ראשומון על אחרי התהילה

אני לא שלם עם הטקסט הזה בכלל. אולי הוא  בוסרי מדי. בכל מקרה כשסיימתי אותו לא ידעתי אם להמשיך או להפסיק. אחרי שבוע שהנחתי אותו, ניסיתי לחזור אליו. אבל הרגשתי שהטקסט בסדר, מלבד תיקונים מינוריים, ושאני די מרוצה ממנו. את פסקת ההמשך שהכנסתי מחקתי. חשבתי שהיא לא הולמת כל כך. אולי בדיעבד הייתי צריך לפרסם אותה כסיום אופציונלי. מה דעתכם?

בכל מקרה, הנה ראשומון קצר. ראשומון – סיפור המסופר מכמה נקודות מבט, לעיתים סותרות. כך שכל אחת מספרת זווית אחרת של הסיפור, והסיפור עצמו – כמו המציאות – לא באמת בר תפיסה כאמת מוחלטת.

אגב, תגובות – אנא תנו בבלוג עצמו. אני יודע שהסינדיקציה לפייסבוק ממש מקלה עליכם. אבל יותר נחמד לי לקרוא תגובות בבלוג.

אגב נוסף, אני חייב להודות שאחרי הקופי/פייסט לכאן אני קולט לפעמים כמה שהסיפורים שלי קצרים.

**********

ראשומון על אחרי התהילה (04/12/09)

העיניים נדו זה מזה אל השטרות עצמם. "היה מעולה", אמר בעל המקום. "כן בטח", השיב לו מנהל הלהקה. שניהם לא הביטו זה בעיניו של זה, אלא בשטרות שהלכו ונערמו בתחתית המכונה הסופרת את הכסף. בעל המקום החליף את החבילות, דואג שהמכונה תמשיך לעבוד. הוא הציב את השטרות על השולחן. כמה עשרות אלפי שקלים. "אני אוהב את המוסיקה שלכם", אמר, "תבואו עוד פעמים. זה היה ערב מעולה". מנהל הלהקה הרים את הראש לכיוונו, האיש עדיין לא הסתכל עליו, אלא על ערמת השטרות. "בטח, בטח. הלוואי עלי תמיד ערבים כאלו". תשישות מילאה אותו עת דיבר. זה היה לילה ארוך, ויש לו עוד לדאוג שכל הקיפולים והסידורים האחרונים עברו כשורה, שכולם עלו על המכוניות הנכונות. "עכשיו איפה הנחתי את המעטפות?" שאל הבעלים.

כשיצא המנהל ממשרד הבעלים, נוכח לגלות שהוא לבד. רק הסאונדמן נשאר במקום. הלה המתין לקבל את שכר העבודה שלו. "עבודה טובה", אמר לו המנהל. הסאונדמן נתן לו מבט עייף. הוא סיים לקפל את הציוד מזמן וחיכה לתשלום. הוא שנא לחזור הבייתה בלי כסף בכיס. משהו שיצדיק את השעות של עבודה קשה שהוא נותן. המנהל שלף ארבע שטרות של 100, השתהה שנייה, כמו סופר, והוסיף עוד שטר של 100. את השטרות קיפל ומסר לסאונדמן. "באמת עבודה טובה. הרווחת את זה". "זה בסדר, נהניתי", אמר לו הסאונדמן כשהכסף נח בכפו. "בטח. אני אודיע לך מתי הפעם הבאה", השיב המנהל.

המועדון עמד ריק ומטונף. שאריות של ניירת, בדלי סיגריות וכתמי טינופת היו על הרצפה.  רגלי המנהל נגררו באיטיות לכיוון היציאה. קצת לפני הדלת התחרט, ועשה סיבוב אחרון, לראות שציוד לא נעזב מאחור. החלטה נבונה, שכן שכחו פדאל לגיטרה. הוא הרים אותו, וחזר לגרור רגליים ליציאה. מעטפת הכסף נחה כבדה בכיסו, הפדאל בידו. הוא פתח את דלתות המועדון. העייפות גרמה להן להרגיש כבדות יותר משהיו כמה שעות קודם לכן. בחוץ החושך החל להתעמעם לטובת זריחה איטית שנחה על העיר. הטינופת שהשאיר אחריו הקהל ניכרה בכל מקום. שברי בקבוקים, פלאיירים קרועים, שלוליות של בירה שפוכה. הוא בעט באחד הבקבוקים והמשיך לכיוון המכונית, שומר על פאסון רגוע, חרף ערימת המזומנים ששכבה בכיסו והחרדה המנקרת שמא אולי ישדד הפעם. לא שזה קרה מעולם, אבל הפרנויה תמיד הייתה שם. הוא נכנס למכונית והתניע את הרכב. ידו נשלחה במהירות לכבות את הרדיו. זה היה רגע הדממה הראשון שלו באותו היום. רעש המנוע הפך לזמזום נעים ועדין, ולראשונה באותו לילה הוא הרגיש את העייפות מלטפת את כתפיו ומטשטשת אותו.

הוא החל נוהג, מתבונן בעיר המתעוררת לאיטה. הוא כיוון עצמו אל מוכר שווארמה הפתוח 24 שעות. את הרכב החנה על המדרכה, הדליק את אורות האיתות וניגש. המקום המה מבליינים, חוגגים הלומי אלכוהול המבקשים בשר ולחם שיספגו את הרעל שבקיבתם. הוא הזמין לעצמו חצי מנה. "רק בשר", אמר למוכר. הוא חיסל את הלחם עמוס הבשרים בשלושה ביסים מהירים. שלווה מילאה אותו. הוא ניגש למכונית ונסע לביתו. בקושי הצליח לגרור את מהחניה לדירה. הוא השליך את מעטפת הכסף בחלק הריק של המיטה, התפשט וקרס על המזרון לשינה עייפה נטולת חלומות.

