ההזדמנות השווה

“בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני”.

– הכומר מרטין נימלר

מוקדש לישראל ביתנו וההרחבה המתוכננת של חוק האזרחות.

ובנימה אחרת:

לא התייחסתי כאן לנושא התקצוב של האברכים שעבר לאחרונה. מעבר לפיאסקו של “מה, גם סטודנט בן 22 שיש לו שלושה ילדים זכאי” (מי שלא הבין, מצאו רק אחת כזו בכל הארץ, וצר לי שהיא לא השכילה להכיר את אמצעי המניעה בשלב מוקדם בחייה וללמוד תכנון משפחה), אז ברכות לסטונדטים שיצאו להפגין. קונקרטית, רוב האנשים שאני מכיר אין להם משפחה שיכולה לתמוך בהם ולממן להם שכר לימוד ודירה. גם אין להם ציונים סבירים ללמוד באוניברסיטה או לקבל מלגות. רוב האנשים שאני מכיר נדרשים ללכת ללמוד במכללות או הפרטיות או אלו המוכרות על ידי המדינה. הפרטיות גובות הון עתק ללימודים וקשה מאוד לממן את הלימודים בהן. אלו שמוכרות על ידי המדינה הן בד”כ מחוץ לעיר, איפה שאין עבודה, מה שבכל זאת זורק את האחריות על האזרח הפרטי. אז למה אברכים כן וסטודנטים לא?  למה אברך צריך לקבל מלגות מלאות, מימון מהמדינה, משכורת חודשית והאדם הרגיל צריך לקרוע את התחת בשביל לממן את הלימודים שלו ולעמוד ברף כבד מאוד של ציונים? זו לא התבכיינות, זו שאלה כנה.

הייתי סטודנט. למדתי המון שנים. הייתי בין הבודדים בכיתה שהחזיקו ביותר מעבודה אחת, בהיקף של קצת יותר ממשרה מלאה. ליהטטתי בין עבודה, לימודים וחיים פרטיים. היה לי כיף, אבל היה יכול להיות לי יותר כיף אם לא הייתי צריך לדאוג לגבי איך אני סוגר את החודש. לא הייתי רעב מעולם, החיים שלי לא היו קשים, אבל כמו שהיקרים שלי הגדירו אותי “חיית כמו קמצן”. נכון. לעיתים קרובות אני תוהה מה היה קורה אם המזל שלי היה רע יותר. האם הייתי מצליח? התשובה היא לא. כבר ככה היה לי קשה לשמור על ממוצע ציונים. לא הצלחתי להשקיע את כולי בלימודים, לחפור במאמרים ותמיד הרגשתי נחיתות על זה שאני לא נותן מעצמי יותר. אז למה שכל אברך, תהיה רמתו אשר תהיה, יקבל את ההזדמנות להצטיין עם ראש שקט וסטודנט רגיל כמו שאני הייתי – לא? תאמינו לי, העולם הפסיד אחלה חוקר בגלל זה.

השבוע התפרסמו מסקנות ועדת ששינסקי בנוגע לתמלוגי הגז. קודם כל ברכות על השינוי באחוזים הצפוי להיות לטובת המדינה. שנית, מה לעזאזל חשבתם לעצמכם? את רוב הניסוחים המשפטיים אני לא מבין. אני מבין את הלוגיקה בהעלאת נטל המס ולא העלאת התמלוגים של המדינה. זה אותו הדבר רק באופן עקיף. אני לא מבין אבל למה אנשי תעשיית הגז שקמה כאן מקבלים את הזכות להרוויח פעמיים את ההשקעה שלהם קודם תשלומי מיסים כאלו או אחרים. אני עצמאי, אני הקמתי עסק. אני לא זוכר שאיפה שהוא בתקנות המס בישראל כתוב “אזרח פשוט יקר, בגלל שגם אתה משקיע זמן, כסף ומאמץ בלהקים את העסק שלך, נוותר לך על נטל המס עד שתחזיר את ההשקעה שלך פעמיים”. למעשה, החל מהרגע שאתה מרוויח בישראל מתחילים להוריד לך מיסים. אז למה הם כן ואנחנו לא? זו אפליה לרעה של האדם הפשוט, שאין בה שום אלמנט של צדק. את רוב המדינה הזו מורכבת מאנשים עובדים ועמלים שמגיע להם את ההזדמנות השווה כמו כל אחד אחר. טייקונים יכולים להרשות לעצמם קמפיינים שיסיטו את החקיקה לטובתם. מי ידבר בשם האיש הפשוט?

