. הן חיבקו אותה ונתנו לה נשיקה כל אחת על הלחי. "תודה רבה מיס מדריכה" הן אמרו, ונשארו לעמוד במעלית. בלובי הבניין שלל אנשים עברו על פניה, כולם זרים, כולם ממקומות אחרים. היו שם איטלקים, הודים, אנגלים. הם כולם עברו על פניה ואמרו לה שלום.

מחוץ לבניין השתרר שקט עז. היא נעמדה והסתובבה אל המקום שהיה לה בית כלא בחמשת השנים האחרונות. רעש לא נשמע, העולם דמם. בכניסה לבניין עמדה הקבוצה שלה כולה ונופפה לה לשלום. היא הפנתה להם גב ופרצה בבכי גדול. בתחנת האוטובוס ישבה לבדה, וכאשר הגיע סוף סוף האוטובוס היא לא ישבה מקדימה ואחזה במיקרופון, איש לא הביט בה. היא בכתה כל הנסיעה, דמעות גדולות שהותירו שובלים עבים על לחייה. היא בכתה כל ההליכה מהתחנה לביתה ובכתה שעות ארוכות במיטה. הפעם לא דפק איש מהקבוצה על הדלת, הפעם איש מהם לא הציע את עצמו לנחמה או בא להקשיב לה. עטופה בשמיכה היא רעדה, ספק מקור, ספק מאימה ובעיקר מיאוש.

עלבון

טוב, זה טקסט ממש ישן, מלפני שנה, ששכב כאן בטיוטות. הוא נערך קלות, הוספתי לו כמה פסקאות ושיניתי נוסחים, אבל בגדול אין ממש טעם להמשיך אותו משלל סיבות, אבל גם אין סיבה שלא לפרסם אותו.

הוא הביט בטלפון אותו טרק, ומשהו ניתץ בו. הוא פסע לאטו ברחובות השקטים, החשוכים. מרחוק מישהי צחקה, צחוק שהיה כולו עבורו. חד ונוקב, הוא הרגיש שהוא מצליח להתעלם ממנו. בבתים דלקו האורות, ונדמה היה לו שהוא רואה צלליות מחייכות, יד נשלחת קדימה כמו מסמנת אותו, ושוב צחוק חד. הוא התעלם, שתק והלך מהר יותר. נשימותיו כבדות וליבו עוד יותר. צעדיו מדודים, איטיים, עצב ליווה כל צעד וצעד שעשה. עם כל פנייה, עם כל צללית שהתארכה בין פנס רחוב אחד לשני, הרגיש שוב ושוב את האכזבה הקורעת את השעות האחרונות לנתחים קטנים. את השעות שהובילו לטריקת המכשיר העצבנית ולקריאות הזעם בשיחה שהקדימה לכך. הוא הרגיש קשוח, אבל עמוק בקרבו, ליבו נשבר. אם מישהו מוכר היה עובר על פניו ברחוב הוא לא היה שם לב, פניו שמרו על ארשת קפוצה, קשוחה. הטלפון צלצל, זה היה חבר. הוא התלבט שניה, ובסוף בחר לענות. "הלו…, כן. כן. הכול קול. סתם עייף, בדרך הביתה. עוד יום, אתה יודע איך זה… אצלך? כן. כן. כן". השיחה נמשכה, זמן קצר, וכאשר ניתק הביט במסך. 106 שניות של ארשת קוליות מדודה. דקה וחצי כמעט של העמדת פנים. הוא היה מרוצה, הוא הרגיש שעם כל צעד הוא בונה חומה בתוכו, דוחק את העלבון הלאה אל מחוץ לערמת לבנים מונחת היטב, עשויה כולה הצדקות והנמקות. טיט הדחקה מהדק אותן זו לזו בעדינות. הוא לא ייתן לדבר לגעת בו. דבר מלבד צללית נשית הכלואה עמו בין החומות וזכרה מסרב להדחק.

הוא הגיע לקיוסק, ניגש למקרר ולקח בקבוק משקה. "שבעה שקלים", אמר לו המוכר והוסיף, "לילה יפה, הא?". עיניו של המוכר לא משו ממסך הטלוויזיה שניצב מולו, ערוץ כלשהו הקרין 'האח הגדול'. "בטח", הוא השיב לו, מפנה את ראשו גם כן למסך. מישהי בביקיני ניסתה לעשות משהו ללא הצלחה יתרה, אבל המצלמה לא ויתרה על אף קלוז-אפ. "אחלה גוף יש לזאת", אמר לו המוכר. הוא לא ענה לו בחזרה רק חייך והנהן. עיניו בוחנות כל קימור, משהו ניעור בו. עוררות קמאית שבאה לפצות על העלבון. הוא שילם ויצא מהקיוסק, חוזר לרחובות.

