תפקידה של האקדמיה ב'

קראתי את המסמך של אסא כשר, ובתור מרצה במספר אוניברסיטאות בתחום הפרסום והשיווק, אני אומר לכם שמה שבאמת עצוב בעניין הזה הוא שמדובר בספין עלוב, שלא נשען על שום תהליך עומק עם האוניברסיטאות עצמן. הנפצה של השר בנט, שמצא מישהו שיכתוב איזה מסמך כדי שהוא יזרוק אותו כפצצה.

הספין כאן שקוף – בנט בחר לפרסם קוד אתי בשביל לכאורה להגביל אקדמיה ליברלית. האויב השני אחרי בית המשפט העליון של החרד"לים. הוא עשה הכול כדי להפוך את זה לדיון של שמאל לעומת ימין. בדרך הוא מנסה להרוויח נקודות בקרב האוכלוסיה החרד"לית, שמרכיבה את הפלג הקצת יותר קיצוני בבית היהודי, תקומה. הוא ניסה להראות איך הוא מאגף את ביבי מימין ולהיות מלך הימנים של ישראל.
אקיצר, עוד פוליטקאי דמיקולו שמנסה לסבך לנו את החיים בהפרד ומשול קלאסי.

עם זאת, שווה לנצל את הסוגיה לכמה נקודות נוספות למחשבה:

  • כל פעם שסטודנטים נכנסים לכיתה שלי הם דורשים דיון ערכי בהשלכות של הפרסום והשיווק בחברה. למרות שהקורס שלי הוא פרקטי למוות, ואולי בגלל זה, הם דורשים יותר.
    אני חושב שהם יודעים שאין טעם בידע לשם הידע. בכלל, זה מה שמיוחד בסטודנטים. הם חושבים, ובמידה רבה דורשים, לראות איך הידע לחיים שלנו. היה על זה פעם דיון באקדמיה תחת השם "שתי התרבויות". הוביל אותו מרצה בשם C.P Snow, ושווה לקרוא אותו.
    סנואו טען שהמשבר האמיתי באקדמיה הוא ההמנעות שלה מלדון בהשלכות הערכיות בידע האקדמי הקיים. מה הטעם בלנתח את עילית העוצמה בחברה, מבלי לשאול האם יש טעם בה. מה הטעם בלייצר השבחה גנטית של זרעים מבלי לשאול מי ראוי שיהנה מהפירות? אלו שאלות שהאקדמיה חייבת להשתתף בהן, כחלק מהמיפוי שלה של הידע האנושי, הפילוסופיה, ההיסטוריה, האמנויות ומדעי הטבע. גם המדעים המדויקים עצמם הם פוליטיים. תחשבו על אופנהיימר שאמר על עצמו, לאחר שהצליח הניסוי המדעי בפצצה הגרעינית: "עתה הנני המוות, מחריב העולמות". ציטוט שבור מהמיתולוגיה ההינדית, אבל עדיין – עדות למחשבה הערכית שעומדת מאחורי ניסוי מוצלח.
    אקדמיה שנמנעת מהדיון הפוליטי היא לא אקדמיה. היא בית ספר. היא מוותרת על התפקיד החינוכי שלה בהכשרת אדם בוגר בחברה.

 

  • הדבר השני שצריך לזכור, הוא שאנחנו חיים במסגרת שמשקפת ערכים מסוימים. אנחנו עובדים לאור דילמות ערכיות. תקשורת, פרסום, תעמולה ושיווק הם כלים פוליטיים המשמשים אינטרסים בחברה. גם אם אתה רק היד המבצעת, אתה חייב להכיר את הפוליטי בכל מה שאתה עושה. אתה צריך לזכור תמיד שאתה אדם פוליטי. וכל המעשים שלך הם פוליטיים. בסופו של יום אתה תעשה בחירה פוליטית.
    אמר לי השבוע פעיל פוליטי, ביחד לדיון בעניינה של דינה דיין והבחירה שלה להעזר בתועמלן שהיה אחראי לסרטון הגזעני של נתניהו "הערבים נוהרים", היא שאני לא יכול להאשים את הפרסומאי בבחירות ערכיות של המועמד. אז לא. אני חייב להאשים את הפרסומאי, כמו שאני חייב להאשים כל בעל תפקיד שקיבל בחירה ליישם מדיניות שגויה מוסרית. בעצם הביצוע שלנו אנחנו בוחרים לקחת חלק בהחלטה מוסרית מסוימת. ככה עובדת החברה שלנו. פעם אמרה לי חניכה בצופים, ילדה בכיתה ה', "כל פעם שאנחנו עומדים באור ירוק אנחנו מסכימים עם החוק". והיא צודקת. כל פעם שאתה מבצע פעולה מסוימת אתה מאשר את הפוליטי שמאחוריה. מה שיפה הוא שהילדה הזו הייתה מודעת להשלכות של המעשים שלה. גם סטודנט צריך להיות מודע להשלכות של הידע, החברה ואיפה שאנחנו עומדים.