**

כשירדנו מהבמה מיהרתי להתחפף. לא הייתה סיבה להישאר במקום. יש מי שמטפל בכסף, והוא בכל מקרה יגיע. רציתי לנסות לתפוס מעריצות, אם אפשר לקרוא להן ככה, וללכת לפרק קצת אנרגיות. "אני גמור ומסריח מזיעה", אמר המתופף שלנו. לקחתי את הגיטרה, את המתופף ושתי בחורות שהיו נראות מספיק בעניין. אני חושב שלמישהו מהלהקה לא היה טרמפ, אבל לא היה לי איכפת. עשיתי את שלי לערב. בזווית העין קלטתי את הסאונדמן שלנו מקפל את שאריות הציוד שלו, נשען על הקיר ומחכה שישלמו לו.

הבחורה שלצידי דיברה יותר מדי. היא הייתה שיכורה. היא הסריחה מוודקה זולה, סיגריות ובירה. חייכתי כשהחמיאה לי, עניתי על השאלות שלה על ההופעה. בטח שנהניתי, שיקרתי לה. היא לא שמה לב שטעיתי בחצי מהשירים. היא לא הרגישה את מבטי הארצח אותך שהעביר לי הבאסיסט אחרי כל טעות. אבל זה נקבר ברעש הכללי שהוצאנו, והקהל אהב את התוצאה, אז אני מניח שזה היה בסדר.

נכנסנו למכונית והתחלתי לנהוג לכיוון הדירה של המתופף. אני חושב שהוא התחיל להתעסק עם השנייה מאחורה. אבל לא שמתי לב. ההיא עדיין טחנה לי במוח וצחקקה ללא הרף בזמן שנהגתי. ידה הונחה על הירך שלי. רציתי להגיע כבר הביתה. הרגשתי את החום זולג מהיד שלה אלי. הטלפון שלי צלצל, הרמתי אותו, זה היה המנהל שלנו. סיננתי אותו. ידעתי שהוא רוצה שאחזור לאסוף עוד מישהו. תמיד אותו ריטואל. מישהו שוכח מישהו, מישהו לא נאסף. היד שלה כבר ליטפה לי את כל הרגל, מדי פעם שלחה ידיים. חייכתי אליה. מעבר לפינה הייתה הדירה של המתופף. זרקנו אותו מהר, עזרתי לו להעלות את הציוד בזמן שהבנות שמרו על הרכב. "אתה יודע כמה הרווחנו?", הוא שאל אותי. "לא, מאיפה לי… יצאנו ביחד". הוא חייך אלי "יאללה אפשר לישון, נדבר אחר כך".

שלחתי את השנייה למעלה ונכנסתי למכונית. "את גרה קרוב?" שאלתי אותה. "לא, וגם אין לי טרמפ הביתה", השיבה בקצרה וחייכה. מתתי על זה. התכופפתי אליה והתנשקנו. כן. היא בפירוש הייתה שיכורה. מיהרתי לנסוע לדירה שלי. עוד כמה רחובות משם. הטלפון שוב צלצל. זה היה אחד הזמרים. השתקתי את השיחה, והנחתי יד על הרגליים שלה, מלטף בעדינות. "אתה גר רחוק?", "לא" השבתי לה. היא התכופפה ונישקה לי את הצוואר, חייכתי ואמרתי לה שעוד מעט. שקשה לי לנהוג ככה. הטלפון שוב צלצל. הפעם ניתקתי את הבטרייה. חלאס.

הגענו אלי והיא התנפלה עלי בנשיקות, ידיים נשלחו לכל עבר. "חכי, אני חייב להתקלח". "לא" היא אמרה לי, "עכשיו". התנפלנו זה על זה ועל המיטה. זה היה פראי מדי, אלים כמעט. בפירוש לא מסעיר כמו שקיוויתי במכונית. היא הייתה צעירה, מלאת אנרגיות וחסרת ניסיון. היה ברור שהעניין ריגש  אותה יותר מאותי. היא נרדמה כמעט מיד אחר כך, פיה פעור קלות. כתם רוק קטן הצטבר תחת פיה. הבל ריח של אלכוהול. קמתי להתקלח, לשטוף מעצמי את הלילה. כשהתפשטתי שמתי לב שהיא שרטה אותי קצת, השאירה לי סימנים על הצוואר, על הכתפיים. כלבה.

**

הוא מרגיש לי גמור. גמור מעייפות. אני מתכופפת ולוחשת לו באוזן "אתה לא תירדם לי… אני הולכת להסריח ממך, אתה הולך לעשות אותי הלילה". הוא מחייך לי בחזרה. חיוך נבוך ומתוק. אני מתכופפת ומנשקת אותו. הפאסיביות שלו מדליקה אותי. אני שולחת ידיים, מנסה לעורר אותו, הוא מגיב ומושך אותי אליו. סוף סוף משהו זז אצלו. אולי נסחפתי. הוא באמת עייף. אני מנשקת אותו שוב, אולי משהו יתעורר. "יש פה מים?" הוא שואל כששפתינו נפרדות. אני מסתכלת מסביב, מוצאת בקבוק זרוק על הרצפה ומושיטה לו. הוא שותה קצת, מתכופף ומנשק אותי שוב. המכונית מאיטה. חכה, אני אומרת לו, נמשיך למעלה.

אני מסתכלת קדימה כשהם עולים עם הציוד. היא מחייכת אלי. "טוב הא?", "לאללה" אני עונה. העיניים שלה בוהקות. אני מחייכת בחזרה. "תדברי איתי מחר בבוקר, כן?", "בטח. נראה לי שיהיה כיף הלילה". היא מחייכת, גם אני מחייכת. האור בחדר המדרגות נדלק שוב. אני מתכופפת ונותנת לה נשיקה על הלחי, וניגשת לכיוון חדר המדרגות. "לילה טוב, זה קומה שתיים, הדלת שקצת פתוחה", זורק אלי הגיטריסט. אני עולה במהירות במדרגות. שונאת את החדרים החשוכים הללו, מתנשפת אני מגיעה לקומה, פותחת את הדלת ונכנסת בשקט לדירה החשוכה. אני עוקבת אחרי האור העדין שיוצא מאחד החדרים.

