יאוש

ההודעה על פיטוריה לא תפסה אותה מופתעת במיוחד. הבעת ההפתעה ששידרה כלפי חוץ, והעמדת הפנים כי גרונה נחנק לא היו אותנטיים. רוב השעות שהייתה במקום בהתה בקירות, במסך המרצד מולה. כל יום קיוותה, ייחלה וציפתה לרגע שבו המספרים על השעון הקטן שבמסך יראו 18:30 והיא תוכל לקום וללכת. חמש שנים מול אותו שולחן שברו אותה מעבר לכל מה שיכלה לצפות. במהלך הימים שלה שם היא לא הרגישה עצב או כאב, אלא בעיקר יאוש.

התחושה הזו הציפה אותה יום אחר יום, שעה אחר שעה. כל פעם שהיא הביטה בשעון שעל הקיר, מחכה שהזמן יעבור היאוש היה שם. היא לא חשבה שתתקל בתחושה הזו שוב. אי שם בשלהי שנות העשרה שלה שירתה כפקידה במשרד שכוח אל בבסיס צבאי. על לוח השעם שהיה מולה, היא תלתה ציור בשחור לבן וכל יום צבעה חתיכה נוספת בו, חתיכה שייצגה את הימים שעוברים, כך עד לשחרורה מהצבא. כאשר הייתה בת 19 הדבר היה מרגש, הציפייה שהנה עוד מעט משהו גדול יקרה והיא תתחיל את חייה. עוד מעט היא תמצא עבודה כמו שהיא רוצה, תחסוך כסף ותעשה טיול כמו שהיא רוצה. עוד מעט היא תלמד, ותתפתח באפיק המקצועי שהיא תמיד חלמה עליו. אבל כעת, בת 30 עם תואר חסר תועלת, נטולת כל קריירה או הבטחה אמיתית לגבי העתיד המקצועי שלה, כבר לא היו לה תקוות. היא רק רצתה ללכת משם ובהקדם.

היא הנהנה באיטיות כאשר הבוסית שלה הסבירה לה את הסיבות לפיטוריה. היא לא באמת הקשיבה, כי היא ידעה את כולן. איחורים כרוניים, ירידה במוטיבציה, חוסר יכולת לעמוד ביעדים, העדר עניין בישיבות, התנהגות מרוחקת וא-סוציאלית. כל אלו שיקפו אותה בחודשים האחרונים, בשנה האחרונה למעשה. השנה הזו הוקדשה מבחינתה לרגע שבו יודיעו לה שהיא מפוטרת. היא רק חיכתה שיפטרו אותה, כך לפחות תוכל לקבל פיצויי פיטורין שאיתם יהיה לה קל להמשיך הלאה, או לפחות להרוויח כמה חודשים בלי מעשה. את הימים הארוכים עד פיטוריה הקדישה לחלימה בהקיץ. שעות ארוכות ישבה וחלמה, ותמיד היה זה אותו חלום, תמיד היא שבה אליו. בזמן שהבוסית תיארה בפירוט את האסון האחרון אותו גרמה לחברה, בעטיו איבדו לקוח חשוב, היא חזרה אליו. הוא היה מנחם במיוחד עבורה, היא שמרה לו מקום חם בלב, וכל פעם שהייתה מאבדת את זה בעבודה, כל פעם שחשה שהיא לא יכולה יותר ושהיא לא רוצה, היא חזרה אליו.

החדר התמסמס סביבה והיא מצאת את עצמה עומדת באמצע רחוב בבירה אירופאית. לעיתים הייתה זו וינה, לעיתים ברצלונה, במקרים מיוחדים ברלין או רומא. תלוי ביום, בחשק שלה וברצון. תמיד הייתה סביבה קבוצת תיירים המקשיבים בקשב רב להסברים המרתקים אודות הארכיטקטורה של המבנים סביבם. היא כבר הכירה אותם, את חברי הקבוצה, את תווי הפנים שלהם ואת הסיפור של כל אחד ואחת מהם. אבל תמיד היא אהבה לראות אותם, להקשיב להם ולחזור אליהם. שעות בילתה בלדמיין את חייהם ואותם עצמם.

