מי מחזיק במושכות – מעריצים, שחקנים, יוצרים וטרנס-מדיה הרצאה בגוגל קמפוס

 

הוזמנתי השבוע, ב-5.1.17, להרצאה בגוגל קמפוס במסגרת ערב על סיפור סיפורים. ההרצאה עוסקת בטרנס-מדיה, מעריצים, שחקנים, יוצרים ויחסי השליטה בין כל הצדדים.

הנה המצגת עצמה:

<iframe src="//www.slideshare.net/slideshow/embed_code/key/44DxXsbjpGm27q" width="595" height="485" frameborder="0" marginwidth="0" marginheight="0" scrolling="no" style="border:1px solid #CCC; border-width:1px; margin-bottom:5px; max-width: 100%;" allowfullscreen> </iframe> <div style="margin-bottom:5px"> <strong> <a href="//www.slideshare.net/nimroddweck/ss-70757810" title="מי מחזיק במושכות? מעריצים, שחקנים, יוצרים וטרנס מדיה" target="_blank">מי מחזיק במושכות? מעריצים, שחקנים, יוצרים וטרנס מדיה</a> </strong> from <strong><a target="_blank" href="//www.slideshare.net/nimroddweck">Nimrod Dweck</a></strong> </div>

דמיון, חינוך והיופי שבספרות

אנחנו חיים בעולם של סיפורים, משלים ואגדות. אנו נוטים לשכוח את זה, אבל אנו מקיפים את עצמנו בסיפורים. אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו שוב ושוב. את הסיפור של המשפחה שלנו. את הסיפור של העסק, של המוצרים שאנחנו אוהבים. הסיפור של התרבות שלנו, בין אם אלו הלהקות או הכוכבים, או הידוענים. אלו סיפורים מרהיבים, פוקחי עיניים ומרגשים. בערב סביב השולחן עם חברים, אנו יושבים ומספרים אחד לשני סיפורים. זה עשה כך וההוא עשה אחרת, היא שמעה על זה ומישהי מדווחת על משהו. אנחנו לוקחים עובדות, רעיונות, ובונים עליהם תילי תילים של סיפורים. כל סיפור שכזה, כל אגדה שאנחנו מספרים, הוא משל. הוא עדות לעוצמה של חיינו, לרגשות. הוא מספר על הקסם שהוא העולם. סיפורים על נפלאות היקום נפגשים עם הקיום האנושי. פלאי הטבע מהממים את דמיוננו ומזכירים לנו מי אנחנו. אנחנו מציירים את היחסים בינינו, את החברה, את מה שאנחנו מצפים מהעולם. וזה בעצם היופי של התקשורת האנושית.

משרד החינוך הוציא את הספר של דורית רביניאן "גדר חיה" מתכנית הלימודים. הוא חושש שהוא ישחית את הנוער. שהוא יעודד נישואי תערובת או שבני נוער יפתחו מערכות יחסים עם ערבים, כמו גיבורת הספר. יותר מהכול הדאגה ההיסטרית של משרד החינוך מעוררת תהייה לגבי האמונה של מערכת החינוך בעצמה. במהלך שנות לימודיי נחשפתי לשלל ספרים וסיפורים. אני זוכר את כולם. "פילגש בגבעה", "המאהב", שירת ביאליק, תרצה אתר, המיתולוגיה היוונית וכן הלאה. סיפורים מלאי אלימות, תשוקה, כעס, זעם, אהבה. ביליתי שעות בספריה וקראתי, שלא לומר, בלעתי ספרים. הם נחקקו בראשי ומלווים אותי כל חיי. "100 שנים של בדידות", "ג'וני שב משדה הקרב", "הזקן והים". כל אלו עוררו בי רגשות עמוקים. דמעתי ב"קומדיה האנושית", התחלחלתי ב"ענבי זעם", התעצבתי והתרגשתי ב"כינורו של רוטשילד". מוריי שאלו אותי שאלות, הוריי שוחחו איתי על המסרים, חבריי ואני דנו על הספרים. ויצאתי בסדר גמור. כי הייתי במערכת חינוכית וערכית מלאת ביטחון באתוס והמסרים שלה. מערכת שלא התנהלה בפחד, אלא באמונה מלאה שהיא מגדלת אותי להיות ביקורתי, חושב ובעיקר הסלילה אותי לתפיסת עולמי הערכית שאני מאוד מרוצה ממנה.

