הגיבור הנעלם

שאלה אותי ידידה היום, לכבוד טור שהיא כותבת, למה אני קורא קורא פנטזיה ומדע בדיוני. אחרי תשובה ארוכה ומפורטת, חשבתי שאולי שווה להביא אותה כאן גם כן ולהרחיב קלות. היא נוגעת גם לנושא עיצוב משחקים, ביחוד לפוסט הקודם שלי על המשמעות שיש למשחקים, וגם לנושא כתיבה בכלל. אז למה לא בעצם?

עיקרה של התשובה שנתתי לה עסק בתפקיד המלמד שיש למדע בדיוני ופנטזיה. זה נושא שקל לדון בו, מתוקף התפיסה ששני הז'אנרים (שיש מי שמגדירים אותם כז'אנר אחד אבל נשאיר את ההגדרות הללו לחוקרי ספרות) הם סוג של תמרור דרכים, סימני דרך, לחיים בתקופה המודרנית שלנו. בדומה לתנ"ך בימי הביניים, בדומה לאגדות המיתולוגיה בתקופה הקדומה, כך גם המדע בדיוני והפנטזיה משמשים לנו הוראות לגבי חיינו באמצעות משלים מתוחכמים. כל אחד מהם בתורו שם במרכזו דבר מה אחר. במדע בדיוני זהו החידוש המדעי – תהיה זו תיאוריה פורצת דרך או אלמנט טכנולוגי או אפילו חברה אחרת שפניה השתנו בגלל הטכנולוגיה, בפנטזיה הקסם הוא הכוח המניע את העולם, אם לא קסם אז זוהי נבואה עתיקה דבר מה אחר המנפץ את שגרת חייהם של בני אדם ודמויי אדם ושולח אותם למסע ארוך.

אמר ג'וזף קמפבל יפה, שמרכזו של כל מיתוס נמצא הגיבור ומסעו הוא הד למסע הפנימי שלנו כאשר אנו נחשפים לסיפורו. כשאני קורא מדע בדיוני או פנטזיה, אני חווה את העולם החדש הזה מרחוק, מזדהה עם הגיבור ולומד את מה שהוא לומד במסעו. פרודו באגינס מלמד אותנו על חשיבותה של רעות וחברות; שלל הגיבורים של משחקי הכס מלמדים אותנו על בוגדנותם של בני אדם ועל כך שכולנו, במידת מה, חיים חיים אקראיים לחלוטין שאין לנו כל שליטה עליהם מעבר למשמעות הקטנה שאנו נותנים לחיים; דארת' ויידר מלמד אותנו שבקרב בין האדם למכונה, האדם שבמכונה מנצח (לקח דומה לזה מלמד אותנו גם רובוקופ); גיבורי ה-Foundation של אסימוב מלמדים אותנו שהמדע על חוקיו הסטטיסטיים אינו יכול לקבוע לנו דבר באמת, וכן הלאה.

העולם של ימינו, ההתפתחות של רשת, הטכנולוגיה, שלושת המסכים המלווים אותנו (הטלפון, הטאבלט והטלוויזיה/מחשב), הופכים את הסיפורים הללו לחוצי מדיומים. הסיפורים שאנו נחשפים אליהם נמצאים בכל מקום. בעוד שבמשך עשרות שנים המערב המדעי עמד, קיים וכלכל את המוסר שלו משבריהן של מיתולוגיות דתיות שאבד עליהן הכלח, הרי שהיום הוא מפזר סיפורים ושוזר אותם בפלטפורמות השונות שהוא צורך. הסיפור של פרודו באגינס מתקיים בספרות, בסרטים וגם במשחקי מחשב שונים. כך גם הסיפור של "משחקי הכס", המתקיים בסדרת הספרים "שיר של אש וקרח", בסדרת הטלוויזיה המצוינת ולאחרונה גם בשלל משחקי מחשב שונים. המעבר הזה בין הפלטפורמות השונות חושף אותנו לסיפור ברמות שונות, תלוי במידת היכולת שלנו לצלול לתוכן. בנוסף הוא מאפשר למי שלא מסוגלים לשקוע בספר או סרט, למצוא את המדיום הנכון עבורם על מנת להחשף לאותו סיפור ובכך להצטרף לחוויה הקולקטיבית הכללית של כלל צרכני התרבות.