היא הביטה סביב. הנה הזוג הרוסי המבוגר, הם תמיד רבים אבל הוא לא שוכח אף פעם לפתוח לאשתו את הדלת. הצעירים האמריקאיים שבאו לראות עולם אחר אותו הצליחו להכיר רק דרך ספרי לימוד באותם שיעורים ספורים אליהם הגיעו בקולג'. היא גם ראתה את החבורה הנורווגית, שלושה גברים גדולים, אחד חסון, אחד עם כרס והמקריח שאף פעם לא הקשיב אבל ידע להעמיד פנים. היו גם את שתי האסייתיות, שהיא אף פעם לא ידעה אם הן מיפן או סין או קוריאה, אבל היא נורא אהבה את המראה שלהן והחיוניות שהן שידרו. היו עוד רבים אחרים, אנגלים, איטלקים, הודים. הם כולם תמיד הסתכלו אליה בהערצה והקשיבו לכל מה שהיא אומרת.

"את מקשיבה?", הבוסית שלה אמרה לה. היא הנהנה בראש אל עבר האסייתיות ששאלו משהו. הייתה להן שאלה על ההיסטוריה של המבנים, היא ידעה לענות היטב. אחרי הכול הן שאלו על משהו שאפילו היה בתחום הלימודים שלה. היא הסבירה בפירוט, ולאחר מכן המשיכו ללכת ברחובות הבירה, תוך שהיא לא שוכחת להראות להם את פינות החמד שלמדה להכיר עם השנים. בכל רחוב הייתה מספרת סיפורים קטנים ומיוחדים עמוסי פולקלור ופרטים עסיסיים. היא הבטיחה לקבוצה שעוד מעט יעשו הפסקה באחד המקומות המקסימים ביותר שיש לעיר להציע. "לא מלכודת תיירים, אלא משהו באמת אמיתי".

"וזו רק סיבה אחת, למה העניין הזה טוב לכולם", סיימה הבוסית שלה את ההנמקה לגבי פיטוריה. היא הנהנה בשתיקה והתכוונה לעמוד, אך זו עברה לסיבה השנייה. הבוסית החלה לספר על המקרה בו התחצפה אליה, ומשם סיפרה על שאר הסגל שהתלונן לא אחת על הגישה שלה בחודשים האחרונים. הבוסית תיארה בפירוט את המקרים. אך היא מצאה את עצמה בבאר חמים וקטן, מחזיקה כוס של יין אדום. חברי הקבוצה היו שיכורים, שקועים בשיחות זה עם זה או עם זו, והיא עצמה הייתה שקועה בהקשבה לסיפור חייהם של הרוסים המבוגרים. הוא כל כך אהב את אשתו, הוא נלחם בכל המלחמות של הרוסים וכל פעם הבטיח לה – אני חוזר הביתה בשבילך. היו להם שני ילדים, והוא הגיע לדרגת סגן אלוף בצבא. אבל הוא לא רצה קריירה צבאית, הוא רצה לפרוש ולעשות משהו אחר, ומפה לשם מצא איזו עבודה, וגם היא מצאה משהו והם חסכו כל חייהם. הם סיפרו לה על הילד הראשון, השני, ההפלה שהייתה, על המשברים הקטנים בדרך. הם סיפרו לה על ההורים שלהם, על רוסיה של הסובייטים ורוסיה שאחריהם. היא הקשיבה והתרגשה. הכנות שלהם כבשה אותה והרגש בין שניהם עורר בה משהו שהיא כה רצתה. דמעה זלגה מעינה, והבוסית שלה הגישה לה טישו. "אין מה לבכות, אנשים הם עניין מורכב", היא אמרה לה. היא הנהנה בהסכמה לרוסי הזקן, וקיוותה שיום אחד גם לה יהיה משהו כזה.

