להעניש את המזהמות

בשבועות האחרונים אני עסוק בהקמת קואליציה במסגרת "רואים שחור בעיניים" התארגנות אזרחית שהקמתי לפני שנתיים סביב הזיהום בבאר אורה. בזמנו סייענו להגשת תביעה ייצוגית נגד קצא"א. עם הזיהום בנחל אשלים, יצאנו, דני גלבר, שעזרה לי להקים את "רואים שחור בעיניים", ואני בקריאה לעצומה העוסקת בהגשת תביעה ייצוגית נגד רותם אמפרט. מפה לשם החתמנו 5,000 אנשים, הובלנו ליצירת קואליציה של ארגוני סביבה כמו מגמה ירוקה וצלול, ואנחנו נמצאים בעיצומו של מהלך מורכב יותר עליו אפרט בהמשך. מוזמנים לעקוב באתר של "רואים שחור בעיניים" או בפייסבוק. אנחנו יוצאים בפעולות שטח בשבועות הקרובים במטרה להחמיר את האכיפה, הפיקוח והענישה על חברות מזהמות.

את הדברים הבאים כתבתי בעבור אתר "רואים שחור בעיניים":

"השימוש במשאבי טבע מגיע עם אחריות אדירה. הזלזול של חברות שונות, השואפות לעשות במשאבי הטבע כבשלהן, חייב להיפסק. צריך לשאול שאלות קשות לגבי האחזקה של המאגר שהתמוטט, מהירות התגובה, והאם קיימות ההגבלות המחמירות על חברות המרשות לעצמן לשחק בסביבה כפי שאלו עושות. במקביל לבירור של המשטרה והמשרד לאיכות הסביבה, אנו צריכים להתארגן כאזרחים, ולפעול בשני אופנים. הראשון, לתבוע תביעה ייצוגית אדירה את כי"ל, רותם אמפרט, מנהלי החברה והדירקטריון שלה. עליהם לשלם פיצויים לחברה הישראלית על הזלזול במשאבי הטבע שלה ובפגיעה בנופי ארצנו. השני, לדרוש ממנהלי תיקי ההשקעות והבנקים, למנוע רכישת מניות בחברות מזהמות. זו המדינה שלנו, זה המים שלנו וזה העתיד שלנו."

למאמר המלא לחצו כאן

מה שלא אמרתי בכנסת השבוע

הייתי בכנסת השבוע, ונשאתי דברים במסגרת השדולה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. כתבתי כמה דברים מראש, אבל בזמן אמת היה נראה לי שאולי עדיף לומר משהו אחר. זה קורה הרבה, אתה כותב משהו, וברגע האמת מחליט להיות ספונטני. אגב, תודה לח"כ חיליק בר על ארגון השדולה ביחד עם תנועת דרכנו.

הנה מה שאמרתי:

 


והנה מה שתכננתי לומר:

 