הוא שוכב חצי ערום על המיטה, ישן. אני מתיישבת לידו על המיטה, נותנת בו מבט מיואש, מתכופפת ומכבה את האור. בחושך אני חולצת נעליים, פושטת את הג'ינס, מסירה את החזייה מעלי. נשארת בחולצה ותחתונים. אני נשכבת לצידו. אני לא עייפה, אבל אין לי מה לעשות באמת. בחושך ריח הגוף שלו מתעצם. אני לא מאמינה שהוא לא הלך להתקלח. אני עוצמת עיניים, מנסה להתעלם מהריח, מנסה להרדם. אני שולחת יד למכנסיים שלי, שולפת את הנייד ומסמסת "הוא נרדם.. אוף". דקה חולפת, ואין תשובה. אני מקללת בשקט ומתקפלת לתוך עצמי. הגוף שלו שוכב דביק לידי, ואני מנסה להתרחק קצת. המיטה קטנה מדי, מיטה וחצי כזו שאומרת לא מספיק גבר, אבל לא ילד. אני מושכת את השמיכה ממנו ומעבירה אותה אלי לחלוטין. מכסה את הראש, מנסה לסנן את הריח. החושך עוטף אותי, מחניק לי מתחת לשמיכה. אני לא מאמינה שזה קורה לי. דמעה קטנה זולגת לי מהעין.

**

טקסט ראשון מזה זמן רב. גבעות

לפני הטקסט כמה מילים.

חזרתי לכתוב אחרי תקופה ארוכה מאוד, אולי יותר מדי ארוכה שלא כתבתי. בשנים האחרונות הייתי שקוע בכתיבה עיתונאית. זו כתיבה שיכולה להיות מספקת, אבל היא נטולה מהתשוקה והאנרגיות של הכתיבה היוצרת. כמו ההבדל בין ליצור במפעל לבין ליצור למען ביתך. אל תתפסו אותי לא נכון, אני נהנה מאוד מהכתיבה העיתונאית, ביקורות המוסיקה וכן הלאה. אבל זה לא אותו דבר.

בתקופת הפרברים הייתי כותב קצת ורסים. אבל ככל שהתפקיד שלי בלהקה הלך וקהה ונהייתי יותר מנהל מאשר אמן, הכתיבה דעכה ותפסה מקום משמעותי פחות. כשהייתי בתיכון כתבתי המון. יש לי מחברות על גבי מחברות של טקסטים שלי. סיפורים, שירים, עמודים על גבי עמודים של טיוטות שהיו אמורות להפוך לנובלה הראשונה שלי. אבל זה לא התקדם. הפסקתי מתישהו. אני מאשים הרבה גורמים בזה. אבל בעיקר את עצמי. ניסיתי כמה פעמים לחזור לכתוב, אבל תמיד לא הייתי מרוצה, תמיד חשבתי שזה לא משהו. התחלות על גבי התחלות. חשוב לי להדגיש – אני לא מאמין במחסום סופרים, Writer's Block. אני גם לא מאמין במוזה. אני מאמין בזה שכתיבה, ובעצם כל יצירה, צריכה לבוא ממקום מקצועי של החלטה שזה מה שאתה עושה מצד אחד ומקום של שלמות רגשית מהצד השני.

בשנה האחרונה, ככל שחיי התקדמו למקום שאני מרגיש טוב יותר לגביו, עלה בי שוב הרעב לכתוב. זה טקסט ראשון שאני מרוצה ממנו אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי. בטח לא האחרון. אני אשמח לשמוע תגובות.

גבעות

בשולי הישוב ישנה עיר. בעבר לא הייתה. היינו יושבים בפארק המשקיף לגבעות הריקות וחולמים. גחל ניצת ועשן נרגילה עלה לאוויר. מישהו הביא משהו לאכול, מישהו הביא משהו לשתות. השקו אותי, האכילו אותי, תנו לי לעשן. היינו מלכים. מילים נישאו ונאמרו, חלומות נטוו. הבטן מלאה במזון ומשקה, הראש סחרחר קלות מעשן הנרגילה והראש מלא חלומות.

בחורף הגבעות בהקו בירוק, מבטיחות ממלכות, מספרות מעשיות על תקופות שהיו. בקיץ נשטפו בצהוב עז שנמשך עד עין קץ. המילים שנישאו הפכו למשפטים, המשפטים להבטחות. לעולם לא נפרד. לעולם לא נפסיק להעז. אני תמיד חולם. מעל הנוף השמש שלטה ביד רמה, צובעת את השמיים בכחול וורוד, כתום בוהק שעטף את הגבעות, שהלך והפך לורוד שהכחיל לו ככל שנעלמה לה מעבר לאופק. כאשר נשקה השמש לקו הגבעות בשקיעה, נצנוצה הבטיח לנו זהב. אם רק תעזו, הבהבה השמש השוקעת, תוכלו להשיג אותי. היינו מוחאים לה כפיים כאשר נעלמה. שמחים את שמחתה, שמחים את החלום.