הבוסית שלה סיימה את הנאום, נתנה לה שהות לקנח את אפה, והחוותה אל הדלת. היא נעמדה, ונתנה מבט אחרון בחדר. על הספה ישבו שני הזקנים שנופפו לה לשלום. "להתראות, ותודה", הם אמרו לה. "אנחנו נדאג לך לכל הפיצויים כמובן" אמרה לה הבוסית. היא נעמדה והושיטה לה יד, היא לחצה אותה ונפרדה ממנה לשלום. בצעדים איטיים ניגשה לעמדה שלה, לקחה את קצת הדברים האישיים שהיו לה והורידה את התמונות מלוח השעם. "זו תמונה מאוד יפה" אמר לה החסון משלושת הנורדים. "איכפת לך להשאיר אותה כאן?" שאל, וחבריו צחקקו מאחור. היא הסמיקה קלות והשאירה אותה. היא ניגשה לומר שלום למתי מעט האנשים שעוד סבלה במקום. במטבחון עמדו הסטודנטים האמריקאיים וצחקו, הם נופפו לה לשלום והיא נופפה חזרה. אחד העובדים הבודדים שחיבבה נופף לה חזרה וקרא "תהיי חסרה כאן". היא הסמיקה שוב מלמלה משהו לא ברור ויצאה מהמשרד. היא נעמדה מול המעלית וזימנה את הכפתור. הדלתות נפתחו והיא נכנסה, אחריה צועדות שתי האסייתיות. "מיס מדריכה", אמרה לה הימנית, "את מעניינת מאוד", חברתה חייכה והנהנה. אחת ידעה אנגלית והשניה לא. הן חיבקו אותה ונתנו לה נשיקה כל אחת על הלחי. "תודה רבה מיס מדריכה" הן אמרו, ונשארו לעמוד במעלית. בלובי הבניין שלל אנשים עברו על פניה, כולם זרים, כולם ממקומות אחרים. היו שם איטלקים, הודים, אנגלים. הם כולם עברו על פניה ואמרו לה שלום.

מחוץ לבניין השתרר שקט עז. היא נעמדה והסתובבה אל המקום שהיה לה בית כלא בחמשת השנים האחרונות. רעש לא נשמע, העולם דמם. בכניסה לבניין עמדה הקבוצה שלה כולה ונופפה לה לשלום. היא הפנתה להם גב ופרצה בבכי גדול. בתחנת האוטובוס ישבה לבדה, וכאשר הגיע סוף סוף האוטובוס היא לא ישבה מקדימה ואחזה במיקרופון, איש לא הביט בה. היא בכתה כל הנסיעה, דמעות גדולות שהותירו שובלים עבים על לחייה. היא בכתה כל ההליכה מהתחנה לביתה ובכתה שעות ארוכות במיטה. הפעם לא דפק איש מהקבוצה על הדלת, הפעם איש מהם לא הציע את עצמו לנחמה או בא להקשיב לה. עטופה בשמיכה היא רעדה, ספק מקור, ספק מאימה ובעיקר מיאוש.

עלבון

טוב, זה טקסט ממש ישן, מלפני שנה, ששכב כאן בטיוטות. הוא נערך קלות, הוספתי לו כמה פסקאות ושיניתי נוסחים, אבל בגדול אין ממש טעם להמשיך אותו משלל סיבות, אבל גם אין סיבה שלא לפרסם אותו.

