אירוח בפודקאסט גיקונומי

שבוע שעבר ביליתי שעתיים וחצי מרגשות ומבדרות להפליא עם דורון ניר וראם שרמן מהפודקאסט המשובח ביותר – גיקונומי. וידוי, התרגשתי מאוד שהם בכלל הזמינו אותי. אני מאזין שלהם וזו הייתה אחת ההפתעות הנעימות ביותר שקרו לי. מפה לשם, ביליתי איתם ערב שלם, אחרי יום שבו דיברתי ברצף 8 שעות, בין אם בללמד או להרצות למכינה שביקרתי בה בצהריים. השיחה הארוכה עסקה בפוליטיקה, ציונות, כלכלה, ראפ, וי15, דרכנו, רבין וכו'.

מוזמנים להאזין כאן:

למה אני מתנגד לכניסה לקואליציה?

המשבר הגדול של מחנה המרכז-שמאל נובע משני כשלים יסודיים שקשורים זה בזה – אובדן דרך ערכית ואובדן מנהיגות.
המרכז-שמאל לא באמת בשלטון כבר 20 שנים. זה פרק זמן משמעותי שהיה יכול להיות הזדמנות, אלמלא הפיאסקו שנקרא ההנהגה הפוליטית של רוב המפלגות ועסקניהן. הניתוק מתקציבי השלטון יצר, יחד עם שינויים חברתיים, יצר מצב בו כל בסיסי הכוח שהיו למרכז והשמאל הלכו ונקרעו מהם. התקציבים, הג'ובים, כל מה שמאפשר להציב אנשים בבסיסי כוח שונים ולקדם מדיניות. אפשר להתקומם על כך, אבל זה לגיטימי. ככה בנוי המשחק הפוליטי, מי שמנצח מתחיל לבסס את השליטה האידאולוגית שלו דרך המנגנונים. זה בדיוק מה שמירי רגב, בנט ואחרים עושים היום במשרדים שלהם. הם מנקים את האורוות האחרונות שנותרו ממי שמייצגים את האידאולוגיה של המחנה השני.
ב-20 השנים הללו ניסו מנהיגי המרכז והשמאל לחזור חזרה לשותפות בשלטון בכל מחיר. ממשלות אחדות, פשרנות אידואלוגית, ויתור והעמדת פנים. הכול כדי לגעת שוב בבסיסי הכוח הללו שיאפשרו להם סוג של עוצמה פוליטית ממוסדת. אבל זה לא מה שהם היו צריכים לעשות. הם היו צריכים לראות את ההזדמנות הגדולה שטמונה באופוזיציה לוחמת. להיות שם כדי לשאול את השאלות הערכיות המתבקשות – למה הציבור לא איתנו, האם צריך לעדכן את הערכים שלנו, העולם השתנה – האם גם אנחנו? העדר דיון זה יצר משבר אמון מתגלגל שאפשר לסכם אותו בשאלה הגדולה שרבים, ואני בהם, שואלים את עצמנו בכל מערכת בחירות – מה אתם רוצים מאיתנו ומה אתם אומרים על העולם הזה בעצם?
מה ההבדל בין העבודה ליש עתיד? מה ההבדל בין מרצ לעבודה? אם זה רק סמנטיקה ולא בידול ערכי אמיתי אז כנראה שאין טעם במפלגות. במצב כזה הפוליטיקה של המרכז-שמאל מרגישה כמו מלחמות אגו על קצת השפעה שלא קיימת יותר. אנחנו רוצים שיהיה כאן שיח אמיתי. רוצים את הדיון הכה חשוב. רוצים שהמפלגות יגידו בקול רם במה הן מאמינות ולמה. ציבור ערכי גדול ומשמעותי חייב את זה כדי להבין למה מה שהוא מרגיש בבטן מיוצג בקלפי. חזרה לקואליציה, בטח תוך שותפות עם הימין הקיצוני, דוחפת לפשרות ערכיות. אם העמדה של המרכז-שמאל פשרנית מראש, הכניסה לקואליציה נהיית אסון ערכי ענק.
נוסף על הדיון הערכי, השהות באופוזיציה מאפשרת לנו ולהבין איך בונים מנהיגות מלמטה. לא דרך התבססות על ג'ובים וקומבינות מפלגתיות, אלא ממש מהשטח, מהעשייה. המנהיגות של המרכז-שמאל בוחרת כל הזמן לנסות לרוץ חזרה לשלטון. היא מוותרת על כל מקום שדורש עבודה קשה. היא מוותרת על הכשרת פעילים. היא מוותרת על הפריפריה וכל מה שיכול לבנות לה בסיסי כוח אלטרנטיביים. הויתור הזה יצר ואקום ענק שזלגו אליו כל מי שיכול, חוץ מהכוחות הפוליטיים הקיימים של המרכז-שמאל. איזו מנהיגות בעלת שיעור קומה צמחה לנו במחנה המרכז-שמאל בינתיים? אף לא אחת. מחפשים בנרות אולי איזה גנרל יעשה לנו טובה ויכנס. אולי במקום להתרפס ולחפש בנרות נשקיע פנימה, נפעל, נאמן פעילים, נבנה תכנית רב שנתית שבה המחנה הפוליטי העצום הזה יחדש את עצמו, יגייס פעילים חדשים ויאמן אותם?
הפעילים של דרכנו ואני בהם נמצאים כל יום ברחובות, כל סופ"ש. מחתימים, מחלקים שלטים, מגייסים ועושים חוגי בית ברחבי הארץ. אנחנו לבד ברחובות. אין אף מפלגה במחנה המרכז-שמאל, שעושה את זה. אנחנו לבד במערכה על הפוליטיזציה של הציבור, של הארגון שלו. בלי הפעילות השחורה, הארוכה והסיזיפית הזו לא תיבנה כאן מנהיגות אמיתית. אנחנו לא מפלגה, אנחנו מייצגים של גוש אידיאולוגי רחב ומתון שנוגע מהשוליים השמאליים של הליכוד וכחלון ועד מרצ. אבל אם המפלגות לא מסוגלות להרים את ההזדמנות ורק רצות לתוך הקואליציה – אתה חייב לתהות אם הן מבינות בכלל מה האתגרים ארוכי הטווח שלהן. אם מי שעומד בראשן, וזה לא רק יושב ראש כזה או אחר, הוא מנהיג שרואה רחב ונקי וברור.
מבחינתי הכניסה לקואליציה משולה לאדם ששמים לו אקדח על הרקה ואומרים קדימה, אין לך למה להמשיך – תירה בעצמך. לסחוט את ההדק פירושו לוותר על דיון ערכי ואידיאולוגי וויתור על האתגר, ההזדמנות והמהלך ההכרחי שהישיבה באופוזיציה דורשת.