מה שצריך לזכור, הוא שיש ערך נלווה לחוויה המשותפת. כל אחד מהסיפורים הללו נותן לנו לקח קטן לחיים, מלמד אותנו ומזכיר לנו דבר מה שאולי שכחנו ואולי היינו צריכים לחזק בנו לגבי חיינו אנו. במידה רבה אנו, כאשר אנו חוזרים לעולם מהמסע שעברנו עם גיבורי הסיפורים הללו, ותהיה הפלטפורמה אשר תהיה, אנו הופכים אותם לחלק ממארג חיינו ומעולם החוויות שלנו. אנו הולכים בעולם עם הידע החדש, עם החוויה הזו שעברנו, וחיים את חיינו לאור הגיבורים שנתנו לנו השראה, ואני לא מתכוון להשראה של "וואו!" אלא אפילו מחשבה חדשה שלא הייתה בנו קודם. במידה רבה אנו חווים עם הידע החדש מסע חדש משלנו, מסע המתקיים בזכות אותם גיבורים ובזכות הידע החדש שצברנו. בכולנו חי ג'ון סנואו קטן, החי את חייו בתחושת אשמה וניסיון להיות קצת כמו אביו, בכולנו יש את דאטה – נאבקים בשיקול הקר שמוביל את חיינו ומנסים להיות קצת יותר קלים ובעלי הומור עצמי. במידה רבה אנו סך כל הגיבורים המרכיבים את עולמם, המספרים בחיינו את הסיפור שלנו מחדש ומורישים בתורנו את הידע הזה, בזכות אותם גיבורי הסיפורים לילדינו ולאהובים עלינו המוכנים להקשיב או ללמוד מחיינו. במידה רבה אנו הופכים להיות גיבור נעלם, גיבור שאולי לא מספרים את סיפורו בשלל מדיומים, אבל הסיפור שלו משפיע על העולם ללא הרף.

שייך

הוא דפק בדלת שוב ושוב ושוב. "תפתחו לי כבר!" צעק בבהלה. העולם עמד מאחוריו, החושך, האוויר הקר שליטף את גופו והעביר בו צמרמורת אימה בעמוד השדרה. הוא ניסה להסיט מטה את הדלת, ללא הואיל. הוא דפק שוב ושוב, צלצל פעמיים. מצידה השני של הדלת נשמעו צחקוקים. "נו כבר!" קרא לדלת ודפק שוב. לבסוף נשמע רעש המפתח המחליק במנעול, הידית זעה מטה והדלת נפתחה. הוא נכנס במהירות לחדר, ליבו דפק. שניים צחקו בצד, אחרי שאלו "מה הסרט?". הוא הרגיש שהוא אדום, זיעה שטפה אותו מתחת לבגדים הארוכים. "סתם… אני לא אוהב להיות בחוץ בלי לדעת שאני יכול להכנס בקלות לאן שהוא". המראה שלהם בבית הרגיע אותו, והוא הרגיש שהעולם נשאר נעול רחוק משם.

הם היו פזורים ברחבי הבית, והוא עשה סיבוב שלום לכולם. חלק מרוחים מול סרט בסלון, אחרים בחצר הבית מדברים ומאחד החדרים נשמעה פריטת גיטרה. ההורים לא היו בבית, ולרשותם עמד כל החלל עד ליום ראשון בערב. בית ריק, כיף חיים. חלל החדרים הסריח מעשן סיגריות והריח החמוץ באוויר בסלון חשף את העובדה שמישהו שפך מי באנג על הרצפה.