באחד הימים יצאנו בבוקר אל הגבעות. מצאנו פרצה בגדר המערכת שהקיפה את הישוב ויצאנו לנדוד את השיפולים שנשקו לישוב. היה זה חורף והגבעות היו ירוקות כולן. העשבים קרעו את אדמת הגיר והעפר  וכיסו את העולם במצע מבטיח. הם הגיעו עד לברכיים, אוחזים בנו, מרטיבים אותנו משאריות הטל והגשם שלא הספיק להתייבש. השמש עדינה, נתנה אור יפה, והעננים האפורים של אמצע החורף לא הסתירו דבר, לא איימו בממטרים. גבעה אחרי גבעה חצינו, סקרנות מהולה בתחושת חלוציות וגבורה, מה מסתתר בין הגבעות, מה מעבר להן.

לא ידענו על מה אנו דורכים רוב הזמן. צעדנו על פני העשבים שהחביאו את האדמה. מדי פעם קרחת קטנה חשפה קן נמלים, חשפה אבנים לבנות גדולות ועליהן חרקים. הגבעות שקקו חיים ואנו צעדנו עליהם. בני אלים. צעדים גדולים ומהירים, אוויר חי מסחרר אותנו באהבת הטבע והאדמה. שילחנו מבטים זה אל זה, חיוכים גדולים. עוד גבעה, קדימה, עוד קצת. הנה עץ בודד. תחתיו ננוח. אחר כך נמשיך לתור, נמשיך לחפש את השמש ששקעה, נמשיך לדבר על החלומות וההבטחות.

ראשית מצאנו אוטובוס חלוק ומנוקב בלב שדה שטוח. דבר לא צמח בשדה ותרמילי נשק היו פזורים לכל אורכו ורוחבו. דממה. בוא נלך מכאן, לוחשת מישהי. היא מביטה סביב על השדה הערום. עננים מצטברים במערב. אחרים מסתכלים מסביב, מנסים להבין את המקום. אני נמשך אל האוטובוס ונכנס אליו. הדלתות נעתרות למגעי ונפתחות בקלות. אני עולה בזהירות, מפחד להיחתך מהברזל החשוף. פנים האוטובוס ריק. המושבים נעקרו מזמן, החלונות גם כן. אני מביט סביב בשלד העירום והמנוקב. חוצה אותו מהדלת הקדמית לאחורית. דממה. לא רחוק מהאוטובוס אני מבחין בגלעד קטן. יש עליו שלט. כאן נהרג חייל בתאונת אימונים. זו הקסדה ששימשה אותו. מתגעגעים ואוהבים.

אנו שבים לטפס על הגבעה, להמשיך הלאה. אנו מטפסים בדממה על המדרון התלול. יד מושטת לעזרה. מכאן קל יותר, מכאן קשה. גבינו מופנה אל האוטובוס המנוקב, אל הגלעד, אל שטח האש הנטוש. עינינו נשואות למעלה הגבעה, והעלייה קשה. אנו ממשיכים קדימה בשתיקה. מחפשים נקודה לנוח בה, לשתות בה תה ולאכול משהו. להנות מהטבע החי סביבנו. בבוסתן עצים מצאנו מקום טוב לנוח. עת המים נרתחים אני קם לתור את הבוסתן. אני שם לב לדפוס נוכח. אלו עצי פרי, ושם תאנה והנה מטע זיתים קטן. ובין לבין חורבות משוטחות, סימני יסודות ומיקומי קירות. זו אחוזה עתיקה ושבורה שרמזים על עברה טמונים בעצים, החורבות והגת הגדולה. העשבים מסתירים את שברי העבר. ואנו במרכז, נותנים למים החמים להחליק בגרוננו. קוביית שוקולד נמסה בפה. מי חי פה? שואל אחד. בטח מישהו עשיר. אבל הוא כבר לא פה, משהו קרה לו. אומר אחר. בטח מלחמות, אני משיב. או שאולי האזור כבר לא היה אטרקטיבי למגורים. בכל מקרה הוא נטש את הכול לפני המון שנים, והטבע כיסה את מה שאפשר. טשטש עקבות.

תוהים ושקטים ניקינו אחרינו את שאריות הלכלוך, מותירים את הגבעות בתוליות ונקיות, כפי שחשבנו שהן, והמשכנו קדימה. השעה הייתה צהריים מוקדמים, ולא היו לנו עוד הרבה שעות שמש. שברנו לכיוון המשוער של הכביש המהיר, דרכו נוכל לחזור אל הישוב בקלות יחסית, אולי נתפוס טרמפ, אולי לא. האוויר הצטנן והשמש הפסיקה לחמם. עננים ריחפו מעלינו, אפורים ומאיימים. טפטוף קל החל והגברנו את צעדינו. קריאת שבר נשמעה, מאחד החברים. שלולית בוץ קטנה שהוסתרה היטב על ידי העשבים לכדה את רגלו לשנייה, הרטיבה אותו ומילאה את רגלו בבוץ.  המשכנו לאט יותר, מקווים שאולי מאחורי הגבעה הבאה ימצא הכביש הבייתה.

בעמק שבין שתי גבעות, כשיכולנו לשמוע כבר את זמזום המכוניות, כשהשמש צבעה בורוד עדין את השמיים, מצאנו שלד פרה ענק ששכב בשלמותו בין העלים. היה משהו פרהיסטורי בנוכחות של השלד. גדול, ענק ומאיים. משועשעים לשנייה התחלנו לשחק איתו. קיפצנו סביבו כאדם קדמון, הצטלמנו עם הלסת והגולגולת. אחד פירק את הגולגולת וארז אותה לתיק. טפטוף קל החל, התעלמנו ממנו. המשכנו להצטלם ולצחוק סביב השלד. ממצא מימים עברו. אט אט הקור הזדחל והטפטוף התחזק. השמש כמעט נעלמה והחלטנו להזדרז להגיע אל הכביש. עוד גבעה אחת, עוד מעט נגיע אליו וממנו הדרך הבייתה קצרה. אבל הגשם כבר היה חזק. עד שהגענו לכביש כבר היינו רטובים לחלוטין. שעה לאחר מכן הייתי בבית.