המציאות השתנתה. אנחנו מרגישים את זה בשטח. מילים שלא נאמרו בעבר, מופיעות שוב. בשבוע האחרון שמעתי שתיים מהן לא פעם. הראשונה שלום והשנייה אינתיפאדה. מקווים ומפחדים. מביטים חוששים מהעתיד לבוא וממשיכים לחלום. כל צד נערך בהתאם. הרוב המתון הישראלי מגדיר מחדש את תפיסת הביטחון שלו, מתאם עמדות. תהליך מרשים, מעורר השראה. מולו עומד המחנה הקיצוני שבנחישות מעוררת דאגה החל בשורה ארוכה של מהלכים. אתה יכול לראות את פעילי הימין הקיצוני מתארגנים בצמתים, מסמנים לעצמם את המאבק הבא. אתה רואה את המנהיגים שלהם נערכים לקמפיינים גדולים – תכנית ההכרעה, קידום הניצחון הישראלי. לא ידעתי שהפסדנו עד עכשיו. לא ידעתי שישראל מוכה על ידי אויביה ושהם העזו להרים ראש. פתאום צריך להכריע, פתאום צריך לנצח.
מול שני אלו עומדת ההנהגה הישראלית ומתבחבשת עם עצמה. יש ראש ממשלה בישראל. יש לו קואליציה, חזקה למדי. תהיה לו תמיכה חוץ קואליציונית למהלך מדיני אמיץ. אני מתקשה להאמין שמישהו מחברי הכנסת מהאופוזיציה יסנדל מהלך כזה. יש בקרב המתונים תכונה שאולי צריך להעריך ולזכור – ממלכתיות. המדינה, הבית הלאומי שלנו, חשוב יותר מכל. אם ראש הממשלה ילך למהלך מדיני, נפרגן ונתמוך. כי זה טוב לישראל, כי זה מה שהציונות דורשת מאיתנו.
ראש הממשלה צריך לעשות דבר אחד פשוט – להוביל. הוא יכול לומר לקיצונים בליכוד ובבית היהודי, חברים, תרגיעו. זה לא יקרה מה שאתם מתכננים. הוא יכול להכריז שיש כאן משחק חדש, שיש נשיא חדש, מזרח תיכון חדש, מורכב ואפל ושצריך לבחון את הכול מחדש. הוא יכול ליזום, לקרוא לוועדה אזורית. זה לא צעד דרמטי. הוא יכול להיות מנהיג כמו שמגיע לעם הזה.
תראו, אני לא מבין גדול בהסדר אזורי. אבל כמו כל דבר בחיים, הדברים נמדדים במבחן התוצאה. מה עשית בשביל ישראל ומה לא. ראש הממשלה עשה הרבה דברים בשביל ישראל, אבל קידום הסדר הוא עוד לא עשה. הוא דיבר, והיו מילים, מילים יפות. הוא אמר לשרי הליכוד שאי אפשר לדבר סיפוח, ושאין מנוס מפשרה. אוקיי, נראה טוב. אבל הוא גם הצליח לייצר מהומת אלוהים סביב הר הבית, לחסל את התיאום עם הפלסטינים, לייצר משבר אמון ולגרום לסדקים עם המדינות המתונות. בעיה.
כי באמת, אנחנו לא יכולים לשקר לעצמנו. המצב לא באמת פשוט. נדמה שניהול הסכסוך הוא ניסוי מטריד של מדינאים חיוורים, המתייחסים למציאות כניסוי בכימיה. תוהים ומחפשים כמה אנרגיה צריך להשקיע בשביל להביא את הכול לרתיחה ולקירור. זו תפיסה פופוליסטית שלא עובדת ולא תעבוד יותר במזרח התיכון של היום. משק כנפי ניהול סכסוך בישראל יכול להוביל למהומות עולם אצל בנות בריתנו. נדרש שינוי דיסקט והלוואי והממשלה תפנים זאת.
זה גורם לי לחשוב שאולי, ובאמת, אני רק אזרח ששם פתק בקלפי, שאולי יש אפשרות, קטנה, קטנה, קטנה, פיצית, שאולי הגיע הזמן שההנהגה תבחן מחדש את המציאות. אולי ראש הממשלה ושריו צריכים לעשות הפסקה, להסתגר באיזה חדר לשבוע, לשבת ביחד, ולחזור לעם ישראל עם תכנית מלאת תקווה שתמקסם את המציאות שלפנינו.

תפקידה של האקדמיה ב'

קראתי את המסמך של אסא כשר, ובתור מרצה במספר אוניברסיטאות בתחום הפרסום והשיווק, אני אומר לכם שמה שבאמת עצוב בעניין הזה הוא שמדובר בספין עלוב, שלא נשען על שום תהליך עומק עם האוניברסיטאות עצמן. הנפצה של השר בנט, שמצא מישהו שיכתוב איזה מסמך כדי שהוא יזרוק אותו כפצצה.

הספין כאן שקוף – בנט בחר לפרסם קוד אתי בשביל לכאורה להגביל אקדמיה ליברלית. האויב השני אחרי בית המשפט העליון של החרד"לים. הוא עשה הכול כדי להפוך את זה לדיון של שמאל לעומת ימין. בדרך הוא מנסה להרוויח נקודות בקרב האוכלוסיה החרד"לית, שמרכיבה את הפלג הקצת יותר קיצוני בבית היהודי, תקומה. הוא ניסה להראות איך הוא מאגף את ביבי מימין ולהיות מלך הימנים של ישראל.
אקיצר, עוד פוליטקאי דמיקולו שמנסה לסבך לנו את החיים בהפרד ומשול קלאסי.