לאחר שסיים לברך את כולם, ניגש למטבח לראות אם יש משהו לאכול. במקרר לא היה שום תבשיל רציני, והכיריים עמדו ריקים. שאריות של אוכל על השולחן העידו, שמעט המזון שהיה מוכן, חוסל מזמן. כל שנשאר היה מוצרי יסוד, ולא התחשק לו להבשל, אז הוא לקח עגבניה וניגש לסלון. הוא חייך לכולם, תוך שהוא לוקח ביס גדול ומגושם. עסיס אדום זלג לו על כל הסנטר והוא לעס בהנאה. הם צחקו נוכח המראה. "מה?" שאל בחיוך גדול, "כלום, כלום אחי, העיקר שאתה מבסוט", אמר לו אחד מהם. בטלווזיה הוקרן לו סרט, ברזיל של טרי גיליאם. הוא התיישב וראה איתם, אבל לאט לאט נשברו רובם וניגשו לחדר של בעל הבית. היה זה החדר ממנו התנגנה הגיטרה. יחד עם האנשים עבר גם הבאנג. אחריו הלכו כולם, כשבויים, והסרט נותר לו עם שני אנשים בלבד. הוא קם גם כן ועבר לחדר.

בין שאיפות עשן לפריטת אקורדים החל בחדר דיון ער וארוך, אבל הוא לא הצליח לעקוב. משהו על העתיד, האפשרויות שטמונות בה, הוא לא ממש הבין וגם לא ניסה. הוא שכב על כריות נגד הקיר, והביט במבט תוהה. מישהו העביר לו את הבאנג והוא שאף ממנו ממושכות, נאבק בעשן הסמיך. "תפיל את הראש במכה!" אמרו לו. הוא שאף חזק יותר, ורשפי החומר השרוף צללו לתוך הבאנג. עם זאת, ההצלחה עלתה לו בשיעול קשה וכבד. בין השתנקות אחת לשנייה הרים את הראש ונתן להם חיוך גדול. "גבר, גבר" אמר לו בעל הבית וטפח לו על הגב. מישהו העביר לו בקבוק מים. העשן הפך אותו, הוא נשען לאחור ועצם את העיניים. סחרחורת קלה תקפה אותו. "יעבור תיכף", אמר לו בעל הבית. בעיניים עצומות שמע מישהו מדבר "פסיכדליה אחי", אמר מישהו, "זה כל הסרטים האלו של גיליאם, הוא היה דפוק לגמרי". מישהו ענה "הוא עדיין דפוק, אני לא חושב שהוא מת". "אתה חושב שככה יראו החיים שלנו?" שאלה מישהי. הדיון חזר למחר, חזר לעתיד והוא היה הפוך לגמרי.

הוא נשען לאחור ובהה לכיוון השני של החדר במבט מזוגג וחיוך ענק מצד לצד. השיחה הייתה קצת ריקה מבחינתו. תוך מספר דקות הוא התנתק ממנה לגמרי. מישהו נתן לו מכה ברגל, "מה אתה חושב?". הוא כאמור לא היה שם בכלל. "מה, על מה?", הוא שאל. "על העתיד גבר, על העתיד, זה יהיה כמו בברזיל?". הוא מצמץ, עשה פנים רציניות, ניסה להזכר מה יש בסרט. זה לא היה המקום שלו, לא היה משהו שעניין אותו בכלל. הוא ניסה לחשוב על משהו חכם להגיד, אבל הבין שאין מנוס משנינות. " עם הקרנבל? הלוואי. מלא בחורות עם נוצות ברחוב כל היום". הם התפוצצו מצחוק והוא העמיד פנים שלא התכוון לבדיחה. "מה מצחיק? באמת זה יהיה מגניב". "אתה כזה דפוק, קח עוד ראש", ושוב באנג ושוב יניקה, והנה הוא חזר להמרח על הכריות.

