אנחנו חיים בעולם של סיפורים, משלים ואגדות. אנו נוטים לשכוח את זה, אבל אנו מקיפים את עצמנו בסיפורים. אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו שוב ושוב. את הסיפור של המשפחה שלנו. את הסיפור של העסק, של המוצרים שאנחנו אוהבים. הסיפור של התרבות שלנו, בין אם אלו הלהקות או הכוכבים, או הידוענים. אלו סיפורים מרהיבים, פוקחי עיניים ומרגשים. בערב סביב השולחן עם חברים, אנו יושבים ומספרים אחד לשני סיפורים. זה עשה כך וההוא עשה אחרת, היא שמעה על זה ומישהי מדווחת על משהו. אנחנו לוקחים עובדות, רעיונות, ובונים עליהם תילי תילים של סיפורים. כל סיפור שכזה, כל אגדה שאנחנו מספרים, הוא משל. הוא עדות לעוצמה של חיינו, לרגשות. הוא מספר על הקסם שהוא העולם. סיפורים על נפלאות היקום נפגשים עם הקיום האנושי. פלאי הטבע מהממים את דמיוננו ומזכירים לנו מי אנחנו. אנחנו מציירים את היחסים בינינו, את החברה, את מה שאנחנו מצפים מהעולם. וזה בעצם היופי של התקשורת האנושית.

משרד החינוך הוציא את הספר של דורית רביניאן "גדר חיה" מתכנית הלימודים. הוא חושש שהוא ישחית את הנוער. שהוא יעודד נישואי תערובת או שבני נוער יפתחו מערכות יחסים עם ערבים, כמו גיבורת הספר. יותר מהכול הדאגה ההיסטרית של משרד החינוך מעוררת תהייה לגבי האמונה של מערכת החינוך בעצמה. במהלך שנות לימודיי נחשפתי לשלל ספרים וסיפורים. אני זוכר את כולם. "פילגש בגבעה", "המאהב", שירת ביאליק, תרצה אתר, המיתולוגיה היוונית וכן הלאה. סיפורים מלאי אלימות, תשוקה, כעס, זעם, אהבה. ביליתי שעות בספריה וקראתי, שלא לומר, בלעתי ספרים. הם נחקקו בראשי ומלווים אותי כל חיי. "100 שנים של בדידות", "ג'וני שב משדה הקרב", "הזקן והים". כל אלו עוררו בי רגשות עמוקים. דמעתי ב"קומדיה האנושית", התחלחלתי ב"ענבי זעם", התעצבתי והתרגשתי ב"כינורו של רוטשילד". מוריי שאלו אותי שאלות, הוריי שוחחו איתי על המסרים, חבריי ואני דנו על הספרים. ויצאתי בסדר גמור. כי הייתי במערכת חינוכית וערכית מלאת ביטחון באתוס והמסרים שלה. מערכת שלא התנהלה בפחד, אלא באמונה מלאה שהיא מגדלת אותי להיות ביקורתי, חושב ובעיקר הסלילה אותי לתפיסת עולמי הערכית שאני מאוד מרוצה ממנה.

גדר חיה – דורית רביניאן

הדמיון הוא הכלי החזק ביותר שיש לנו כבני אדם. ראיתי פעם דוקו שדן בכך שהדמיון הוא מה שהעביר בני אדם ממצב של קופים נודדים בסוואנה למי שמסוגלים לדמיין את האפשרי. הדמיון הזה הוא מה ששינה את הכול. אנחנו לא צריכים לפחד ממנו, אנחנו צריכים לעודד אותו. האגדות שלנו, הסיפורים, המורשת, כל אלו ביחד אמורים לגרות את הדמיון שלנו ולשאול את עצמנו שאלות לגבי העתיד. אנו לא מסוגלים לדמיין משהו שאיננו מוכר לנו, משהו שלא היה שם קודם. אם מישהו חושב שאפשר לדמיין משהו נפרד, שאיננו קשור לקיום האנושי, הוא טועה. במדינה כמו שלנו, בעולם כמו שלנו, בו ציבורים מקבוצות שונות נפגשים ללא הרף: טבעי, הגיוני ורצוי שנדמיין את גבולות האפשרי. אנחנו צריכים לחשוב על האפשרי כל הזמן. זה טבעי לחלוטין שיהיו ספרים כמו "גדר חיה", וזה אפילו נפלא. זה אומר שאנחנו בוחנים את עצמנו ומתפתחים. לאסור על צעירים להיחשף לסיפורים כאלו מסיר מאיתנו כחברה אחריות. במצב כזה אנחנו מוותרים על היכולת שלנו לקיים דיון ערכי משמעותי. אנחנו אומרים שאנחנו מפחדים מהחינוך שאנחנו נותנים, כי אולי הוא לא משכנע מספיק. וזה לא משנה אם אתה בעד או נגד. באמת שלא. מה שככן משנה הוא שכחברה אנחנו צריכים להאמין בעוצמה של הערכים שלנו ובתהליכים החינוכיים שאנחנו מקיימים. היום שבו נפחד מסיפורים הוא היום שנצטרך להודות בפני עצמנו ששכחנו את החינוך. אולי אפילו היום שבו שכחנו לדבר עם הילדים שלנו. אנחנו לא שם. חבל שמשרד החינוך בראשות נפתלי בנט חושב שכן.