בימים שאחרי קדחתי מחום והשתעלתי. שכבתי על המיטה, מדמדם מחום, נאבק בשתיית תה, מתעטף ומסיר מעלי את הפוך. עובר משינה לבהייה באוויר, מדממה להאזנה למוסיקה. בין לבין חלמתי. רכבתי על אוטובוס הרתום לשלד פרה, והיא גררה אותנו גבוה באוויר. נפלתי, נפלתי, נפלתי עד שהתעוררתי שטוף  זיעה ומבוהל.

בשולי הישוב ישנה עיר. היא כיסתה את הגבעות ומחקה אותן.  מהפארק שבשולי הישוב כבר לא רואים את המשעולים הירוקים והשמש נעלמת לה מאחורי בניינים. היכן שהיו הגבעות תוכל לראות בתי מגורים. אורות מתנוצצים בחלונות וצלליות משפחתיות. מכוניות חוצות כבישים, קוברות תחת הצמיגים הנשחקים והאספלט את שהיה ולא יחזור. חיפשתי לי גבעות אחרות ולא מצאתי מעולם.

מחשבות על היפ הופ ישראלי מהזווית שלי

בעקבות הכתבה המצוינת של סגול59 על מצב ההיפ הופ הישראלי, או למה הוא לא תפס, הרגשתי שאולי שווה לי לתת את ניגוב החומוס שלי בנושא. הייתי ראפר המון שנים יחסית. בין 2000-2007 נדמה לי, משהו בסגנון. זה התחיל במסיבת בית מאולתרת, ג'אם בין חברים, והגיע בשיא לערב השקה מפואר עם קהל של 800 איש, ביקורות מהללות בעיתונות, וקריאה נרגשת ב"הארץ" שלא נתפרק. בשנים הללו יצא לי לראות את ההיפ הופ הישראלי מכל הזוויות שלו. הייתי מוזיקאי שוליים, שמחפש את הזהות של הלהקה שלו בתרבות של רוק. הייתי מנהל להקה שנאבקה בתוך עצמה בצליל שלה, נקרעת בין השפעות של מטאל, פאנק, פ'אנק, היפ הופ וג'אנגל. גדלתי מפסטיבלים DIY אל הופעות במועדונים ופסטיבלים שאת רובן אני ארגנתי. ובכל הזמן הזה חיפשתי את האיזון בין אג'נדה סוציאליסטית משהו, לבין לכסות את ההפסדים, לייצר קופת להקה הגיונית ולחסוך מספיק כסף בשביל הפרוייקט הבא, יהיה אשר יהיה. היום אני מנהל לייבל קטן ובמקביל מחזיק סוכנות שיווק שעוסקת בעיקר בשיווק מוזיקאים. אפשר להגיד שעשיתי את הסיבוב שלי, לא?

החשיבות של תרבות הופעות או הפרברים רפיוג'יז נכנסים באמא של סצנת ההיפ הופ

פרברים רפיוג'יז, למרות האשליות המתוקות של חברי ההרכב, ולמרות הביקורת של די.ג'יים בגרעין הקשה של ההיפ הופ הישראלי, היו הרכב היפ הופ לכל דבר. נכון הרגליים של ההרכב היו נטועות עמוק בעולמות מוזיקליים מגוונים ורחוקים מזה, אבל לקראת יום ההולדת השלישי של הלהקה, התקבלה החלטה מודעת אצלי לפחות, לחזר אחרי סצנת ההיפ הופ ולמצוא בה בית. הכיוון הזה התאים לטרנדים רעיוניים שהיו בלהקה, התאים לאופן בניית השירים ולעובדה שהיו בה 4 ראפרים וזמרת. ההחלטה לשלב די.ג'יי במשרה מלאה בהרכב הייתה חלק מהאג'נדה האמורה. הצעדים הראשונים שלי כמנהל בעולם ההיפ הופ הישראלי היו בללמוד את הסצנה על גווניה. זה התחיל בללמוד אילו אוספים יצאו, אילו להקות פעילות, מי השמות החמים, מי השחקנים החזקים, ההרכבים שמביאים קהל, ומי האבות המייסדים של הסצנה. מהר מאוד גיליתי שוק מפוקפק, שמורכב מאולפני הקלטות עצמאיים המקליטים זמרים, לעיתים במחירים מופקעים, לעיתים מבטיחים אשליות. להקות שלא מתפקדות מעבר לעולם המסיבות ושלא מקיימות ערבי הופעות. מצב העניינים הזה יצר סצנה עם קיום אינטרנטי עשיר אמנם וקהל המפוזר ברחבי הארץ – אבל גם יצר קושי מהותי לאמנים בתחילת הדרך. ללא תרבות הופעות אמיתית אין תקומה לסצנה. אני מדבר על תרבות הופעות המתקיימת בעיקר בפריפריה, כאשר המרכזים התרבותיים כתל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, משמשים עוגנים לפעילות האזורית.

המחקר שלי של סצנת ההיפ הופ סיפק  שיעור מאלף באיך לא לייצר סצנה אמיתית. נכון הייתה סצנה. אבל היא לא התאימה למודל שאני חשבתי שסצנה צריכה להיות. לתחושתי היא הייתה עמוסת כשלים פנימיים באופן שמכשיל צמיחה של תרבות אמיתית. עד 2004 הסצנה הישראלית נשענה על חיקוי מתמיד של ארצות הברית, ולא התייחסה כמעט למסורת המפוארת של העברית, הכתיבה המקומית ותעשיית המוסיקה הישראלית. מלבד שני מקרים בודדים – הדג נחש וסאבלימינל – הסצנה לא ידעה לייצר לעצמה פנייה כנה אל המיינסטרים והעדיפה לייצר מונולוג פנימי ומנותק. לרוב המונולוג הזה התנהל בסלנג פנימי, בשפה ירודה, עם מעט מאוד כישרון מוזיקלי. אמנם ניצנים של עשייה אמיתית נראו בתל אביב וירושלים, אבל ישראל רבתי הייתה פרוצה. אני חייב להודות שזה התאים לי כמו כפפה.