הוא הביט בטלפון אותו טרק, ומשהו ניתץ בו. הוא פסע לאטו ברחובות השקטים, החשוכים. מרחוק מישהי צחקה, צחוק שהיה כולו עבורו. חד ונוקב, הוא הרגיש שהוא מצליח להתעלם ממנו. בבתים דלקו האורות, ונדמה היה לו שהוא רואה צלליות מחייכות, יד נשלחת קדימה כמו מסמנת אותו, ושוב צחוק חד. הוא התעלם, שתק והלך מהר יותר. נשימותיו כבדות וליבו עוד יותר. צעדיו מדודים, איטיים, עצב ליווה כל צעד וצעד שעשה. עם כל פנייה, עם כל צללית שהתארכה בין פנס רחוב אחד לשני, הרגיש שוב ושוב את האכזבה הקורעת את השעות האחרונות לנתחים קטנים. את השעות שהובילו לטריקת המכשיר העצבנית ולקריאות הזעם בשיחה שהקדימה לכך. הוא הרגיש קשוח, אבל עמוק בקרבו, ליבו נשבר. אם מישהו מוכר היה עובר על פניו ברחוב הוא לא היה שם לב, פניו שמרו על ארשת קפוצה, קשוחה. הטלפון צלצל, זה היה חבר. הוא התלבט שניה, ובסוף בחר לענות. "הלו…, כן. כן. הכול קול. סתם עייף, בדרך הביתה. עוד יום, אתה יודע איך זה… אצלך? כן. כן. כן". השיחה נמשכה, זמן קצר, וכאשר ניתק הביט במסך. 106 שניות של ארשת קוליות מדודה. דקה וחצי כמעט של העמדת פנים. הוא היה מרוצה, הוא הרגיש שעם כל צעד הוא בונה חומה בתוכו, דוחק את העלבון הלאה אל מחוץ לערמת לבנים מונחת היטב, עשויה כולה הצדקות והנמקות. טיט הדחקה מהדק אותן זו לזו בעדינות. הוא לא ייתן לדבר לגעת בו. דבר מלבד צללית נשית הכלואה עמו בין החומות וזכרה מסרב להדחק.

הוא הגיע לקיוסק, ניגש למקרר ולקח בקבוק משקה. "שבעה שקלים", אמר לו המוכר והוסיף, "לילה יפה, הא?". עיניו של המוכר לא משו ממסך הטלוויזיה שניצב מולו, ערוץ כלשהו הקרין 'האח הגדול'. "בטח", הוא השיב לו, מפנה את ראשו גם כן למסך. מישהי בביקיני ניסתה לעשות משהו ללא הצלחה יתרה, אבל המצלמה לא ויתרה על אף קלוז-אפ. "אחלה גוף יש לזאת", אמר לו המוכר. הוא לא ענה לו בחזרה רק חייך והנהן. עיניו בוחנות כל קימור, משהו ניעור בו. עוררות קמאית שבאה לפצות על העלבון. הוא שילם ויצא מהקיוסק, חוזר לרחובות.

רוח קרה הניפה שקית והטיחה אותה בו. הוא הסיט אותה ולגם מהבקבוק. הרוח שבה והכתה בו, הפעם גל אבק שטף אותו, ולאחריו הגיעה תחושת קור מצמרר. שתי בחורות עברו אותו, הוא החליף איתן מבטים והן צחקקו. זה העליב אותו או הדליק אותו. הוא לא ידע מה יותר. דומה היה לו כאילו שד או ברייה על טבעית עטתה על ידיה זוג נשים, ערוותיהן עוטפות את אגרופיה והיא מכה בו שוב ושוב עם ראשן. שיניהן ננעצות בעורו בכוחניות עדינה, מטרידה. כל נשיכה תזכורת לשיחה שהייתה, כל רגע מזכיר לו שהיו צעקות, היו כעסים, והיה עלבון גדול. עם זאת, הוא חייך לעצמו, מרוצה מתשומת הלב שנתנה לו משתי הנשים, מתעלם מהכאב שקינן בו. צחקוקיהן היו אבנים שהושלכו על החומה סביבו, תזכורת שיש סיבה להמשיך ולהקים אותה. הוא המשיך הלאה, והצללית הכלואה עימו בין החומות היכתה בו צעד אחר צעד.