עם זאת, שווה לנצל את הסוגיה לכמה נקודות נוספות למחשבה:

  • כל פעם שסטודנטים נכנסים לכיתה שלי הם דורשים דיון ערכי בהשלכות של הפרסום והשיווק בחברה. למרות שהקורס שלי הוא פרקטי למוות, ואולי בגלל זה, הם דורשים יותר.
    אני חושב שהם יודעים שאין טעם בידע לשם הידע. בכלל, זה מה שמיוחד בסטודנטים. הם חושבים, ובמידה רבה דורשים, לראות איך הידע לחיים שלנו. היה על זה פעם דיון באקדמיה תחת השם "שתי התרבויות". הוביל אותו מרצה בשם C.P Snow, ושווה לקרוא אותו.
    סנואו טען שהמשבר האמיתי באקדמיה הוא ההמנעות שלה מלדון בהשלכות הערכיות בידע האקדמי הקיים. מה הטעם בלנתח את עילית העוצמה בחברה, מבלי לשאול האם יש טעם בה. מה הטעם בלייצר השבחה גנטית של זרעים מבלי לשאול מי ראוי שיהנה מהפירות? אלו שאלות שהאקדמיה חייבת להשתתף בהן, כחלק מהמיפוי שלה של הידע האנושי, הפילוסופיה, ההיסטוריה, האמנויות ומדעי הטבע. גם המדעים המדויקים עצמם הם פוליטיים. תחשבו על אופנהיימר שאמר על עצמו, לאחר שהצליח הניסוי המדעי בפצצה הגרעינית: "עתה הנני המוות, מחריב העולמות". ציטוט שבור מהמיתולוגיה ההינדית, אבל עדיין – עדות למחשבה הערכית שעומדת מאחורי ניסוי מוצלח.
    אקדמיה שנמנעת מהדיון הפוליטי היא לא אקדמיה. היא בית ספר. היא מוותרת על התפקיד החינוכי שלה בהכשרת אדם בוגר בחברה.

 

  • הדבר השני שצריך לזכור, הוא שאנחנו חיים במסגרת שמשקפת ערכים מסוימים. אנחנו עובדים לאור דילמות ערכיות. תקשורת, פרסום, תעמולה ושיווק הם כלים פוליטיים המשמשים אינטרסים בחברה. גם אם אתה רק היד המבצעת, אתה חייב להכיר את הפוליטי בכל מה שאתה עושה. אתה צריך לזכור תמיד שאתה אדם פוליטי. וכל המעשים שלך הם פוליטיים. בסופו של יום אתה תעשה בחירה פוליטית.
    אמר לי השבוע פעיל פוליטי, ביחד לדיון בעניינה של דינה דיין והבחירה שלה להעזר בתועמלן שהיה אחראי לסרטון הגזעני של נתניהו "הערבים נוהרים", היא שאני לא יכול להאשים את הפרסומאי בבחירות ערכיות של המועמד. אז לא. אני חייב להאשים את הפרסומאי, כמו שאני חייב להאשים כל בעל תפקיד שקיבל בחירה ליישם מדיניות שגויה מוסרית. בעצם הביצוע שלנו אנחנו בוחרים לקחת חלק בהחלטה מוסרית מסוימת. ככה עובדת החברה שלנו. פעם אמרה לי חניכה בצופים, ילדה בכיתה ה', "כל פעם שאנחנו עומדים באור ירוק אנחנו מסכימים עם החוק". והיא צודקת. כל פעם שאתה מבצע פעולה מסוימת אתה מאשר את הפוליטי שמאחוריה. מה שיפה הוא שהילדה הזו הייתה מודעת להשלכות של המעשים שלה. גם סטודנט צריך להיות מודע להשלכות של הידע, החברה ואיפה שאנחנו עומדים.

 

השר נפתלי בנט ומלפפון. קרדיט: יאיר שגיא/YNET
השר נפתלי בנט ומלפפון. קרדיט: יאיר שגיא/YNET