הון חברתי, עוטף עזה ואנחנו

השבוע ב"דרכנו" יצאנו לשלב ההתארגנות הפומבי בקמפיין שנרקם במשותף עם אחת התנועות היפות בישראל, התנועה לעתיד הנגב המערבי. מי שלא מכיר, התארגנות תושבים מאזור עוטף עזה שמאמינים שהאזור שלהם נהדר, טוב, יפה ושמגיע לו עתיד טוב יותר. קשה לעמוד אדיש כשאתה את האהבה הגדולה של האנשים הללו בתנועה לאזור שלהם. אנחנו חושבים שמגיע לאזור שלהם דיון אמיתי בעתיד שלהם. אי אפשר בתור אזרחים שנחכה למבצע הבא ונראה איך אחינו האזרחים חוטפים טילים וקסאמים במקומנו. אנחנו צריכים לבקש פתרון בשבילם, לדרוש אותו. מגיע להם לחלום על עתיד טוב יותר. מי שמעוניין להצטרף לפעילות, הנה הלינק: https://darkenu.org.il/events/1064

כולנו עוטף עזה
כולנו עוטף עזה

היציאה הזו לדרך, עם כל האופטימיות שלה, עומדת בניגוד חריף לערמת החרדות, השאלות והספינים שהציפו אותנו אירועי וחדשות השבוע. מצד אחד הפיגוע של המדינה האיסלאמית, הבריחה של המחבל ואוזלת היד המשטרתית באיתורו. מהצד השני ראש הממשלה טוען שהבעיה היא בנשק הלא חוקי בקרב ערביי ישראל והקואליציה שסירבה להצעה של חברי הכנסת הערבים לדון בנושא. רצף החדשות הקשה לא הפסיק בשום יום. חייל נהרג בתאונת אימונים, פיגועי דקירה, אינדיק נגד נתניהו. מה לא. הפער בין שני הנושאים הללו גורם לך לחשוב. אתה מחפש בבליל הרעשים התקשורתיים על מה לשים אצבע. מה הסוגיה החשובה ביותר. והנה, בין השורות, הולך ומחלחל לו הנושא המרכזי שנוח להתעלם ממנו אבל הוא על השולחן: השחיקה המתמדת בהון החברתי שלנו.

הון חברתי הוא מושג או Social Capital, הוא מונח שמתאר עושר כלכלי ותרבותי של חברה. במרכזו ניצבים היחסים החברתיים שלנו. יחסי הגומלין, אמון, שיתוף הפעולה והסחר בינם לטובת הכלל. יש שמגדירים משתנים שונים למדידת ההון החברתי. מעורבות פוליטית וציבורית, פעילויות חברתיות, קשרים חברתיים, סובלנות לאחר ואמון בזולת. ככל שחברה אוחזת ביותר הון חברתי, ככה היא עמידה יותר לשינויים ואיומים, סולידרית, משגשגת וכן הלאה. מאידך אם אין בחברה הון חברתי, מתקיים פירוק איטי של המוסדות ושלל תופעות נלוות.

אי אפשר להתעלם מהתהליך בו החברה שלנו הפכה לחשדנית ופחות סולידרית. חברה של אזרחים שלא סומכים על האחר. שוחחתי לאחרונה עם אנשים מכל הארץ, כל הגילאים. מתוקף המשימה אני מסתובב הרבה בישראל. שמעתי שאלות שהפתיעו אותי, שאלות שהעידו על הפחדים של אנשים, על יאוש קורע לב. "אנחנו מרגישים שוויתרו עלינו", "למה בעצם להיות מעורבים, בסוף לאף אחד לא אכפת", "זה הכול אותו הדבר אז מה זה משנה?". משפטים מלאים בתסכול, בעצב. מי ירוץ יחד עם זרים? מי יעמוד עם אחרים ויעזור לגרש את החושך?

זו לא גזרת גורל. אני בטוח בזה. מפגש עם אנשים כמו אנשי התנועה לעתיד הנגב המערבי, ההתגייסות של אנשים לחוגי בית בנושא, אנשים שרוצים לעמוד עם תושבי עוטף עזה, נותנת לי אמונה שאנחנו כחברה יכולים לאגור מחדש את ההון החברתי שלנו. דרך אמונה באחר, דרך אהבת הזולת, דרך התגייסות משותפת אנחנו נחזיר את תחושת האמון אחד בשני. אם נפעל ביחד כדי שבחברה שלנו לא יהיה אזור שבו התושבים המקומיים שלו יופקרו לבדם לעתידם, אם נהיה מעורבים, סולידריים ונעמוד זה עם זה, נוכל להחזיר לעצמנו משהו שאבד מזמן.