הוא הגיע לביתו מספר פניות לאחר מכן. המדרגות נמשכו נצח, האור בחדר המדרגות כבה פעמיים והטיפוס אל הדירה הרגיז אותו. האור נכבה בשלישית כאשר ניצב מול הדלת וניסה לברור את המפתח הנכון. הוא פספס את חור המנעול. בתסכול וגאווה ניגש להדליק את האור ושוב לנסות ולהכניס את המפתח. הפעם המנעול נתקע והוא הרגיש את הכעס גואה בו. מאבק קל נוסף והדלת נפתחה. החשכה המחבקת של הבית קיבלה אותו, ולשמחתו השותף שלו לא היה. הוא פשט בחשכה את נעליו ובגדיו ונשכב בתחתונים על המיטה, מותש. הוא פנה אל הקיר, התקפל לתוך עצמו ועצם עיניים. בחושך המשיכו האגרופים להכות בו, נשי הרפאים מוטטו את החומה, וסייעו לצללית. הן נעצו בו את שיניהן וגופו נקרע מעליו. הן חפרו בבשרו, לעסו וירקו, נשקו זו לזו, והעבירו חתיכות ממנו בחילופי דם, רוק ועיסת בשר. הוא הרגיש את גופו כואב וסובל, ראשו מתרוצץ מלא מחשבות. מאיפה הגיעו בעלות הברית הללו? מדוע הן עוזרות לה לפגוע בו ככה?

הוא נרדם. שלוש שעות לאחר מכן העיר אותו אס.אמ.אס. "סליחה", נכתב בו. הוא החזיק את ראשו בידו אחת, מעביר את אצבעותיו בשיער. זה לא מה שהוא רצה, ועם זאת, כל מה שהוא רצה. הוא חשב להתעלם, אך האור מהטלפון שטף את החדר. הוא ניסה לכסות אותו, לעצום עיניים ולהעמיד פנים שהוא לא שם. אבל הוא ידע שהוא שם, והוא יכול היה לדמיין אותו מאיר את החדר, מגרש את החושך. אם לא הפילו הטרדות והמחשבות את החומה עד כה, הרי שאור הטלפון ביצע בה בקיעים קלים, דרכם אור המכשיר חדר. בקיעים שהלכו וגדלו, וניתצו את החומה שהניח כה יפה סביבו. הוא התהפך מצד לצד, מעמיד פנים שההודעה לא נשלחה, שהאור לא היה שם. הוא חשב שהוא נרדם, והנה שוב, רעש קטן, רטט קל. משהו נע בו. הוא ידע מה יהיה כתוב בו. הוא ידע מה המילים שיופיעו על המסך המרצד, אבל הוא לא יכול היה להתאפק. ידו נשלחה אל המכשיר, בחנה את המסך. עיניו צומצמו לכדי חריצים, האור היה בוהק מדי. לקח לו שניה להתרגל, שניה לקרוא את המילים. "תענה לי", היה כתוב על המסך. הוא הקליד במהירות, "זה בסדר", והניח את המכשיר. בחושך הנשים הפסיקו לנשוך את בשרו, הפסיקו לקרוע את עורו מעליו. הן נישקו את גופו וחיבקו אותו. רחוק מהן, בפינת החדר ישב לו העלבון וזמם את מתקפתו הבאה.

להט החרב – טקסט שלא הוקלט

הטקסט הבא היה אמור להיות מוקלט, אבל ירדתי מרעיון ההקלטות. הוא נכתב לפני כמה חודשים לביט של מפיק מוכשר בשם Hipsh, והוא אמור היה להיות מוקלט על הביט הבא:

במקור ישנו סימפול של פרוקפייב ל"ריקוד האבירים", אודה שלא הכרתי את הקטע אבל יש בכינורות שלו משהו מלא בהשראה. אני ממליץ בחום לקרוא אותו עם המוסיקה ברקע, אם לא של Hipsh, אז לפחות את השיר המקורי שכאן לפניכם:

להט החרב

 ישנו רגע אחד, כשאתה שוכב במיטה. אמצע הלילה. נשימות נשימות האוויר מתהפך.
אתה יודע שזה מגיע. אתה עלית על ראש ההר, וראית. ונהמה של כעס עולה בתוכך.

נהמה. נהמה. נהמה.