גדר חיה - דורית רביניאן
גדר חיה – דורית רביניאן

הדמיון הוא הכלי החזק ביותר שיש לנו כבני אדם. ראיתי פעם דוקו שדן בכך שהדמיון הוא מה שהעביר בני אדם ממצב של קופים נודדים בסוואנה למי שמסוגלים לדמיין את האפשרי. הדמיון הזה הוא מה ששינה את הכול. אנחנו לא צריכים לפחד ממנו, אנחנו צריכים לעודד אותו. האגדות שלנו, הסיפורים, המורשת, כל אלו ביחד אמורים לגרות את הדמיון שלנו ולשאול את עצמנו שאלות לגבי העתיד. אנו לא מסוגלים לדמיין משהו שאיננו מוכר לנו, משהו שלא היה שם קודם. אם מישהו חושב שאפשר לדמיין משהו נפרד, שאיננו קשור לקיום האנושי, הוא טועה. במדינה כמו שלנו, בעולם כמו שלנו, בו ציבורים מקבוצות שונות נפגשים ללא הרף: טבעי, הגיוני ורצוי שנדמיין את גבולות האפשרי. אנחנו צריכים לחשוב על האפשרי כל הזמן. זה טבעי לחלוטין שיהיו ספרים כמו "גדר חיה", וזה אפילו נפלא. זה אומר שאנחנו בוחנים את עצמנו ומתפתחים. לאסור על צעירים להיחשף לסיפורים כאלו מסיר מאיתנו כחברה אחריות. במצב כזה אנחנו מוותרים על היכולת שלנו לקיים דיון ערכי משמעותי. אנחנו אומרים שאנחנו מפחדים מהחינוך שאנחנו נותנים, כי אולי הוא לא משכנע מספיק. וזה לא משנה אם אתה בעד או נגד. באמת שלא. מה שככן משנה הוא שכחברה אנחנו צריכים להאמין בעוצמה של הערכים שלנו ובתהליכים החינוכיים שאנחנו מקיימים. היום שבו נפחד מסיפורים הוא היום שנצטרך להודות בפני עצמנו ששכחנו את החינוך. אולי אפילו היום שבו שכחנו לדבר עם הילדים שלנו. אנחנו לא שם. חבל שמשרד החינוך בראשות נפתלי בנט חושב שכן.

פרידה מגשר מעריב

הטקסט הבא נכתב לרגל יום השנה ה-15 למותו של אבי. עמיחי דוויק, זכרו לברכה, נפטר בשנת 2000 ממחלת הסרטן. הוא היה שופט מחוזי, יו"ר תנועת הצופים אבל עבורי יותר מהכול הוא היה אב אוהב שתמיד היה שם בעצה טובה, מילה חכמה, חיבוק והכול ללא תנאי. הטקסט הוקרא היום באירוע האזכרה שהתקיימה בתאריך העברי לפטירתו. בתחתית הטקסט אפשר למצוא לינק להקראה שלי של הטקסט.

 

פרידה מגשר מעריב / 24.7.2015

"היה גשר – וראו איננו עוד:
קודם זמנו פורק הגשר הזה,
והתחבורה בנתיביו נפסקה
וצר! עוד רכב אחד היה לו –
והנה אין רכבים לעד,
אינם לעד!"*

גשר מעריב יפורק ונדמה שאיתו גם תל אביב כפי שהציג לי אותה אבי. אבי, יליד תל אביב, בואכה גן החשמל רחוב ברזילי. שם היה המכס הישן וכאן היו צדים ברווזים. כאן התגורר ומהמרפסת היו יורקים את הקציצות של הסבתא אותה לא הכרתי. עבר מיתי ומפואר מלא באנשים אותם לא פגשתי, מלא בסיפורים אודות נער שהיה לגבר, שהסתובב ברחובות העיר, שחינך ועשה, התלוצץ ופגש ואהב את חייו וחבריו. גשר מעריב יפורק ולמרות שהוקם הגשר רק כאשר נולדתי, הוא ואבי קשורים בקשרי עבותות מבלי שידע המנוח, ומבלי שידע הגשר. תל אביב היפה והמוזנחת, אפשרה על הגשר רגעי חסד לשנינו עת נסיעה בחודשיו האחרונים של אבא. הוא, לאחר זמן השיפוט שלו ואני ביציאתי מהבסיס. על הגשר יכולנו לעלות מעל היומיום להתבונן בפיסת שמיים קטנה וצמרות בניינים, רגע לפני הפקק המעיק של צומת הרכבת, בפניית הפרסה שמול תחנת המשטרה הישנה. אב ובנו נוסעים במכונית, ראשי שניהם טרודים, מעלה בגשר חיוך, מטה הפקק מדכא. והנה פיסת שמיים והנה אספלט.

