חרמים/שופטים/קוסמטיקה

  1. גל הזעם הנוכחי שעובר על המדינה לא מרגש אותי. חוק החרם הוא עוד אבן דרך, מטופשת להחריד לדעתי, שלא תעמוד במבחן בג”צ. הראשון שיתבע מישהו על חרם יצטרך להתמודד עם שורה של ערעורים שונים, גרירה לבתי משפט וכן הלאה. וזה עוד לפני שהגענו לבג”צ. בויכוח שהיה לי השבוע עם חברים מישהי זרקה את נושא החוקה. אם הייתה לנו חוקה, לא הייתה אפשרות לכונן בכלל חוק כמו חוק החרם. לא זו הבעיה. חוקה מבטיחה מערכת בקרה, וכזו יש לנו בדמות חוקי היסוד השונים. אם כבר, חוק החרם הוא נגזרת של חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מצד שני, כל קובלנה נגדו היא גם נגזרת של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אז מי שצריך להחליט בסופו של יום זה בג”צ. זה חלק מהדיאלוג במשחק הקטן של איזונים ובלמים שהמערכת שלנו מאפשרת. שלא תטעו – בג”צ יוגש. הימין יצעק על רודנות שיפוטית, על כוחו המופרז של בג”צ. זו המערכת שלנו, וזה מה שהיא מאפשרת. יהיה דיון, הוא יהיה מורכב, אבל תתקבל החלטה. אז אני לא מתרגש.
  2. עם באיזונים ובלמים עסקינן, התרגשתי יותר מהכוונה לשנות את אופן מינוי שופטים לבית המשפט העליון. הצעת החוק הפרטית של זאב אלקין (ליכוד + מגיש חוק החרם) ויריב לוין (ליכוד), קובעת כי שופטי בית המשפט העליון יצטרכו לקבל אישור סופי למינויים על ידי ועדת החוקה, זאת לאחר שימוע פומבי. ההחלטה הזו ממוטטת את הפרדת הרשויות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, ומכפיפה את הראשונה לאחרונה. מערכת המשפט היא מערכת מקצועית נפרדת שכדאי שתהיה נפרדת מזו המחוקקת. בהעדרה של חוקה, בית המשפט העליון והדיונים שבו, הם אבן הבוחן האמיתית למהות הדמוקרטית של חוקים בישראל. נכון, יש בו מגוון דעות ונכון לא תמיד מסכימים עם הקביעות שלו. אבל זה המוסד החברתי שנקבע, ומה לעשות, לא תמיד חברי הכנסת צודקים. טרנדים של ימין או טרנדים של שמאל צריכים ביקורת שיפוטית. היום זה הזעם הלאומני, מחר זה יכול להיות משהו אחר.
  3. קוסמטיקה היא בלוף. היא חלק מהטקסים הקטנים של החברה שלנו להחביא את הפגמים כדי שנראה אטרקטיביים יותר. תסירי שפם, תוריד שערות מהחזה, תנקה שחורים – עדיין תשאר אותו אדם ממתחת. אותו הדבר גם לקוסמטיקה של הנוף, קישוט וצביעה של שכונות מצוקה בשביל להשכיח את העוני, ואותו הדבר גם במערכת החברתית-כלכלית. חברים שמאלנים יצאו השבוע להפגין. הם הפגינו ביום שישי נגד חוק החרם, הם יפגינו שבוע הבא נגד חוק ועדות החקירה. ההודעות בפייסבוק היסטריות – בואו להפגין כל עוד מותר לנו. מחאת הקוטג’, הדיור הציבורי, כל אלו הם פנים שונות של אותו המטבע. טיפול קוסמטי בבעיות עמוקות יותר. קל לנו להתאגד כמו קרנפים ולהסתער מול מטרות ברורות מאליהן. יש שיגידו שאם מה שצריך להזיז מהבית את השמאל, הרך והקשה, זה עלייה במחירה של גבינה מלאת גושים, האמרה בשכר הדירה וכמה חוקים פופוליסטיים ימניים – אז שיהיה, והעיקר שאנשים יצאו מהבית. אבל זה סוג חדש של התקרנפות. הבעייה הייתה ונשארה זהה בשני העשורים האחרונים – העדר דיון מהותי במה שאנחנו רוצים ומה שאנחנו עושים. אין דיון במהות הפוליטית של השמאל, אין דיון במשבר הכלכלי שאנחנו עסוקים בלטשטש, אין דיון במשבר המדיני, אין דיון בכלום. הכול זה רק פופוליזם זול שלא מזיז אנשים לשום מקום. תחשבו מתי בפעם האחרונה הציעו לכם מהות ולא תגובתיות, אולי תזכרו למה אתם לא רוצים לצאת באמת מהבית.
  4. ועוד הערה קטנה לסדר היום – 10 מיליון אנשים בין הירדן לים, אפס פיתוח ציבורי שמייצר אפשרויות לצעירים, שטח אדמה מוגבל, מעט משאבים, גבולות סגורים, משק ריכוזי, אסונות אקולוגיים, העדר חזון מדיני, מנהיגות מנותקת. אני קורא לזה אסון מעבר לפינה, אחרים קוראים לזה מחירי הקוטג’ והדירות. קוסמטיקה מול מהות. תהנו במאהל.