מישהו שם מוסיקה, הוא עצם עיניים והקשיב ללחן האלקטרוני שהתנגן. באסים נמוכים ומתמשכים שהוא מצא את עצמו צולל אליהם. כשפתח עיניים שם לב שהחדר חשוך ומנורת לאבה הקרינה אור עדין על החדר. סביבו המשיכה השיחה בשקט, מתפצלת לשלל שיחות קטנות, מתחברת לשיחה גדולה וחזרה לקטנות. הם שכבו על הכריות ושמיכות כיסו אותם. עיניו נעצמו שוב והוא הרגיש שהוא נרדם. זמן מה אחר כך פתח את העיניים וגילה שהחדר כמעט ריק מאנשים ומלבדו עוד שלושה ישנים. הוא נעמד ויצא לסלון שהיה כמעט ריק, ומשם לחצר. הוא מצא שם את כל מי שלא היו בחדר. הם ישבו עם קצת יין, שתו ודיברו. "רוצה קצת?" שאלה אותו אחת, "בטח" אמר. זה היה יין נורמלי לשם שינוי ולא יין בישול שמישהו לקח מהארון במטבח. הוא לגם קצת לטעום. "הממ. בציר 95', היה טוראר טוב", אמר בכוונה תחילה, תוך שהוא נותן ארשת פנים רצינית. הם צחקו. "טרואר אם כבר", אמר מישהו וחייך. הוא חייך אליהם בחזרה. הוא היה קצת הפוך עוד ממקודם, והגרון שלו היה יבש. הוא לא היה בטוח שיין זה בדיוק מה שכדאי לו לשתות, אבל למה לא בעצם. "הייתי רוצה לעשות סרטים כמו גיליאם", אמרה זו שמזגה את היין, "סיפורים ארוכים, אפוקליפטיים. כולכם הייתם משחקים בהם". מישהו מזג לעצמו עוד יין. "מי אמר שארצה לשחק בסרטים שלך?", אמר המוזג. "אה, אל תדאג, אתה רק תהיה כפיל בסצנות הממש מסוכנות, ושאמא שלך לא תתפלא אם תהיה לך תאונה", היא אמרה לו בעוקצנות וחיוך. "הא, מצחיק", אמר לה הכפיל הפוטנציאלי.

"אם אתה עושה סרט או משחק בסרט, זה אומר שאתה חי בסרט על אמת?", הוא הצליח לומר בין היין והעייפות ממנה עוד התעורר. הם הביטו בו והוא חייך את החיוך הגדול והמטופש שלו. "אחי, זה היה ממש גרוע", אמרה לו הבמאית לעתיד. "לא כזה גרוע", אמר מישהו אחר, "אבל אתה יכול להתאמץ יותר". "סבבה", הוא השיב להם ושתה מהיין. השיחה צללה על האדם בעולם, המקום שלו, הממסד וסרטים דומים. הוא לא מצא את עצמו בשיחה, והחליט לנסות התחכמות נוספת "הייתי רוצה להיות הבחור שכותב את האזהרות בהתחלת הסרט, ככה אתה תמיד מופיע ראשון לפני כולם". הם צחקו, "עכשיו הצלחת", אמרו לו. "יופי, אני קם להשתין", חייך, נעמד והלך. השיחה המשיכה בלעדיו ללא קושי מיוחד.

כשחזר מהשירותים הם בדיוק נעמדו ופנו חזרה אל החדר. הוא הלך איתם גם כן, לא לפני שאסף את בקבוק היין הכמעט ריק מהחצר. בחדר ישהו גלגל ג'וינט והעביר בין כולם. החדר היה עמוס, חם ולחוץ. הוא העביר את בקבוק היין למישהו והתיישב על אדן החלון. בינו לבין הקרקע היה סך הכול פחות ממטר וחצי, והחלון גם היה מסורג. המוסיקה הוחלפה מאלקטרוניקה לבריט רוק, PULP,  D.I.S.C.O 2000, שיר שהוא אהב, אבל מעולם לא הקשיב למילים. המסלול של הג'וינט דילג עליו והוא קרא "בואנה, חשבתי שלהעביר לימין כולל גם את מי שיושבים גבוה!". "למה בעצם אתה יושב גבוה?" שאלה אותו מישהי. הוא חייך וענה "כדי להציץ לך מלמעלה". הם צחקו והוא קיבל את הג'וינט אליו. השיחה המשיכה את הקו הפילוסופי של החצר, והוא זרק שנינויות מדי פעם בשביל להפגין נוכחות. הוא הצליח להצחיק פעם אחר פעם, והיה שנון ואהוב באופן כללי. זה היה ערב מוצלח והוא התרווח על החלון, הרים שתי רגליים והתיישב על האדן כולו מקופל.