זו הדרך המתפתלת, הנמשכת, הנמתחת, המותחת, הם אומרים המסע עזוב ת'יעד,
הם אומרים זה המשחק, הם אומרים, אז אומרים, ובינתיים שוכחים שאנו נאבקים ומושכים,
מתקשים וסוחבים. זה המרצפות, המדרכות, הקירות, הכבישים, השבילים, הסלעים – סימני
דרכים, שלטים בדרכנו לחיים הטובים בהם אנו אובדים, מחפשים ותוהים האם כך הדברים.

ישנו רגע אחד, כשאתה שוכב במיטה. אמצע הלילה. נשימות נשימות האוויר
מתהפך. אתה יודע שזה מגיע. אתה עלית על ראש ההר, וראית. ונהמה של כעס עולה בתוכך.

הם אומרים לך תבחר חתיכה, תבחר גורלך, את עתידך תעצב, אל עולמך יתעצב,
את מחצבתך אתה חוצב. ישראל לפניך ויופיה מעלף, אתה רק צריך את הבגדים לקלף, את
גופה ללטף, ואתה כל כך עייף.

ישנו רגע אחד, כשאתה שוכב במיטה. אמצע הלילה. נשימות נשימות האוויר
מתהפך. אתה יודע שזה מגיע. אתה עלית על ראש ההר, וראית. ונהמה של כעס עולה בתוכך.

אל תתעקש הם אמרו לך במשך שנים, קח את שיש, הם שיקרו לך במשך ימים, רק
תחכה, אולי רק כמה חודשים, השקר גס הוא רמס ולעס עד שנמאס, ואמרת חמס, יצאת לקרב. עם
להב לוהט וכעס בועט, עם זעם שועט בקרב וכעת, בין שבעה חטאים, הם עליך קורסים,
חמדנים, גרגרנים, חרמנים להישגים, מציבים מכשולים, אתה מדלג ודוהר, בבוקר בוקר,
בערב אורב לרגעי חסד שקטים לחרך הזדמנות בין כתלי אנשים שאותך מחפשים, שאותך
מנסים, מלכודות הם טומנים, בין חולם לשורוק המשמעות של רעות, לך תמקם נקודה
ותרוויח חיות. אתה מרגיש עייפות, הנה עוד התמוטטות, מי יתן לך רגע לנשום ושהות. סומא
מחפש מעקה בטיחות, הוא נלקח, אתה נופל בכדי איזו שטות, הנה הלכה הזדמנות.

ישראל לפניך ויופיה מעלף, את הבגדים מקלף, את גופה מלטף, שדיים נכונו
ידיים הושט, מישהו בועט, אגרוף חובט, אתה מתעשת, היא חומקת, ושוב בידך הלהב לוהט.

ישנו רגע אחד, כשאתה שוכב במיטה. אמצע הלילה. נשימות נשימות האוויר
מתהפך. אתה יודע שזה מגיע. אתה עלית על ראש ההר, וראית. ונהמה של כעס עולה בתוכך.

אלו הם ימי מהפיכות, ימי שינויים ומה קרה – מאום, הם הצליחו לטשטש  את המסרים, להפיל אותך שוב לקרשים. משחקי מילים
בעיתונים החביאו שקרים, לא קראת חמס כשקראת דברים, לא יצאת שוב לרחוב בהמשך הימים.
זוהי העת שלך לקרוא דבר מהומה, הרגע שלך להיות החמה, להאיר את הברכה שבך לאחר
שמולך להושיט לו יד כחבר, הוא לא האחר, זה בך כך בוער.

ישראל היא בוערת ויופיה מחמם, ערומה
וגופה מזיעה הוא נוצץ. הם רוצים אותה לאנוס ולחמוס, עם חרב צודקת אתה המגן,
הודף ובועט מגן חסד אמת. לא מתפשר ברגעים הקשים. אלו הזמנים. האם תשכיל להבין ולא
לשכנע את עצמך בשקרים שתמשיך את המאבק בלילות בימים?

ישנו רגע אחד, כשאתה שוכב במיטה. אמצע הלילה. נשימות נשימות האוויר
מתהפך. אתה היית שם כשזה הגיע. היית שם על ראש ההר, וראית. הכעס בער בך החוצה
ובפעם היחידה בחייך נתת את כולך.