קטנה לעת זריחה

נרדמתי מוקדם מדי, אז קמתי מוקדם מדי, עניין של מחזורי שינה. אין מה לעשות. הכותרת האחרונה שראיתי הייתה את נתניהו אומר שמעצרו של הרב דב ליאור לגיטימי, וגם במשרד המשפטים הוציאו הודעה בנושא. הרב דב ליאור מצידו אמר שמעצרו היה מארב מתוכנן. אולי אפילו בולשביקי. לא יודע לגבי זה, אבל בשורה התחתונה שלטון חוק זה שלטון חוק. אם תגיע לחקירה בזמן, לא ישלפו אותך בניידת אחרי שתסרב. פעילי הימין שנעצרו בזמן המחאה שוחררו בתנאים מגבילים, ועוד סיבוב במלחמה בין דמוקרטיה לתיאוקרטיה נגמר.

ליקוי מאורות

הירח היה אדום לפני שבוע בערך. יצא לי לראות בחיי מספר ליקויים טבעיים, חלקם מלאים – כמו זה האחרון, ורובם חלקיים. ליקוי שמש חלקי הוא תופעה מרשימה ביותר, ליקוי ירח קצת פחות. יצא לי לראות בחיי מספר ליקויים טבעיים, אך מאורות יש לא רק בטבע, ויצא לי לראות גם ליקויי מאורות אנושיים. הרב דב ליאור נעצר היום, באיחור מה אם תשאלו את כותב שורות אלו. רק כדי להזכיר, ספרו של דב ליאור, תורת המלך, אותו כתב יחד עם יצחק שפירא ויוסף אליצור (יצהר) עוסק בנושא הכה יהודי – הריגת גויים. אם לתמצת את הספר (אותו לא קראתי, אבל קראתי מספר סיכומים) אפשר לומר כך: אסור להרוג גויים אלא אם. אלא אם הוא מאיים עליך, אלא אם נוכחותו מאיימת על נוכחות עמך. בעת מלחמה רצוי להרוג את הגוי האויב, ואם בדרך נהרגים אזרחים – ניחא וכן הלאה וכן הלאה. הבעיה בספר היא הקלות שבו הוא מתיר את דמם של חפים מפשע כי הם חלק מה-הם. האויב, האחר, זה שפניו זרות לנו ושפתו איננה שפתנו. הוא מתיר בקלות את דמו של האחר. גר היית בארץ מצרים, סו פאקינג וואט.

