יומני כתיבה – פודקאסט על כתיבה וסיפורים – לטפס על ההר – פרק 1

אוקיי, הנה משהו שרציתי לעשות הרבה זמן. פודקאסטים קצרים על כתיבה, סיפור סיפורים ויצירה. דיבור חופשי שלי על האתגרים בתחום, על התהליך עצמו, בין אם זה כשאתה כותב ספר, סיפור, משחק או יוצר כל דבר אחר. הפרק הראשון – לטפס על ההר – ההפתעה שבסוף הכתיבה, מה ההבדל בין להיות בלהקה לכתיבת ספר, התהליך עצמו וכו'. מוזמנים להאזין ולשתף ובעיקר מוזמנים לתת טיפים לשיפור וכו'.

Listen to "יומני כתיבה – פודקאסט על כתיבה וסיפורים – לטפס על ההר – פרק 1" on Spreaker.

לזכרה של השראה – אורסולה ק. לה גוין

כששואלים אותי מה הספר האהוב עלי, התשובה האינסטינקטיבית שלי היא הקוסם מארץ ים. ספר שקראתי כל כך הרבה פעמים שהכריכה שלו נקרעה מרוב שימוש. הרבה לפני הארי פוטר סיפרה לה גוין על ילד עצוב שמגיע לבית ספר לקוסמים, נכשל בגלל חוסר שליטה עצמית ומשקיע את חייו הבוגרים בלתקן את עצמו דרך הכרה והשלמה עם הפגמים שבו. הקוסם הצעיר כבש אותי, וחזרתי לא פעם לעלילותיו. בכל גיל הבנתי קצת יותר על מה שלה גוין כתבה בספריה. הקוסם התמודד עם ההכרה בזה שאנחנו לא מושלמים, בריות מורכבות שחייהם נשלטים על ידי רגש ונסיבות. החיים הללו דורשים מאיתנו בחירות קשות וקשוחות, בארץ ים של לה גוין כולם צריכים לבחור, לפגוש את עצמם, ורק כך הם מצליחים לממש את עצמם.
לה גוין היא עילוי. הכתיבה שלה מבטאת רעיונות עמוקים, ובשבילי היא כל מה שפנטזיה ומדע בדיוני צריכים להיות. מסגרת סיפורית שחוקרת את הקיום שלנו, שואלת שאלות על החברה האנושית, האפשרויות שבפנינו והמציאות עצמה. כל ספר שלה מצליח לזרוק את המחשבה שלך לכיוונים אחרים וחדשים. האחריות ככותבת לא נעלמה ממנה. ב-2014 בטקס קבלת פרס מפעל חיים תקפה את תעשיית הספרים ששכחה שספרות היא אמנות. "לעיתים קרובות שינוי והתנגדות לכוח מתחילים קודם כל באמנות. לעיתים קרובות באמנות שלנו, אמנות המילים… התמורה היפה שלנו איננה רווחים אלא חירות", אמרה בנאום.
לה גוין חתרה לעולם בו יש כבוד לכולם, בו החופש מוענק לכל קבוצה ויחיד. היא לא חששה לעסוק בסוגיות מורכבות המבטאות זאת. כך למשל באחד העיבודים לקוסם מארץ ים השתמשו בשחקנים לבנים בלבד. הסופרת לא התבלבלה והוציאה מניפסט כועס בו הבהירה כי בספר אין כמעט דמויות לבנות וכי מדובר בבחירה שעושה חטא לחזונה המקורי.
שנה שעברה סיימתי לערוך את ספר הבכורה שלי, שבתקווה אוציא בשנה הקרובה. תוך כדי הכתיבה הבנתי כמה עמוק חילחלו הרעיונות שלה אל האמנות שאני מייצר. אני חייב לה תודה כנער שגדל על ספריה, כגבר שנזכר לא פעם בכתביה וכיוצר שהושפע מהסגנון והדמיון שלה. הכתיבה של לה גוין היא ללא ספק אחד המנועים שדחפו אותי להיות מספר הסיפורים שאני. אומרים שאנחנו עומדים על כתפי ענקים, עבורי היא טיטאן.
לאחרונה קראתי את הספר האחרון בסדרת ארץ ים שם כותבת אחת הדמויות את הדברים הבאים שהרגישו לי כאילו לה גוין מסכמת את חייה:
"אני חושבת", אמרה טנאהו בקולה הרך והמוזר, "שכאשר אמות, אוכל לנשוף את הנשימה שנתנה לי חיים. אוכל לתת חזרה לעולם את כל מה שלא עשיתי. כל מה שיכולתי להיות ולא הייתי. כל הבחירות שלא עשיתי כל הדברים שהפסדתי, בזבזתי ואיבדתי. אוכל לתת את כל אלו חזרה לעולם. בעבור החיים שלא נחייו עדיין. זו תהיה המתנה שלי חזרה לעולם שנתן לי את החיים שחייתי, את האהבה שאהבתי, את הנשימה שנשמתי".

אורסולה ק. לה-גוין הלכה לעולמה הלילה בגיל 88. היא כתבה עשרות ספרים, זכתה בשלל פרסים והותירה חותם אדיר על הספרות העולמית

 

 

תרגיל בהתאבלות

בערב ט' באב השתתפתי בסדנת כתיבה עם שהרה בלאו, תחת הכותרת "כותבים חורבן". חוויה מיוחדת לערב ט' באב. ההיכרות המעמיקה הראשונה שלי עם ט' באב הייתה במחנה בארצות הברית. נדרשנו להכין יום תענית, חינוך ודיון בנושא ט' באב. בכנות, זה היה אחד הימים המיוחדים שהיו לי כאיש חינוך בלתי פורמלי. אני זוכר את הרגש הגדול שהושקע ביום, ואת האתגר האישי שלי לחבר בין אירוע היסטורי עם מעט נגיעה לימינו אנו, לדיון בסוגיות עכשוויות. פרידה, אובדן, אבל, תקומה, אופטימיות. יום מרגש באמת. בשנים שעברו מאז לא ציינתי את היום, וכמו כל חילוני לא הייתי ממש עסוק בו. היו שנים שהייתי עושה קריאה פרטית במגילת איכה, כדי ללמוד קצת יותר עם עצמי, לפגוש שוב את הטקסט. בדרך כלל לא.
הסדנה הייתה אירוע מיוחד. אנשים חילונים, מסורתיים ודתיים, נפגשים, מדברים על המשמעות של חורבן, מנסים להטעין אותו במשמעות דרך הכתיבה. לצערי לא נגענו בשתי שאלות שמעסיקות אותי. הראשונה, מה הטעם בזיכרון חורבן, אם עם קם בארצו והשתקם? והשניה, האם חורבן הוא לא פתח ללידה מחודשת? אני אדם אופטימי ומאמין ברוח האדם. חורבן במובן הטוטאלי שלו זר לי. אם אשתמש בציטוט של מייקל קריצ'טון, "החיים מוצאים דרך". כל חורבן הוא חורבן רגעי, ומה שמעניין אותי באופן אישי, הוא האופן בו אדם, או עם, מתמודד איתו בזמן אמת ובונה את עצמו ממנו הלאה עד הרגע שהחורבן הופך להיות זיכרון רע, אפל, שהולך ומודחק ככל שהזמנים טובים. אני לא מאמין שיש לנו מה ללמוד מהחורבן עצמו. מהלפני והאחרי, כן.

הטקסט שכתבתי, "תרגיל בהתאבלות", בא לשאול את שאלת המוכנות להתמודדות עם החורבן.