סערה בפתח

הייתי אתמול בעצרת לזכרו של רבין. הבטיחו לנו גשם, הוא לא ירד. אבל היו שמיים יפים, הרבה כוכבים ומרחוק היית יכול לראות את העננים מתקדרים. לא הייתי בעצרת כמה שנים טובות, העדפתי לראות מהמכשיר. לא היה לי נוח להגיע לכיכר כי הרגשתי שהאמירה בעצרת לא מייצגת נכונה את מה שאני מרגיש. אבל משהו השתנה. לאור כל החקיקות האחרונות, הגזענות שמרימה ראש והלאומנות, החלטתי ללכת ואפילו להתנדב בדוכן של “לא נסתום“. הרגשתי שיש מקום להזכיר מה עמד מאחורי הרצח. “לא נסתום”, תנועה שהמטרה שלה היא מחאה נגד הזרמים הלא דמוקרטים התאימה לי מבחינת אמירה. דוגרי, הופתעתי מההיענות. חילקתי פלאיירים, סטיקרים, החתמתי אנשים וחילקתי חולצות למתגייסים החדשים לתנועה. אנשים שאלו על מה הקמפיין וכשהסברתי להם, הם הגיבו בחיוב, ביקשו להתנדב ולקבל חולצות. אנשים מרגישים שיש משהו באוויר. העננים נותרו באופק בעינם.

הייתי בן 15 כשרבין נרצח ויש משהו מכונן ברצח שלו בתהליך ההתבגרות הפוליטית שלי. ניסיתי להסביר את זה לידידה היום. לא חשתי תחושת אבל על מותו של אב מכונן או משהו בסגנון. זה היה מעציב, אבל בעיקר מכעיס. עיניי לא היו שטופות דמעות כמו שאוהבים להציג את קלישאת נוער הנרות, אבל השפתיים היו חשוקות מעצבים. כשהלכתי למשמרות מחאה ליד זירת הרצח בכיכר מטעם הצופים הרגשתי בעיקר כעס. הייתי כעוס על ההפרה של הכללים הדמוקרטיים. הרצח היה הפרה בוטה של המהות הדמוקרטית. לא זו הדמוקרטיה שרציתי לעצמי. כמו השיר “לא אשקוט כי ארצי שינתה את פניה”. החוויה של רצח רבין והתפקיד המעצב שלו אצל צעירים היום שונה משלי. במקום מסוים הנוסטלגי שבי מאוכזב, במקום אחר אני מרוצה. יש רוח של נורמליות באופן שבו בני נוער מקבלים את המורשת של הרצח. אני זוכר את הנערה עם העיניים הכחולות הגדולות שלמדה איתי ובכתה בכי מרורים כאילו אביה מת בטרם עת. באמת, כשהייתי בן 15 עסקו רבות בנפילתו של מנהיג ודמות אב קולקטיבית. היום נראה שעוסקים הרבה יותר במשמעות של אקט הרצח, התהליכים הפסולים שהוא ייצג וההפרה של המותר והראוי בממשל דמוקרטי. בהקשר לכך העצרת אתמול עסקה ברובה בזרמים הלא דמוקרטיים, באלו שמדברים על נאמנות במסווה של ציונות, בגזענות במסווה של הגנה על הרוב היהודי וכן הלאה. צריך לברך על כך.

