גרעון דמוקרטי

הצידוק ההיסטורי להקמתה של מדינת ישראל מעוגן בזכויות אדם. זכותה של כל אומה להגדיר את עצמה מעוגנת ברעיונות של שוויון בזכויות ובהזדמנויות. זכויות אדם אלו הן שאפשרו את הציונות, ובנו את הברית בין ישראל למעצמות המערב הדמוקרטיות. הדמוקרטיה הישראלית עיגנה ערכים אלו, שכן אין דמוקרטיה ללא זכויות אדם. היא הכלילה אותם על כלל הקבוצות במדינה במגילת העצמאות. הממלכתיות, עליה נאבקו מימין ומשמאל בשנותיה הראשונות של המדינה, עסקה בכך ללא הרף. מהימין ועד השמאל הסכימו כי המשחק הדמוקרטי הישראלי צריך להתקיים מתוך הכרה בחשיבותן של זכויות אדם. כך למשל המאבק במשטר הצבאי על האוכלוסייה הערבית-ישראלית, אותו הוביל מנחם בגין מהאופוזיציה, נבע מהכרה זו. בג"צ ראה לנגד עיניו את המשחק הדמוקרטי כאשר הכריע נגד סגירת העיתון קול העם, וכן הלאה. העוצמה של המדינה נבעה מההכרה בהסכמה החברתית הזו.

החודש, בקונגרס הישראלי ליהדות ודמוקרטיה, הודיעה שרת המשפטים איילת שקד כי זכויות האדם אינן קודמות לרוב היהודי. יש להעדיף את האינטרס הלאומי היהודי, גם במחיר של פגיעה בזכויותיהן של קבוצות שונות בחברה. אמירה חריגה. רוב הציבור הישראלי, כולל כותב שורות אלו, לא מערער על כך שיהדות ודמוקרטיה הם ערכים שהולכים זה לצד זה, בצמידות. אין להעדיף ערך אחד על משנהו. בעבר נומקה פגיעה בזכויות אדם בצידוקים ביטחוניים, כפי שמקובל משלל שיקולים מוסריים. שקד הודיעה כי לדעתה בעתיד צריך לשים את הדברים על השולחן – הזכות הלאומית שווה יותר, וכי יש לחמש את בית המשפט בכלים חוקתיים התואמים תפיסת עולם זו. בדבריה עשתה שקד נזק חסר תקדים למרקם החברתי הישראלי ולממלכתיות. אמנם שקד מאמינה שהיא מבצרת את אופייה היהודי של המדינה, אך אין בית לאומי ללא דמוקרטיה המקיימת זכויות אדם במלואן.

מה תגיד שקד לדרוזי שאיבד את אחיו בקרב? מה תגיד לבדווית שבנה מסכן את חייו בצבא? מה תאמר לערבי הישראלי המשלם מיסים, בוחר לכנסת ורואה את עצמו כאזרחי ישראלי? מה תגיד ליוצא חבר העמים או לבן לגיורת רפורמית שעבור הרבנות הראשית לא יהיו יהודים לעולם? קבוצות שונות קשרו את גורלן לישראל, ושקד וחבריה בבית היהודי טורקים עליהם את הדלת. הם חותרים נגד אופייה של המדינה כפי שדמיינו אותו מייסדי המדינה. לאחרונה החל לקדם חבר מפלגתה, בצלאל סמוטריץ', את תכנית סיפוח יהודה ושומרון שלו, סיפוח שיתקיים ללא מתן זכויות אדם מלאות לפלסטינים. לדבריו המדינה יכולה להתקיים ללא שוויון זכויות מלא עבורם. "גרעון דמוקרטי" הוא קורא לזה. שקד וסמוטריץ' שייכים שניהם לאותה אסכולה בה הדמוקרטיה היא המלצה. במדינה שהם מדמיינים יש שווים יותר ויש שווים פחות. זו עמדה שנוגדת את ההיסטוריה היהודית ואת הסיפור הישראלי המשותף.

 

שפטים איילת שקד נואמת בבית הנשיאבירושלים, במהלך טקס השבעת 16 שופטים. Minister of Justice Ayelet Shaked speaks during the induction ceremony of 16 judges, at the presidential residence in Jerusalem.
שרת המשפטים איילת שקד נואמת בבית הנשיאבירושלים, במהלך טקס השבעת שופטים.

תרגיל בהתאבלות

בערב ט' באב השתתפתי בסדנת כתיבה עם שהרה בלאו, תחת הכותרת "כותבים חורבן". חוויה מיוחדת לערב ט' באב. ההיכרות המעמיקה הראשונה שלי עם ט' באב הייתה במחנה בארצות הברית. נדרשנו להכין יום תענית, חינוך ודיון בנושא ט' באב. בכנות, זה היה אחד הימים המיוחדים שהיו לי כאיש חינוך בלתי פורמלי. אני זוכר את הרגש הגדול שהושקע ביום, ואת האתגר האישי שלי לחבר בין אירוע היסטורי עם מעט נגיעה לימינו אנו, לדיון בסוגיות עכשוויות. פרידה, אובדן, אבל, תקומה, אופטימיות. יום מרגש באמת. בשנים שעברו מאז לא ציינתי את היום, וכמו כל חילוני לא הייתי ממש עסוק בו. היו שנים שהייתי עושה קריאה פרטית במגילת איכה, כדי ללמוד קצת יותר עם עצמי, לפגוש שוב את הטקסט. בדרך כלל לא.
הסדנה הייתה אירוע מיוחד. אנשים חילונים, מסורתיים ודתיים, נפגשים, מדברים על המשמעות של חורבן, מנסים להטעין אותו במשמעות דרך הכתיבה. לצערי לא נגענו בשתי שאלות שמעסיקות אותי. הראשונה, מה הטעם בזיכרון חורבן, אם עם קם בארצו והשתקם? והשניה, האם חורבן הוא לא פתח ללידה מחודשת? אני אדם אופטימי ומאמין ברוח האדם. חורבן במובן הטוטאלי שלו זר לי. אם אשתמש בציטוט של מייקל קריצ'טון, "החיים מוצאים דרך". כל חורבן הוא חורבן רגעי, ומה שמעניין אותי באופן אישי, הוא האופן בו אדם, או עם, מתמודד איתו בזמן אמת ובונה את עצמו ממנו הלאה עד הרגע שהחורבן הופך להיות זיכרון רע, אפל, שהולך ומודחק ככל שהזמנים טובים. אני לא מאמין שיש לנו מה ללמוד מהחורבן עצמו. מהלפני והאחרי, כן.