 

השר נפתלי בנט ומלפפון. קרדיט: יאיר שגיא/YNET
השר נפתלי בנט ומלפפון. קרדיט: יאיר שגיא/YNET

בנט-גייט

תגובתו במהלך יום העצמאות של השר בנט כי סטודנט עלום צייץ מחשבון רשמי של שר בממשלה תגובה שלא אושרה עם אף גורם מוסמך צריכה להדליק שורה ארוכה של נורות אדומות. יודע כל מנהל תקשורת כי העוצמה הרבה הגלומה בפרסומים ברשתות החברתיות דורשת בקרה מתמדת ואישור של המנהל או גורם רשמי אחר. בהתאם, ההיגיון אומר כי אותו ציוץ, שהתוכן שלו הכשיר אלימות כנגד הורים שכולים, היה יכול להתפרסם רק באישור של גורם מוסמך. במידה וכפי שטוען השר, הדבר קרה בטעות ולא אושר עם איש, הרי שיש לשאול שאלות קשות לגבי האופן בו ניתנים אישורים בלשכתו של השר לפרסומים שונים, למי יש גישה למידע ומדוע סיסמאות והרשאות מחולקות כלאחר יד. עצם קיומן של שאלות אלו מעורר חששות לגבי האופן שבו מתנהלת אבטחת המידע במשרדי השרים, בטח ובטח במשרדו של השר בנט.

נפתלי בנט. קרדיט: העמוד הרשמי של בנט בפייסבוק
נפתלי בנט. קרדיט: העמוד הרשמי של בנט בפייסבוק

בנט איננו שר זוטר והמידע לו הוא נגיש הינו רגיש ומסווג. הוא חבר בקבינט המדיני-ביטחוני, ולפי כל הפרסומים השונים שותף סוד בכיר למהלכים הרגישים ביותר של ממשלת נתניהו. כשר במעמד בכיר הוא נדרש למשנה זהירות לגבי המידע שברשותו ולאבטחת מידע. ההתייחסות המזלזלת כלאחר יד לגישה לחשבונות וחלוקת סיסמאות לסטודנטים זוטרים בלשכה, מדאיגה. האם ישנה תרבות ארגונית חולה בסביבתו של בנט? הרי גם בעבר, במהלך מבצע צוק איתן, נקשר שמו להדלפת מידע סודי, הפעם אליו, ממקורבו תא"ל (מיל.) אביחי רונצקי. האם התייחסות זו של בנט למידע רגיש היא רעה חולה בקרב כל מקורביו? האם בסביבתו של בנט התייחסות לסיסמאות וגישה היא כלאחר יד?

בנט-גייט היא סימן מדאיג של ניהול חסר אחריות. ההודעה הרשמית שיצאה לאחר הפרסום שציינה כי סטודנט עלום שם פרסם. מי הוא אותו סטודנט? האם הוא עבר תדריך מסודר? מי אמון על תדריכים אלו? בנוסף יש לשאול האם השב"כ או שירות המדינה תדרכו כראוי את השר בנוגע לפרסומים רשמיים היוצאים מטעמו. ככל הידוע, המדינה איננה מספקת הנחיות רשמיות בנושאים אלו. דווקא השר בנט, שר האמון על מערכת החינוך העוסקת בין היתר באתגרים שמספקת המדיה החברתית היה צריך לדרוש ולהקפיד חומרה כקלה בנושא זה. חלק ממערכות הביטחון הישראליות נוקשות מאוד בנהלים שלהם בנוגע לכל השימוש במחשבים ונגישות למידע. ראוי יהיה אם שר הביטחון ילמד מהנהלים בצה"ל בנוגע לנושאים אלו.

דמיון, חינוך והיופי שבספרות

אנחנו חיים בעולם של סיפורים, משלים ואגדות. אנו נוטים לשכוח את זה, אבל אנו מקיפים את עצמנו בסיפורים. אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו שוב ושוב. את הסיפור של המשפחה שלנו. את הסיפור של העסק, של המוצרים שאנחנו אוהבים. הסיפור של התרבות שלנו, בין אם אלו הלהקות או הכוכבים, או הידוענים. אלו סיפורים מרהיבים, פוקחי עיניים ומרגשים. בערב סביב השולחן עם חברים, אנו יושבים ומספרים אחד לשני סיפורים. זה עשה כך וההוא עשה אחרת, היא שמעה על זה ומישהי מדווחת על משהו. אנחנו לוקחים עובדות, רעיונות, ובונים עליהם תילי תילים של סיפורים. כל סיפור שכזה, כל אגדה שאנחנו מספרים, הוא משל. הוא עדות לעוצמה של חיינו, לרגשות. הוא מספר על הקסם שהוא העולם. סיפורים על נפלאות היקום נפגשים עם הקיום האנושי. פלאי הטבע מהממים את דמיוננו ומזכירים לנו מי אנחנו. אנחנו מציירים את היחסים בינינו, את החברה, את מה שאנחנו מצפים מהעולם. וזה בעצם היופי של התקשורת האנושית.

משרד החינוך הוציא את הספר של דורית רביניאן "גדר חיה" מתכנית הלימודים. הוא חושש שהוא ישחית את הנוער. שהוא יעודד נישואי תערובת או שבני נוער יפתחו מערכות יחסים עם ערבים, כמו גיבורת הספר. יותר מהכול הדאגה ההיסטרית של משרד החינוך מעוררת תהייה לגבי האמונה של מערכת החינוך בעצמה. במהלך שנות לימודיי נחשפתי לשלל ספרים וסיפורים. אני זוכר את כולם. "פילגש בגבעה", "המאהב", שירת ביאליק, תרצה אתר, המיתולוגיה היוונית וכן הלאה. סיפורים מלאי אלימות, תשוקה, כעס, זעם, אהבה. ביליתי שעות בספריה וקראתי, שלא לומר, בלעתי ספרים. הם נחקקו בראשי ומלווים אותי כל חיי. "100 שנים של בדידות", "ג'וני שב משדה הקרב", "הזקן והים". כל אלו עוררו בי רגשות עמוקים. דמעתי ב"קומדיה האנושית", התחלחלתי ב"ענבי זעם", התעצבתי והתרגשתי ב"כינורו של רוטשילד". מוריי שאלו אותי שאלות, הוריי שוחחו איתי על המסרים, חבריי ואני דנו על הספרים. ויצאתי בסדר גמור. כי הייתי במערכת חינוכית וערכית מלאת ביטחון באתוס והמסרים שלה. מערכת שלא התנהלה בפחד, אלא באמונה מלאה שהיא מגדלת אותי להיות ביקורתי, חושב ובעיקר הסלילה אותי לתפיסת עולמי הערכית שאני מאוד מרוצה ממנה.

גדר חיה - דורית רביניאן
גדר חיה – דורית רביניאן

הדמיון הוא הכלי החזק ביותר שיש לנו כבני אדם. ראיתי פעם דוקו שדן בכך שהדמיון הוא מה שהעביר בני אדם ממצב של קופים נודדים בסוואנה למי שמסוגלים לדמיין את האפשרי. הדמיון הזה הוא מה ששינה את הכול. אנחנו לא צריכים לפחד ממנו, אנחנו צריכים לעודד אותו. האגדות שלנו, הסיפורים, המורשת, כל אלו ביחד אמורים לגרות את הדמיון שלנו ולשאול את עצמנו שאלות לגבי העתיד. אנו לא מסוגלים לדמיין משהו שאיננו מוכר לנו, משהו שלא היה שם קודם. אם מישהו חושב שאפשר לדמיין משהו נפרד, שאיננו קשור לקיום האנושי, הוא טועה. במדינה כמו שלנו, בעולם כמו שלנו, בו ציבורים מקבוצות שונות נפגשים ללא הרף: טבעי, הגיוני ורצוי שנדמיין את גבולות האפשרי. אנחנו צריכים לחשוב על האפשרי כל הזמן. זה טבעי לחלוטין שיהיו ספרים כמו "גדר חיה", וזה אפילו נפלא. זה אומר שאנחנו בוחנים את עצמנו ומתפתחים. לאסור על צעירים להיחשף לסיפורים כאלו מסיר מאיתנו כחברה אחריות. במצב כזה אנחנו מוותרים על היכולת שלנו לקיים דיון ערכי משמעותי. אנחנו אומרים שאנחנו מפחדים מהחינוך שאנחנו נותנים, כי אולי הוא לא משכנע מספיק. וזה לא משנה אם אתה בעד או נגד. באמת שלא. מה שככן משנה הוא שכחברה אנחנו צריכים להאמין בעוצמה של הערכים שלנו ובתהליכים החינוכיים שאנחנו מקיימים. היום שבו נפחד מסיפורים הוא היום שנצטרך להודות בפני עצמנו ששכחנו את החינוך. אולי אפילו היום שבו שכחנו לדבר עם הילדים שלנו. אנחנו לא שם. חבל שמשרד החינוך בראשות נפתלי בנט חושב שכן.