"קלטו משהו" אמר אחד שנעמד בחדר וניגש בהפתעה לחלון. במהירות הוא דחף אותו אל עבר הסורגים וסגר את חלון הזכוכית. הוא נבהל, עיניו נקרעו בפחד והוא התחיל לצעוק "זה לא מצחיק, זה לא מצחיק!", הוא דפק על החלון וניסה לפתוח אותו, ללא הואיל. מהצד השני של החלון חלקם צחקו ואחרים צעקו כי יפתחו לו. הוא הרגיש זיעה קרה לאורך כל גופו, הוא הרגיש את העולם לוחץ עליו, שהאוויר נקרע לו מהגרון ולוחץ אותו מכל הכיוונים. הלב דפק מהר והוא ניסה לפתוח את החלון, למשוך אותו בכוח, אבל מנגנון הנעילה עבד היטב והחלון נמנע מלהפתח. "פתח לי יא בנזונה, תפתחו לי!", הפנים שלו האדימו, והוא הרגיש שהוא משתנק. מישהי נעמדה, דחפה את הנועל ופתחה את החלון. הוא קפץ מהחלון אל החדר, דחף את הנועל שנפל על מישהו אחר ויצא מהחדר תוך שהוא משתנק, נאבק לשאוף אוויר.

"מה קרה?" צעק הנועל על האחרים, "את הדלת של הבית אפשר לנעול לו ואת החלון לא?". הם החלו להתווכח תוך חילופי צעקות. מחוץ לחדר כנגד הקיר, הוא ישב ונאבק לנשום באיטיות. הוא נרגע לאט לאט, האימה עזבה אותו. עיניו היו עצומות והוא נתן לשקט לחזור אליו. אחת הבנות הביאה לו כוס מים, והוא שתה את כולה בלגימה. "תודה" מלמל לה, היא ליטפה לו את הראש ועזבה אותו חזרה אל החדר. מספר דקות לאחר מכן הוא נעמד ופנה גם כן אל החדר. כשנכנס הם הסתכלו עליו והשתתקו. כמה שניות של דממה והחלפת מבטים. הוא שם לב שהנועל השפיל ראש, והיה ברור שתחושה קשה של אי נעימות שוררת בין כלל הנוכחים בחדר לבינו.

"אז מה?", אמר, "יש מלא בחורות עם נוצות ברחוב?". שבר את הדממה, והם צחקו בקול רם וקראו לו לשבת. הוא הביט בהם, הביט בחלון ושוב הביט בהם. הוא חשב לגשת לחלון ולהתיישב בו בשנית, אבל המחשבה הבהילה אותו. הוא התיישב על הכריות למטה, נדחק בחוסר נוחות בין היושבים. הוא הביט בזה שנעל אותו בחוץ, שישב חפוי ראש. הוא רצה לצעוק עליו, לבעוט בו, לעקוץ אותו, אבל הוא פשוט שתק וחייך, מתחלק בשמיכה עם שני חברים. "אז מישהו מגלגל איזו קטנה?" שאל. השיחה המשיכה מהנקודה בה הפסיקה, הם שבו ודיברו על ברזיל, ובמקביל מישהו גלגל לו ג'וינט והעביר בין כולם. הוא הרגיש שאין לו מה לתרום. אז הוא ינק ממושכות מהג'וינט ושתק. הוא חיפש את הרגע בו יוכל לזרוק שנינות ושוב להיות שייך. אבל הרגע הזה לא הגיע. את שאר הערב העביר שותק, מקווה שלא ינעלו אותו שוב מחוץ לחלון, מחוץ לדלת, שהעולם לא ימעך אותו. כל פעם שמחשבה כזו הכתה בו הוא חווה צמרמורת קלה של אימה. הוא ינק שוב ושוב מהג'וינט, ושאב את חום גופם של היושבים לידו, מוצא בכך נחמה פורתא.