בשנה השלישית של הפרברים רפיוג'יז, התחלתי לעבוד הלכה למעשה בגיוס קהל לפרברים מתוך סצנת ההיפ הופ. הרגשתי שבמטאל ובפאנק אנחנו די מכוסים, מדובר בקהילות קטנות, וכבר ככה היו לנו די והותר אוהדים שם. סצנת ההיפ הופ נתפסה בעיניי כזירה בשלה להשגת קהל חדש שאיכשהו יאהב את מה שאנחנו עושים. אחרי הכול זה היה סוג של היפ הופ. זה התחיל בערב הופעות עם כלא 6 בפטיפון, בו גילינו את העדר הקולגיאליות שרובץ בתרבות הופעות קלוקלת (כלא 6 ירדו מהבמה וקראו לקהל לעבור איתם למועדון המוסד לאיזו מסיבה שהם יחצ"נו. הווה  אומר, המועדון התרוקן כשעלינו לבמה). אמנם יושרו ההדורים מאז 20 פעמים, ואישית אני רוכש הרבה מאוד כבוד לחברי כלא 6, אבל בזמנו זה עורר תחושה עמוקה של כעס בפרברים. הביקורת הנוקבת שלנו על תרבות הלהקות האמורה, עורר דיון סוער למדי בפורום תפוז, הנחשב עד היום לפורום המרכזי של ההיפ הופ בישראל (אותו אני גם מנהל, מאז 2006, עם עוד שני מנהלים) על מה TRUE ומה לא בהיפ הופ. עיקר הדיון נסוב על שאלת תרבות הלהקות ואיך עושים היפ הופ בישראל. אישית הרגשתי אז, ואני מרגיש גם היום, שהיה אפשר לחסוך את כל הדרמות בתקופה ההיא והריבים המיותרים, אם חברי הלהקה שלי היו לומדים לשתוק יותר. אבל מה שהיה היה.

בעקבות הויכוח האמור התחיל מהלך מאוד אינטנסיבי בפרברים של ייזום והפקת ערבי הופעות המשלבים הרכבי היפ הופ מקומיים. לעיתים בהצלחה, ולעיתים לא. אחד הערבים הזכורים במיוחד, אצלי לפחות, היה מעשנים את כפר סבא, אוגוסט 2003, שהתקיים בערבו של פיגוע התאבדות כלשהו. על במה אחת הופיעו השבט, DAM, פיזדה (עם DJ MESH האגדי), אוקסי טורבו, איג'קט (סוג של דור המשך, הבטחה לא ממומשת של הרכב ההיפ הופ השבט), המינסטרלים (לימים וולטר מההרכב הצטרף לכהן@מושון). לא היה קהל כמעט בגלל המצב הביטחוני הקלוקל, אבל היו וייבים בשפע. ערבים אחרים שילבו את MC מנצור, קאשי, לוקץ', בנגלדת' (סאדייל בגלגול הקודם), ושלל שמות שאני באמת לא זוכר. זו הייתה תקופה יפה האמת. למדתי להכיר להקות חדשות, קהלים אחרים ובעיקר הרגשתי שיש ממד של חינוך של סצנת ההיפ הופ ויצירת אווירה של "YES WE CAN". שכן אפשר לעשות הופעות, וכן אפשר להביא קהל ולא רק למועדוני הפיזוזים. הטפתי תדיר על החובה לרוץ ברחובות ולחלק פלאיירים ולייצר חוויה שהיא לא מסיבה בה ההופעה הלייבית של היפ הופ היא מעיקה, אלא ערב הופעות היפ הופ חי ונושם וזורם שחוזרים אחריו הבייתה בהרגשה של וואו. או לפחות של כמעט. שגם זה הרבה. היו עוד הרבה אירועים מאז, עיר הבירה 2006 ו-2007, יום המוסיקה של עיריית תל אביב, המוטומיוזיק וכן הלאה. אבל בשורה התחתונה – זו הייתה תקופה יפה וחשובה שנמשכה עד לפירוק המאכזב עד כאב והמשחרר עד אושר של הפרברים.

פרברים רפיוג'יז
פרברים רפיוג'יז

איך לייצר תרבות היפ הופ מקומית מתוך הזוהמה

ב-2004 פניתי לגדי שהיה איתי בלהקה (הוונדרשמוקן, DJ NECKBREAKA, גד ברוך) והצעתי לו לייצר אסופת היפ הופ בה יוקלטו כישרונות שנמצא ברחבי ישראל. החלוקה הייתה די ברורה – גדי הוא המפיק המוזיקלי (הידד ל-DIY של היי פייבר שהפעם התבטא בלאפ טופ של גדי והמיני דיסק המצ'וקמק שלו), אני על תקן ה-A&R והמפיק האחראי (הידד לפרויקטים בעלי פוטנציאל כישלון מסחרי גבוה, קו מאפיין בפעילות של היי פייבר). במהלך 2004 דאגתי לפרסם את החיפושים שלנו אחרי ראפרים מוכשרים ב"עסק שחור", בערבי הופעות בארץ, וחיפשתי בעצמי איפה שאפשר. מפה לשם הצלחנו לגייס עוד 9 אנשים מלבד הראפרים של הפרברים, 14 איש סה"כ. גדי היה מספר לי, תוך כדי השמעות של ההקלטות, כמה כישרון מתפוצץ אצל הראפרים הללו. כשפלד למשל הגיע אליו לסשן, אז ילד בן 15, הם יצרו את "תל אביב על הכוונת", אחד השירים המצוינים של ההיפ הופ לדעתי עד היום. שיר עתיר אמירה, הרלוונטית גם היום, אם כי לא מסחרי בעליל. מתוך ההקלטות הללו נוצר "מתוך הזוהמה" (פירוש השם היה שבאנו לייצר תרבות מתוך הזוהמה של ההיפ הופ המקומי הבאוש. כמו שתראו תכף, אין כמו יומרה). באופן מודע זה היה ניסיון שלנו לייצר היפ הופ אחר. סאונד אחר, שפה אחרת, ראפ אחר. היום אני מצטער על טראקים מסוימים בו שהיו ילדותיים ומפגרים. אבל בתמונה הכוללת האלבום חשוב בנוף של ההיפ הופ. פחות בגלל המוסיקה והשירים שבו, שאפשר להתווכח עליהם (מה גם שהסאונד שלו גבולי), אלא בעיקר בגלל האופן שבו הוא לימד אותי שיעור חשוב בלמה ההיפ הופ בישראל דפוק ומה אפשר לשנות בו.