העננים מתקדרים ממעל. עיתוני סוף השבוע הנוכחי עסקו בשאלת החרדים, עתיד המדינה וכן הלאה. עיתוני סוף השבוע שעבר עסקו בשאלת השיח הראוי בבחירות הקרובות. הזירה הציבורית סוערת – חוק האברכים מצד אחד ושבוע הבא חוק ההצהרה על תורתה אמנותה של בנות גיוס. לצידם ישנם מקרים מופרעים שהולכים ומתעצמים – קחו למשל את כתב האישום שהוגש השבוע נגד שני צעירים מצפת שירו על סטודנטים ערבים “כי הם משתלטים על העיר”, זה נקרא טרור. זה נקרא אלימות על רקע גזעני. בגזרות אחרות בית המשפט מודה בקול רם שנעשו עוולות: צעיר שנעצר בהפגנה בזמן מבצע “עופרת יצוקה” זוכה ונפסק לו פיצוי – מותר היה לו להפגין. האם ב”זו ארצנו” יוקיעו את בית המשפט ויקראו להם בוגדים למרות הזיכוי כי העזו להביע דעה אחרת מזו של רוב הציבור בעת מלחמה?

סערה בפתח תכינו את המעילים ותתכוננו. כשהגשם ירד הוא יכה בכולנו.

קול ענות חלושה

למרות שאני אומר לעצמי כל סוף שבוע “עזוב, אל תקנה עיתונים, תקרא באינטרנט”, איכשהו הם תמיד מתגלגלים לסלון. לאחרונה אני מופתע ממידת השטחיות של העיתונים היומיים הגדולים, למרות שלפעמים אתה יכול למצוא איזו פנינה קטנה שמסתתרת לה בין בליל הכתבות. השבוע היא לא נמצאה. אתם בטח אומרים “חביבי, מה הסיכוי שהתקשורת לא תפעל השבוע ככלב השמירה של הדמוקרטיה?”, ובכן מסתבר שהוא יותר גבוה ממה שחשבתם. אודה שאת “הארץ” לא קראתי בסופ”ש, אבל במעריב נדמה שחוק הנאמנות לא היה מעולם. בידיעות הסתפקו בכתבת שער השואלת האם ישראל נהיית פאשיסטית. התשובה היא לא תחקיר מעמיק בנוגע למאמצי החקיקה השונים, אלא שיח אקדמי בעיקרו והתממויות של לאומנים ידועים מימין. מה שנקרא, לא כלב שמירה, מקסימום פודל מדובלל.

מה שכן, ידיעות שמו על השולחן אקדח טעון ושמו “השיח הישראלי החדש”. בין השורות עלתה קריאה ברורה לתחום את השיח הפוליטי של הבחירות הבאות לנושאים הבאים: מימין, לאומני ישראל, דתיים קיצוניים ושלל אנשים שהדם והאדמה עלו להם לראש. משמאל, ליברליזם ואיכות סביבה. שאלת האג’נדה הופכת להיות מהותית. האם קיימת הנהגה המציבה פתרון אידיאולוגי בימים אלו? התשובה היא לא. אבל מרבית הפעמים השיח שמציעים בשמאל ובימין הוא כרוניקה ידועה מראש של הסדר שהפתרון שלו ברור לכולם. זה כמו לראות קומדיה הוליוודית קלאסית, כולם מכירים את הקלישאות, אבל אתה בכל זאת רואה. ידיעות העלו על השולחן שיח מסוג אחר שהדים לו יכולנו לראות בניסיונות של ח”כים כניצן הורוביץ ושלי יחימוביץ’. ליברמן וחבורתו מהווים את הסמן הבוטה של השיח הזה בצד הימני של המפה. מי יהיה הסמן בשמאל?

ובנימת סיום ושבת שלום – מי מגיע להפגנה היום בערב?