החיים מוצאים דרך
החיים מוצאים דרך

תרגיל בהתאבלות

היית שמח אם היו מכינים אותך. מכינים באמת. כמה היית מאושר אם בבית הספר היו יושבים איתך ואומרים" "תשמע כשהם ימותו אתה תתרסק, תתנפץ. זה יהיה הכי נורא שאתה יכול לדמיין". הלוואי ומישהו היה עושה לך דמיון מודרך, התמודדות מטרימה. "אתה מרגיש את עצמך שוקע, תוציא את האוויר ותרגיש איך הכול עוזב. אתה נהיה קל, הכול מתרוקן. הריאות, הראש, הלב. כל האושר שיש לך עוזב אותך. תנסה לנשום, זה קשה. תרגיש את הקושי. תרגיש את האהבה עוזבת אותך, אין יותר חום". חבל שלא נתנו לך תרגיל שהיה יכול לגרום לך לבכות, להרגיש את מה שאתה מרגיש עכשיו. אבל אף אחד לא עזר, אף אחד לא הכין ואף אחד לא תרגל.
חזרת הביתה רק לפני 10 דקות. אתה לא זוכר כלום מההלוויה. כמה אנשים היו שם? כמה אנשים חיבקו? מה בכלל היה כתוב על המצבות? הטלפון לא מפסיק לרטוט. כמה הודעות? עשרות, אולי מאות. אתה יכול לדמיין מה כתוב בהן. אתה שלחת הודעות כאלו בעצמך פעמים רבות. "איתך באבלך", "תהיה חזק". תיכף הם יגיעו גם. גם אתה ניגשת אינספור פעמים למישהו במצבך והצעת נחמה, פיסת אנושיות להישען עליה. כל הפעמים הללו היו בעצם תרגיל בהתאבלות, הרי אתה נעמדת בעבר מול מישהו במצבך, אמרת מילים שהכנת מראש. התאמנת על סדר הדברים. עכשיו מגע מנחם. עכשיו עצה טובה. עכשיו מבט מבין. אתה מטיח את הטלפון כנגד הקיר. הוא מתנפץ לרסיסים. מה עשיתי? אתה לוחש. איך ייגשו אליך עכשיו, איך יעזרו? איך ידעו לאן לבוא? ובעצם למה שתדבר איתם? הרי מי יבין אותך עכשיו? מי שהבין איננו. אין יותר מי שישלח יד מנחמת בחשכת הלילה, אין מי שירצה חיבוק. לא נותר דבר מהעיניים הרכות שכה אהבת, מהצחוק שמילא את יומך, מהבכי שעורר אותך לפעולה.
חם לך. אתה כועס. אני אמור לכעוס? צריך להיות חם כל כך? מראה העפר המושלך כנגד הארונות עולה מול עיניך, הזיכרונות צפים. כל החיים ידעת שהזיכרון יבגוד. כמו הגוף הוא ייחלש ויעלם. התכוננת וסיפרת לעצמך את הסיפורים כל כך הרבה פעמים. תרגלת אותם. שלא תשכח חס וחלילה, גם לא בעוד עשרות שנים כשתהיה זקן. בלילה חלקת את החוויות. הילדים עשו ככה, אהבתי שעשית להם כך. בהלה שוטפת אותך. רק שהגוף לא יבגוד, רק שהזיכרונות לא ייעלמו, שלא יהפכו להדים כהים. אתה לא רוצה להיות מלא בסיפורים שלא תדע למיין, שלא תדע לזהות את הדמויות שבהן, שלא יהפכו מטושטשות וכהות. היא לא איתך יותר ואין מי שיתקן את הזיכרון.
דפיקה בדלת. אתה לא עונה. זה הולך להתחיל ואין בך כלום, אתה ריק וכועס וחם לך, כל כך חם. דופקים שוב. "תפתח", אתה מזהה את הקול. הלב פועם, אדרנלין מציף אותך. גל של כעס שוטף אותך. אתה נזכר בשיעורי ספורט. "רוצו במעגלים", המורה קורא, " לפחות עשר דקות. קצב קבוע! תעשו חימום כמו שצריך!". כל החיים הקצב קבוע, אתה רץ במעגלים, רץ ורץ ורץ, עד שהכול נחרב. שוב דפיקות. "תפתח. תפתח". אתה מצחקק לעצמך. מצחיק שצריך חימום לפני חורבן, הרי כל החיים הם חימום לחורבן. אתה פותח את הדלת. מישהו מחבק, מישהי לוטפת שיער, אחר עם מגש בידיו. כך זה נגמר, וכך זה מתחיל. כל עולמך חרב ובעצם לא היית מוכן.