ההופעה הראשונה של ה-PR TROOPERZ (פרברים רפיוג'יז טרופרז), אירעה אחרי שחברי ההרכב נפגשו בדירה המעופשת והמגעילה של גדי פעם ראשונה שבועיים ימים קודם לכן. לא היו חזרות, כל אחד קיבל את הדיסק עם השירים ועם האינסטרומנטלים ונשלח לביתו ללמוד היטב את הקטע שלו והיכן הוא משתלב. ההופעה עצמה הייתה מסיבת היפ הופ שבמרכזה מככבים שני די.ג'יים וללא הרף עלו אמ.סיז על הבמה. רקדני ברייקדאנס הסתחררו על הרחבה. 400 איש הגיעו להשקה. והאמת שהיה די מוצלח ועבר ללא פאשלות יוצאות דופן. צריך לזכור שהטרופרז לא התקיימו כהרכב מעבר להייפ האינטרנטי שיצרנו לו קודם לכן. זה היה אירוע מכונן בהיפ הופ הישראלי. החשיבות של הטרופרז הייתה בכך שהוא הראה שני צדדים חשובים. מצד אחד, איך הופעת היפ הופ המבוססת די.ג'יי בישראל יכולה להראות. מצד שני, איך תרבות היפ הופ מקומית יכולה ללבוש צורה ולהתהוות. אני מאמין שהטרופרז היו מוקד השראה להרבה מאוד ראפרים מוכשרים שבאו לאחר מכן. יותר מזה, אני בטוח שהפעילות שלנו עם ההרכב, שהיה לה צד כלכלי ברור שנקרא "לא להפסיד את המכנסיים", הובילה לסלילת הדרך להרכבים כמו כהן@מושון מצד אחד ויוצאי הטרופרז עצמם מצד שני – תכל'ס, פלד, אורטגה ולוקץ'.

בדיעבד אני חושב שההתנהלות של הסצנה עד הדוגמא של מתוך הזוהמה הייתה מטומטמת עד כאב. למה לעזאזל לא היו הופעות עד אז? למה פחדו כל כך מה-DIY הביתי בהיפ הופ הישראלי והלכו למפיקים שלא באמת סיפקו את הסחורה? אין לי הרבה תשובות. אני חושב שזה שילוב של גיל צעיר ותמימות של הרבה מאוד מהראפרים, והעדר קבוצת התייחסות משמעותית בתחום המוזיקה. יוצאי פרברים רפיוג'יז, ובמידת מה חלקים נכבדים מהטרופרז, מגיעים מהפריפריה. לא הפריפריה הענייה, אלא זו שנמצאת בגטו תרבותי קטן. רעות מכבים היא דוגמא קלאסית לישוב שלא היה בו מה לעשות במשך שנים, מה שהוביל לעליית תרבות להקות עשירה. יותר מ-30 להקות פעלו בישוב בזמן שאני הייתי בתיכון וקצת אחריו. כל הלהקות הללו ארגנו לעצמן הופעות במסיבות בית, במתנ"ס ובאולם הספורט. דאגו לפרסם, לארגן, ללחוץ על המועצה, להביא חברים ומה לא. זה יצר תחושה של מסוגלות אצל המוזיקאים הצעירים, ובעיקר לימד אותך דבר או שניים על לארגן דברים. זה ה-DIY שלנו ואת כולו הבאנו לתוך פרברים רפיוג'יז, וממנו אל שאר העשייה שלנו בעולם ההיפ הופ.

מלבד ה-DIY, אצל הטרופרז (ואני מתייחס כאן גם להרכבים שיצאו והמשיכו כנ"ל) הלינגו ותת התרבות עמדו במקום מאוד מרכזי. השפה הפנימית, המשחק על העברית, הסלנג הישראלי – כל אלו יצרו את התחושה אצל הראפרים ואצל הקהל שנוצרת כאן תרבות היפ הופ אותנטית ואחרת. הקו הזה התבטא בהתעקשות על אותיות עבריות בפרונט של הדיסק, על ההטפה לגראפיטי בעברית (גם אם זה לא היה נעשה הלכה למעשה באופן סדיר) ובמקום מסוים על הניסיון של הראפרים לעשות רפרנסים בתוך הטקסטים לתרבות פופולרית מקומית וגאווה לוקלית על סף הגיחוך. בין אם זה ההערצה של לוקץ' לצהלה, פלד ששר על מנחמיה, או פרברים רפיוג'יז ששרים על הפרבר שממנו הם באים. כל אלו הביעו את הרעיונות הללו. תוסיפו על כך את הניסיון שלנו לייצר חווית היפ הופ אותנטית של ארבעת היסודות, את ההקפדה על קהילה חיה סביב הלהקה, על הופעות במחירים שפויים, הפעילות האינטרנטית העשירה, החלוקה של מיקסטייפים ורימיקסים. כל אלו נעשו במודעות על מנת לייצר קהילת היפ הופ מקומית עם גאוות יחידה. זה מאמץ שהצליח בגלל הכנות שלו. הוא המשיך לשמחתי לאחר ההרכב אל הפעילות של לוקץ', של פלד ואורטגה שהניפו את דגל המחתרת בשלב הראשון, ובשלב השני את נס הקבינט (כינוי להיפ הופ החדש והרענן שפועל בתל אביב בשנתיים האחרונות) וגם אל תכל'ס.