גשר מעריב נחשב בעיני תמיד לפאר הנדסי שכמעט ומגיע למה שהוא היה מסוגל, מבחינה זו הוא תמצית האכזבה. עדות לחיים שהיו יכולים להיות ולא ניתן להם. תובנה זו נחתה עלי כאשר הגעתי לניו יורק לראשונה. הייתי שלושה ימים בעיר, צופה צעיר בשליחות שרק מעוניין להגיע למחנה אליו נשלח אי שם ביערות אמריקה. אינני זוכר הרבה מהעיר מלבד הפלא שנקרא Skyways. גשר שמעל הגשר. אמריקה! זה הדאבל מק עם תוספות של התחבורה. נסעתי בגשר זה פעם אחת ותפיסת עולמי טולטלה. הו גשר מעריב, בן דוד מפגר של דרכי השמיים, אפילו את זה לא נתנו לך. שם מעבר לים הגשרים גבוהים, ארוכים, אתה יכול לראות מעל לבניינים ולחלום, יש נוף ויש תקווה ויש חיים שלמים שתוכל לראות במרחבים. וכאן בישראל אתה סתם גשר מעל צומת, אפילו לא מגיע מעל לבניינים שלידך. על הגשר הזה סיפר לי אבי כי שבה המחלה ופגשה אותו בשלישית, שזה הסוף וזה מה יש ושלא אבכה. עלינו מעלה בגשר והנה פיסת שמיים לשניה קלה. החלום נגוז והנה אספלט והנה פקקים. ואין דרכי שמיים ואין חיים שלמים במרחבים, אלא פקק ליד תל אביב שאיננה ובית המכס הישן וכאן הבית שהיה של סבתא והנה פקק ארוך ומתפתל וצר.

לא תמיד היינו עולים על הגשר. תחת הגשר הכיר לי אבי את שמחת החיים באופן המזוקק ביותר. היא מתחבאת לה במוסד הקולינרי החביב עליו בתל אביב. שש בערב, אבא מפתיע אותי עם השאלה האלמותית – תרצה פיתה עם קבב מהמי ומי? הוא חומק מהעלייה על הגשר, גוזר עלינו דקות איטיות ארוכות בפקק בצומת המרומזר שתחתיו. קצת לאחריו הוא עוצר בצד, חונה חנייה כפולה ומנחה אותי כי אם מגיע שוטר שאצפצף לו שיבוא בריצה. תחת גשר מעריב למדתי אימת הקנס מחניה כפולה ושלטון החוק. תחת גשר מעריב, במכונית שליד המי ומי, למדתי לאכול פיתה עם טחינה ירוקה וקבב עסיסי ולשלוט ברזי האכילה ללא טפטוף תוך כדי נהיגה. מיומנות שהבנתי שגם בגיל 50 קשה היא ודורשת מיומנות רבה. תחת גשר מעריב למדתי שהכביסה מסוגלת לטפל בכל. תחת הגשר שמחת חיים ותאות אכילה וביסים עסיסיים ולאחר הגשר קללות עסיסיות אף יותר ותהיה אם יש אקונומיקה בבית והאם זהו כתם רציני או לא. וגדול מאוד הכאב. וצר.

ולאורך הגשר שתיקות ובפקקים שעליו שיחות. זה השיפוט וזו מלאכתי, וזה שירותי הצבאי ונו באמת. בדיחות גרועות ושיחות קלילות ושם על הגשר פיסה של הנורמלי באותם חודשים קצרים בין סיום הטירונות למותו של אבא. זמן בו היה לשנינו זמן להיות אב ובן, בלי לדבר על המחלה ובלי הפרעות. הביטו מהצד וראו, סוזוקי כחול כהה, על גשר העולה לשמיים, בתוכו אב ובנו בפקק איטי ומזדחל. פקק לא ארוך במיוחד אך גם לא קצר מדי. זמן מספיק בשביל שניהם לראות לרגע את השמיים, לדבר על החיים ולהעמיד פנים שחייהם אינם פגישה קצרה מדי. שלא עוד מעט ילך האיש ושירת חייו באמצע תפסק, שלא יהיה עוד וצר.

יום יום אני פוגש את גשר מעריב. יום יום אנו נפגשים בדרכי לעבודה. תחת הגשר אני אוכל מדי פעם במי ומי פיתה עם קבב, לצד הגשר חלקים נכבדים של חיי מתנהלים. שיחות טלפון, הפקדות כספים, שיחות חבריות עם קולגות, חברים ועובדים. תחת הגשר צעדתי בהפגנות, על הגשר נסעתי במכונית לשלל אירועים בחיי. הגשר הוא הנתיב בו אני נוסע לבד, זכר אבי עמי. הוא אנדרטה המספרת על רגעי חסד אחרונים ופרידה איטית של בנזין והילוכים אוטומטיים. אנדרטה של ידיים על ההגה ועייפות הולכת וגוברת. ואל תבכה ואני חושש שהפעם זה יגמר. אני נפרד לשלום מגשר מעריב, נפרד לשלום מלא אהבה, שכן דרכיו היו דרכי נועם וכל נתיביו היו שלום. ולמרות שאולי נותר לאבי מזמור נוסף ואולי גם לגשר, הרי שצריך לתת לעולם לשיר את שירו. ולומר שלום.

 

* נשתמרו כמה הקלטות של אבי מהתקופה שלפני מותו. אחת מהן היא הקראה של השיר "אחרי מותי" של חיים נחמן ביאליק. הטקסט שכאן מתייחס לשיר המקורי.