רוח קרה הניפה שקית והטיחה אותה בו. הוא הסיט אותה ולגם מהבקבוק. הרוח שבה והכתה בו, הפעם גל אבק שטף אותו, ולאחריו הגיעה תחושת קור מצמרר. שתי בחורות עברו אותו, הוא החליף איתן מבטים והן צחקקו. זה העליב אותו או הדליק אותו. הוא לא ידע מה יותר. דומה היה לו כאילו שד או ברייה על טבעית עטתה על ידיה זוג נשים, ערוותיהן עוטפות את אגרופיה והיא מכה בו שוב ושוב עם ראשן. שיניהן ננעצות בעורו בכוחניות עדינה, מטרידה. כל נשיכה תזכורת לשיחה שהייתה, כל רגע מזכיר לו שהיו צעקות, היו כעסים, והיה עלבון גדול. עם זאת, הוא חייך לעצמו, מרוצה מתשומת הלב שנתנה לו משתי הנשים, מתעלם מהכאב שקינן בו. צחקוקיהן היו אבנים שהושלכו על החומה סביבו, תזכורת שיש סיבה להמשיך ולהקים אותה. הוא המשיך הלאה, והצללית הכלואה עימו בין החומות היכתה בו צעד אחר צעד.

הוא הגיע לביתו מספר פניות לאחר מכן. המדרגות נמשכו נצח, האור בחדר המדרגות כבה פעמיים והטיפוס אל הדירה הרגיז אותו. האור נכבה בשלישית כאשר ניצב מול הדלת וניסה לברור את המפתח הנכון. הוא פספס את חור המנעול. בתסכול וגאווה ניגש להדליק את האור ושוב לנסות ולהכניס את המפתח. הפעם המנעול נתקע והוא הרגיש את הכעס גואה בו. מאבק קל נוסף והדלת נפתחה. החשכה המחבקת של הבית קיבלה אותו, ולשמחתו השותף שלו לא היה. הוא פשט בחשכה את נעליו ובגדיו ונשכב בתחתונים על המיטה, מותש. הוא פנה אל הקיר, התקפל לתוך עצמו ועצם עיניים. בחושך המשיכו האגרופים להכות בו, נשי הרפאים מוטטו את החומה, וסייעו לצללית. הן נעצו בו את שיניהן וגופו נקרע מעליו. הן חפרו בבשרו, לעסו וירקו, נשקו זו לזו, והעבירו חתיכות ממנו בחילופי דם, רוק ועיסת בשר. הוא הרגיש את גופו כואב וסובל, ראשו מתרוצץ מלא מחשבות. מאיפה הגיעו בעלות הברית הללו? מדוע הן עוזרות לה לפגוע בו ככה?

הוא נרדם. שלוש שעות לאחר מכן העיר אותו אס.אמ.אס. "סליחה", נכתב בו. הוא החזיק את ראשו בידו אחת, מעביר את אצבעותיו בשיער. זה לא מה שהוא רצה, ועם זאת, כל מה שהוא רצה. הוא חשב להתעלם, אך האור מהטלפון שטף את החדר. הוא ניסה לכסות אותו, לעצום עיניים ולהעמיד פנים שהוא לא שם. אבל הוא ידע שהוא שם, והוא יכול היה לדמיין אותו מאיר את החדר, מגרש את החושך. אם לא הפילו הטרדות והמחשבות את החומה עד כה, הרי שאור הטלפון ביצע בה בקיעים קלים, דרכם אור המכשיר חדר. בקיעים שהלכו וגדלו, וניתצו את החומה שהניח כה יפה סביבו. הוא התהפך מצד לצד, מעמיד פנים שההודעה לא נשלחה, שהאור לא היה שם. הוא חשב שהוא נרדם, והנה שוב, רעש קטן, רטט קל. משהו נע בו. הוא ידע מה יהיה כתוב בו. הוא ידע מה המילים שיופיעו על המסך המרצד, אבל הוא לא יכול היה להתאפק. ידו נשלחה אל המכשיר, בחנה את המסך. עיניו צומצמו לכדי חריצים, האור היה בוהק מדי. לקח לו שניה להתרגל, שניה לקרוא את המילים. "תענה לי", היה כתוב על המסך. הוא הקליד במהירות, "זה בסדר", והניח את המכשיר. בחושך הנשים הפסיקו לנשוך את בשרו, הפסיקו לקרוע את עורו מעליו. הן נישקו את גופו וחיבקו אותו. רחוק מהן, בפינת החדר ישב לו העלבון וזמם את מתקפתו הבאה.