אני בנביאים בפינה
אני בנביאים בפינה. משמאל לימין: אני, לא מכיר, לא מכיר, חסיד, לא מכיר. קרדיט: http://www.flickr.com/photos/jewschool

אבל מה נשאר מזה?

בשונה מהרוח הפסימית של סגול59 שחי בתוך עמו, ובניגוד לשלל מבקרי מוזיקה מנותקים למדי במגדלי מעבדי התמלילים שלהם (כן עיתונאי "העיר", אני מתכוון אליכם), ההיפ הופ הישראלי מאוד חי. אם היה לי ימבה כסף הייתי משחרר פנינים של ראפרים ישראלים על ימין ועל שמאל. פלד ואורטגה השלימו אלבום יפיפה בשם "משלוח מיוחד", שלמצער מועד יציאתו לא ידוע. אורטגה השלים אלבום בשם 4:47. לוקץ' בשלבי סיום של אלבומו השני. תכל'ס עם אלבום בקנה שיצא בשנה הקרובה. אקסום הוציאו אלבום מצוין. קוטלר וצ'יקו-בס עובדים על אלבום שיש בו כמה טראקים מעולים. חסיד שחרר כמה רימיקסים מצוינים. פרודוקס עובדים על האלבום שלהם. ראף עובד על האלבום שלו ומשחרר לרשת טראקים ללא הרף. כהן@מושון האולטרא מוערכים עובדים על אלבום שני ועסוקים בלשבור את כל הקווים אל סצנות חדשות. ויש עוד שלל ראפרים שאין לי כוח לכתוב את הכינויים המטופשים שלהם (מה קרה לשמות משפחה תגידו?) שעובדים על שירים ואלבומים.

בשנים האחרונות הרבה הרכבי היפ הופ צעירים מתייעצים איתי לגבי האסטרטגיה שלהם. אין לי בעיה עם זה ואני שמח לתרום מהניסיון שלי. רובם רוצים להופיע, רוצים לייצר את הקהילה שלהם. קשה להם, אבל הם מתאמצים. הם מארגנים ערבי הופעות, דוחפים את עצמם וממשיכים קדימה. אז אפשר לומר שמשהו קורה כאן. בזמן שמועדוני מסיבות אוכלים כאפה על המשבר הכלכלי ומארחים פחות אמ.סיז, הם מחפשים את עצמם בעולם ההופעות. הכלכלה החדשה של המוזיקה כופה עליהם כללי משחק אחרים. הם כולם התחילו הרבה יותר מאוחר מהדג נחש או סבלימינאל, הם כולם יודעים שהם לא יעשו כסף מדיסקים. מה גם שבגלל שההיפ הופ פונה לקהלים צעירים יחסית, ובגלל שרוב צרכני ההיפ הופ הכבדים עדיין באמצע שנות ה-20 שלהם, ההיפ הופ לעולם לא יהיה הז'אנר שמוכר הכי הרבה דיסקים. עם זאת הוא הז'אנר הכי פופולארי ברשתות חברתיות ישראליות. עברתי היום על רשימת קהילות המוזיקה באתר "מקושרים". כל הקהילות מורכבות מאוהבי מזרחית והיפ הופ. איפה שהוא בעמוד השביעי יש איזו קהילת חובבי מטאל. וזה ברשת החברתית הישראלית (יענו לא פייסבוק) הכי גדולה בעולם. בפייסבוק במצטבר יותר מ-13,000 ישראלים מצהירים על עצמם כאוהבים היפ הופ. שזה כמו רוק. אמנם מזרחית גם בפייסבוק שולטת בכיפה (פאקינג 26,000 ישראלים מצהירים שהם אוהבים את משה פרץ, ו-13,000 את אייל גולן(!!), אבל אם תחברו לזה את אוהדי הדג נחש וכו', תגיעו למספרים יפים. ההיפ הופ הוא גם אחד הז'אנרים הכי מצליחים בסלולר.

אז אני מניח שנשאר משהו מכל שנות הפעילות של פרברים והטרופרז. אני חושב ששינינו, לא באופן אבסולוטי ולא באופן בלעדי, אבל שינינו. אני מניח שבעשור האחרון, בו ההיפ הופ הישראלי למד ללכת על הרגליים על אמת, רחוק מחברות התקליטים הגדולות, רחוק מהבמות הגדולות וקצת אחרי שתכנית הריקוד המטופשת של רחוב נגד קלאסי הצליחה להמאיס את המיתוס של ההיפ הופ על המיינסטרים לגמרי – משהו קרה. התרבות העצמאית של ההיפ הופ מתעוררת, מראה נוכחות ונותנת קצת יותר בראש. זה עניין של זמן עד שעוד הרכב יתפוצץ כלפי חוץ ויסחוף קהלים. זה לא יהיה קל, אבל יש כאן יסודות עמוקים הרבה יותר ממה שנראה.

אז במילים אחרות ובשביל לסכם את כל הנושא הזה – הנה בשפת ההיפ הופ מה שאני חושב על הכתבה בעכבר העיר:

בום-באדא-באם-באם. שיזדיינו כולם.
כיופאק. היפ הופ בלאגן. די.ג'יי, סובב לי עוד אריך נגן.

* מתן טיקטאק המוכשר מהבלוג Rythms&Rhynes התייחס לפוסט הזה ממש כאן.