מעבר לבעייתיות ההומניסטית שהספר מעלה, קיים האתגר לדמוקרטיה. במדינה דמוקרטית, בייחוד אחת כמו שלנו בה רבנים מקבלים משכורת מהממשל האזרחי, אי אפשר שדמויות רבניות יערערו על המונופול שיש לרשויות על הפעלת הכוח, ההחלטה והשיקול מתי עניין זה צריך להתקיים. מקובל בתיאוריה הפוליטית שהסמכות על האלימות והפעלתה היא של המדינה שכן היא מבטאת את ההסכמה הלאומית. הספר הוא בבחינת הסתה, שכן הוא קורא תיגר על הפרשנות של המדינה ומוסודותיה מתי אפשר להפעיל את הכוח ומתי לא. המרחק בין מאות פעילים המרקדים בכניסה לירושלים עת יוצא הרב ליאור מחקירתו באזהרה, לבין קבוצות של פעילים יהודים קיצונים המפעילים תגי מחיר ופוגעים באופן מאורגן או יחידני בערבים, הוא קטן מאוד.

הבעיה עמוקה ושורשית. כאשר רבנים ראשיים תוקפים את פעילות המשטרה, ובעקיפין את המדינה, על הפעלת מרותה בכך שקראה לרב ליאור לחקירה, הוציאה צו נגדו והוא בחר שלא להתייצב, אנחנו בבעיה. הממסד הרבני כולו יצא נפסד היום כאשר רבנים שונים תקפו את מעצרו של רב שסירב להתייצב לחקירה לאחר קבלת צו מהמדינה. תומכיו של הרב ניסו לפרוץ לבית המשפט העליון, שרפו צמיגים וחסמו את הכניסה לירושלים. פלא? לא. אם בארזים נפלה השלהבת ויצפצפו על מוסדות המדינה, מה יגידו אזובי הקיר? הפורענות בשטחים, תגי המחיר, המחלוקת העמוקה בין הממסד הדתי למדינה, כל אלו הם סימנים לפיצוץ הממתין מעבר לפינה. אולי הגיע הזמן ליהדות קצת יותר נורמלית, רלוונטית להומניזם המערבי, ואולי הגיע הזמן להפריד דת ומדינה. אישית יהיה לי יותר נוח לשמוע ביקורת של רבנים נגד המדינה שלי, כשאני יודע שהם לא מקבלים ממנה משכורת. תחשבו מה היה קורה אם ראש המוסד או פקיד בכיר באחד המשרדים יתקוף את המדינה ומוסודותיה? הוא יאבד את העבודה שלו תוך יום. לא רבני הערים, רבני הישובים ורבני הישיבות השונות המתוקצבות על ידי המדינה. כולנו משלמים מיסים בשביל שירסקו את האתוס הדמוקרטי המאחד שלנו.

בצד השני של כוכב הלכת ישראל, בעולם התקשורת החילוני, עומד מנחם בן ומציע (שוב) להכניס לכלא מי שיצאו מהארון. מי שכבר יצאו יזכו לחנינה. מנחם בן הוא איש נבון, יש לו שכל, ידע נרחב, ואם זאת מעולם לא נתקלתי באישיות ציבורית חשוכה יותר. את אורו חוסמת שכבה עבה של בערות מודרנית, פונדמנטליזם יהודי לא דתי מסוג אחר. יש מעל ל-2600 איש בקבוצה בפייסבוק הקוראת לפיטוריו. בעולם מתוקן הוא היה מפוטר מעבודתו, בשל פגיעה ברגשות ציבור רחב. זה לא קרה באופן גורף, ברייטינג טורו לא יפורסם יותר ונכון לכתיבת שורות אלו לא ברור מה יקרה במעריב. כולה מה עשה? קרא לריכוז של כמה מאות אלפים לכלא? נזכור את הטלאי הורוד. אמרה ידידה בטוויטר שלה: “חופש הביטוי לא נועד לביטויים של גזענות, הסתה לאלימות, שוביניזם, הומופוביה או כל ביטוי שפוגע בזכות של אחר בשל מהותו. לזה קוראים חזירות”. לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב.