בק אין בלאק.

אלו לא ימים להיות אזרח מסור ממוצע במדינת ישראל. למעשה לפי הכותרות אלו הימים להיות אזרח פורע חוק או סתם מנוול. קודם כל, אפשר להרביץ לחיילים ולא יקרה לך כלום. אתה רק צריך לשים כיפה, ציצית ולהסתובב בגבעות עם עוזי. אתה גם יכול לחסום כבישים ולא יעשו לך כלום, אתה רק צריך שטריימל, לבוש שחור ועגלת תינוקות. אתה יכול לא לשלם את ההתחייבויות שלך במיליונים גם, מישהו כבר ימצא דרך לסדר אותך. אתה רק צריך קרחת, משקפיים מעוצבים ולמתג את עצמך כבעל הון. אתה גם יכול להיות מונופול ולשבור את השוק ואת אחיך האזרחים עם מחירים לא פרופורציונליים, מישהו כבר ימצא דרך להלל אותך. אתה גם יכול להיות עמותה גזענית באופן מובהק שרודפת כל מי שלא דומה לה, תקבל גיבוי מופתי מאחד הבנקים הגדולים במשק. באופן כללי אלו ימים להיות כל דבר חוץ מאזרח מסור ושומר חוק.

הבלוג הזה היה בשתיקה איזו חצי שנה. נכון, עמוד הפייסבוק תופעל לו והציף כותרות מזעזעות שרק הלכו והחמירו ככל שהזמן עובר. השגרה מונעת מאיתנו להרים ראש ולהבין מה קורה סביבנו, אבל מדי פעם קורה משהו שגורם לך לומר – די כבר. אולי זו הדרישה של יהודים לטהר בית ספר דתי אחרי שהתקיימה בו חתונה מוסלמית (סיפור אמיתי), אולי זו ההתפרעות ההולכת וגוברת של הימין המתנחל שלא מקבל את המרות של המדינה והמונופול שלה על ההחלטות והכוח, ואולי זו ההתרופפות המוסרית הכללית של בעלי ההון, השלטון ומי לא בעצם. אז אם הכול הולך לעזאזל, אולי הגיע הזמן להחזיר את האזרחות הפעילה הקטנה שלי לעניינים ואולי הגיע הזמן להחזיר גם את הפוסטים. אולי זה יעזור להחזיר את העזאזל לתיבה הקטנה שהוא יצא ממנה.

אז אם יש לכם כתבות תרגישו חופשי לשלוח, ואם שמעתם על מעשי עוולה גזעני או כזה שמפר זכויות אזרח – תבואו ותגידו לי. זה בלוג על זכויות אזרח דמוקרטיות ונראה שתמיד יש על מה לכתוב. אני אשמח לעזרה, אגב.

תקוות גדולות

אני משלים עם זה שאני צריך לקרוע את התחת קצת יותר. אני משלים עם זה שהמדינה צרה, הכלכלה מוגבלת, המצב הבטחוני רעוע, יש בעיה קשה של זכויות אזרח ואדם ושקשה כאן. אבל אני אוהב את הנופים והשפה ואני לא רוצה לעזוב. אז אני משלים ומשלים ומדי פעם קצת זועף ומתרגז אבל לא ממש זועם. ועדיין, עם כל ההשלמה הזו, הייתי שמח אם היו אומרים לי “שמע, אנחנו יודעים שקשה לך ועוד להרבה כמוך. אבל אנחנו עובדים על זה. יש לנו תכנית”. אבל אף אחד לא אומר לי את זה וזה מבאס.

כמה שלא ננסה להעמיד פנים, כמה שלא יגידו בקול רם שזו מהפכה של אהבה או מהפכה כלשהי, זה יהיה לשקר. זו לא מהפכה, זה מאבק על סדרי עדיפויות. זה מאבק על כוח ציבורי לשנות סדרי עדיפויות. זה מאבק פוליטי. הגיע הרגע שבו כל הזרמים השונים שהתקבצו בו ביחד צריכים להחליט מה התכנית שהם מציעים כנגד. ואם לא הם, אז האנשים שמתיימרים להיות מנהיגים חברתיים או פוליטיים. אחרי הכול זה לא רק הדיור, וזה לא רק יוקר המחיה, וזה לא רק מאבק המתמחים או המורים, או ההורים, או המעמד העמל. זו שאלה מהותית של איך אנחנו רואים את העתיד שלנו ומה התכנית האופרטיבית שלנו להגיע אליו.

הממשלה מציעה תכניות, והיא תגיד שזה הדיור, והיא תגיד שזה הסטודנטים, והיא מציעה ותמשיך להציע פתרונות אד-הוק שאין בהם תכנון קדימה. חלק מהפתרונות יראו קוסמים ויפצלו את המחאה, אבל צריך להבין שכדי שהמאבק הזה יתן פירות אמיתיים הוא צריך לתת תכנית נגד. תכנית שתסביר איך אנחנו הרוב העמל חושבים שצריך לפתור את המצב. איך לחבר את הפריפריה למרכז, להוריד את מחירי הדירות, להקל על המעמד הבינוני, העמל, לעזור להורים הצעירים, איזה סדרי עדיפויות אנחנו רוצים לשנות בפועל. צריך להציע את תכנית – משהו מוחשי שהמתלבטים והתוהים והשואלים יוכלו לומר משהו עליו. בינתיים זה מבולגן, בינתיים זה המון אנשים שצועקים שרע להם, שזה תמיד נחמד לדעת שאתה לא לבד בסירה, אבל זה לא הבטחה לעתיד. אתם יודעים מה, אותי אישית זה מרחיק.

צריך לזכור, אם המחאה הזו תמשך ותתבשל ותהפוך למשהו עוד יותר רציני, עוד יותר ארוך טווח – אז מתי שהוא יהיה משא ומתן. מתישהו הכוח הציבורי שהיא תצבור יכריח את ההנהגה הפוליטית הנוכחית לא להציע תכניות מצידה ולומר “זהו, פתרנו”, אלא להתפשר ולהכנס למו”מ. אבל פשרה היא מהלך דו צדדי. בלי תכנית אי אפשר לדעת על מה מתפשרים, אי אפשר לדעת מה המחיר. מי שבאמת רוצים להנהיג את המאבק, חייבים את זה לציבור, לתומכים שלהם ולעצמם. אחרת הם סתם הילד שעמד בשדרה וצעק “זאב! זאב!”. זו צומת קריטית. בצד אחד הישגים מהירים, בצד השני מאבק לשם המאבק, בצד השלישי מו”מ מתיש על משהו. צריך לשבת, לכתוב תכניות, לנסח מסרים ברורים ולהתקדם לכיוון המו”מ המתיש. נכון, זה לא סקסי כמו מחאה, וזה לא מרגש כמו צעדות ברחובות או מאהלים. אתם יודעים מה, זה אפילו לא מגניב בשום צורה. אבל זה חייב להתרחש, או שכלום לא יקרה כאן.

ואקום

  1. “זו מחאה של משכילים מהמעמד הבינוני, כמו בכיכר א-תחריר” – גיא זוהר, היום שהיה, ערוץ10.
    130 אוהלים נמצאים במרכז תל אביב נכון לכתיבת שורות אלו. במקביל מנסה המחאה להרים את ראשה במקומות אחרים בארץ. יש מקומות שזה עובד כמו כפר סבא ובאר שבע, ויש מקומות שלא. בדרום חוברים למחאה פעילי שכונות, בתל אביב ועדי השכונות, בדגש על שכונת התקווה למשל, ניגשו להזכיר שפליטים ועובדים זרים גרים בדירות רבות וזה מקשה על החיים שם. משכילים מהמעמד הבינוני לא גרים בתקווה, אבל זה נגמר בשירה משותפת.
    תל אביב היא עיר קוסמופוליטית. תיירים, פליטים, תושבים ותיקים, צעירים, כולם עולים לרגל לחסות בצילה ולבקש נחמה. אלו רוצים לבלות, אלו רוצים להמלט, אלו רוצים להתפרנס, אלו רוצים לחלום ואחרים רוצים למות בה. העירייה הקצתה קרקעות לבניה לצעירים ביפו, יד אליהו, כפר שלם ואחרים. אינני חבר עירייה, אבל נראה שהם פועלים בנושא. חולדאי הגיע לומר את דבריו במאהל, הם לא רצו להקשיב. הם רצו לזעום בלי להקשיב.
    השורה התחתונה היא אחת  – איפה שיש ביקוש המחירים עולים. אתה לא יכול לגור במרכז תל אביב או בפלורנטין, איפה שהביקושים גבוהים ולשלם את אותו המחיר במשך שנים. כך לא עובד השוק. הסוציאליסט שבי מתבאס, הקפיטליסט שבי מהנהן. הצעיר שבי נזכר בדירה שהייתה לי בתל אביב עם עוד שני שותפים, דירה שהחזקנו בקושי עד שחזרתי לגור אצל אמי. עזבתי אחרי שנה-שנתיים של חיפושי עבודה ומשרות זמניות. אין עבודה במודיעין לצעירים, גם אין אפשרויות. עברתי לערים שליד, זול יותר. בדרך כבר מצאתי עבודה.
  2. ככל שמתרבה המחאה עולים סימני השאלה. זו איננה מחאה פוליטית, אומרים יושבי האוהלים.  אם זו איננה מחאה פוליטית, אז מה זו? תלונה שהמצב חרא? העברה של שיחות הסלון והסטטוסים בפייסבוק לשדרות רוטשילד? הבעיה היא במי שאינם מציעים תכנית וחזון. ראיתי פוליטיקאים ואנשי תרבות עולים לרגל למקום. קשקשתי עם חלקם יום קודם או אחרי. הם שמחים שיש מחאה, זה הרגיש כאילו הם שמחים שיש ואקום שאליו אפשר להשתחל, לנגח את הממשלה. לא מנגחים עם ציון של הברור מאליו, מנגחים עם תכנית חלופית. איש לא הציע כזו.
  3. את המראה הכנה ביותר על מצב שוק הנדל”ן בתל אביב נתן אריאל אטיאס (ש”ס). אטיאס, איש שכבר עשה שמות בתעשיות הגדולות בישראל בימיו כשר התקשורת, יש כמה תובנות על המצב הכלכלי בישראל. הוא מכיר את הגופים הגדולים, מכיר את האזרח הקטן, ולמרות שאינני מסכים עם דעותיו הפוליטיות והגישה התיאולוגית עליה גדל וחונך, אני מכבד אותו ואת פועלו. 6500 דירות הופשרו ברחבי הארץ, מתוך ביקושל-40,000 דירות הגיע משרד השיכון להצע של 45,000 דירות שנעמדו למכירה. מיעוטן בגוש דן, רובן בפריפריות. בתל אביב לא יהיו בשורות לדבריו – הביקוש גדול על ההיצע. במילים אחרת – כוחות השוק עושים את שלהם. מה יהיה על האנשים שיעברו לגור בפריפריה? שאלה טובה.
  4. זה לא משבר של דיור וזה לא משבר של יוקר מחיה. חלק גדול מהמשבר הנוכחי הוא עניין של תכנון ציבורי. תכנון נכון קדימה נוטע תקווה ומייצר אפשרויות והזדמנויות. מעט מאוד צעירים מעיזים לחלום, הרוב חיים יאוש שקט שנובע מהכשלים של המערכת. זה משבר של העדר תחבורה מהפריפריה למרכז, של מרכזי תעסוקה ותרבות. משבר שאפשר לסכם אותו בהפרדה בין “מדינת תל אביב” לפריפריה. שאל חבר שהיה במאהל את הדרים למה הם לא עוברים לערים זולות יותר כמו חיפה. הם לא רוצים. אין שם אפשרויות. ולמה לעבור בעצם? הרכבת מבאר שבע לתל אביב עולה פי שניים מהנסיעה באוטובוס, ולוקח אותו משך זמן לנסוע בהם. 17 דקות לוקח להגיע ממודיעין לתל אביב, חבל רק שיש רק שתי תחנות רכבת בעיר. בכפר סבא מסויט להיות סטודנט שלומד בבית ברל, איפה תגור, איפה תעבוד ואיך תגיע לאוניברסיטה? שלא לדבר על המכללות בצפון, ספיר בדרום וכן הלאה.
    יש ואקום, אין תכנית ואין חזון. לא אצל המתיימרים להנהיג, לא אצל יוזמי המחאה. בינתיים זו לא מחאה של משכילים מהמעמד הבינוני. זו בעיקר התנערות מאחריות.

הערה קטנה לסיום: אם כך מרגישים צעירים יהודים בערים הגדולות, מה יגיד צעיר ערבי-ישראלי?