הטקסט שכתבתי, "תרגיל בהתאבלות", בא לשאול את שאלת המוכנות להתמודדות עם החורבן.

החיים מוצאים דרך
החיים מוצאים דרך

תרגיל בהתאבלות

היית שמח אם היו מכינים אותך. מכינים באמת. כמה היית מאושר אם בבית הספר היו יושבים איתך ואומרים" "תשמע כשהם ימותו אתה תתרסק, תתנפץ. זה יהיה הכי נורא שאתה יכול לדמיין". הלוואי ומישהו היה עושה לך דמיון מודרך, התמודדות מטרימה. "אתה מרגיש את עצמך שוקע, תוציא את האוויר ותרגיש איך הכול עוזב. אתה נהיה קל, הכול מתרוקן. הריאות, הראש, הלב. כל האושר שיש לך עוזב אותך. תנסה לנשום, זה קשה. תרגיש את הקושי. תרגיש את האהבה עוזבת אותך, אין יותר חום". חבל שלא נתנו לך תרגיל שהיה יכול לגרום לך לבכות, להרגיש את מה שאתה מרגיש עכשיו. אבל אף אחד לא עזר, אף אחד לא הכין ואף אחד לא תרגל.
חזרת הביתה רק לפני 10 דקות. אתה לא זוכר כלום מההלוויה. כמה אנשים היו שם? כמה אנשים חיבקו? מה בכלל היה כתוב על המצבות? הטלפון לא מפסיק לרטוט. כמה הודעות? עשרות, אולי מאות. אתה יכול לדמיין מה כתוב בהן. אתה שלחת הודעות כאלו בעצמך פעמים רבות. "איתך באבלך", "תהיה חזק". תיכף הם יגיעו גם. גם אתה ניגשת אינספור פעמים למישהו במצבך והצעת נחמה, פיסת אנושיות להישען עליה. כל הפעמים הללו היו בעצם תרגיל בהתאבלות, הרי אתה נעמדת בעבר מול מישהו במצבך, אמרת מילים שהכנת מראש. התאמנת על סדר הדברים. עכשיו מגע מנחם. עכשיו עצה טובה. עכשיו מבט מבין. אתה מטיח את הטלפון כנגד הקיר. הוא מתנפץ לרסיסים. מה עשיתי? אתה לוחש. איך ייגשו אליך עכשיו, איך יעזרו? איך ידעו לאן לבוא? ובעצם למה שתדבר איתם? הרי מי יבין אותך עכשיו? מי שהבין איננו. אין יותר מי שישלח יד מנחמת בחשכת הלילה, אין מי שירצה חיבוק. לא נותר דבר מהעיניים הרכות שכה אהבת, מהצחוק שמילא את יומך, מהבכי שעורר אותך לפעולה.
חם לך. אתה כועס. אני אמור לכעוס? צריך להיות חם כל כך? מראה העפר המושלך כנגד הארונות עולה מול עיניך, הזיכרונות צפים. כל החיים ידעת שהזיכרון יבגוד. כמו הגוף הוא ייחלש ויעלם. התכוננת וסיפרת לעצמך את הסיפורים כל כך הרבה פעמים. תרגלת אותם. שלא תשכח חס וחלילה, גם לא בעוד עשרות שנים כשתהיה זקן. בלילה חלקת את החוויות. הילדים עשו ככה, אהבתי שעשית להם כך. בהלה שוטפת אותך. רק שהגוף לא יבגוד, רק שהזיכרונות לא ייעלמו, שלא יהפכו להדים כהים. אתה לא רוצה להיות מלא בסיפורים שלא תדע למיין, שלא תדע לזהות את הדמויות שבהן, שלא יהפכו מטושטשות וכהות. היא לא איתך יותר ואין מי שיתקן את הזיכרון.
דפיקה בדלת. אתה לא עונה. זה הולך להתחיל ואין בך כלום, אתה ריק וכועס וחם לך, כל כך חם. דופקים שוב. "תפתח", אתה מזהה את הקול. הלב פועם, אדרנלין מציף אותך. גל של כעס שוטף אותך. אתה נזכר בשיעורי ספורט. "רוצו במעגלים", המורה קורא, " לפחות עשר דקות. קצב קבוע! תעשו חימום כמו שצריך!". כל החיים הקצב קבוע, אתה רץ במעגלים, רץ ורץ ורץ, עד שהכול נחרב. שוב דפיקות. "תפתח. תפתח". אתה מצחקק לעצמך. מצחיק שצריך חימום לפני חורבן, הרי כל החיים הם חימום לחורבן. אתה פותח את הדלת. מישהו מחבק, מישהי לוטפת שיער, אחר עם מגש בידיו. כך זה נגמר, וכך זה מתחיל. כל עולמך חרב ובעצם לא היית מוכן.