הבחירה הערכית

קראתי ב"הארץ" כי דינה דיין, המתמודדת לראשות מפלגת העבודה, שכרה את צוריאל "הערבים נוהרים" שרון. המאסטר מיינד של ההסתה של ביבי. הנה תזכורת עגומה:

<iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/Q2cUoglR1yk" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

בכתבה היא מציינת שהוא לצידה ושזה התיקון שלו או מה שזה לא יהיה. לא איכפת לי שזה התיקון שלו. צוריאל שרון עשה את פיסת הטינופת הגדולה ביותר שהייתה כאן בתעמולה בשנים האחרונות. הערבים נוהרים היה ונשאר הסתה גזענית. ראש הממשלה התנצל עליה וצריך לכפר עוד הרבה יותר. זו לא ישראל, זה לא מי שאנחנו.

בכנות, אני חושב שאם אתה מתיימר להוביל ולהנהיג מחנה פוליטי, הדבר הראשון שאתה צריך לעשות זה לא לשכור את אותם אנשי קריאייטיב ויועצים שעשו הון ושם מלהשמיץ, לשקר ולהסית נגד המחנה שאתם מתיימרים להיות חלק ממנו. אל תשכור את האנשים שעשו הון מלעבוד נגד הערכים שאתה רוצה לייצג. זה עניין כל כך פשוט, זו מנהיגות ערכית אמיתית.

צריך להתחיל לומר בקול – אם אתם תומכים של מי ששכרו את האנשים הללו, אתם תומכים בזה שירקו לכם בפנים, שהסיתו נגד החברים שלכם, שהשמיצו את תפיסת העולם הערכית שלכם. אני קורא מכאן לכל הטוענים לכתר, די להיות נמושות תאבי כוח שמתים להיבחר ולא משנה מה. תגדלו עמוד שידרה ערכי, מוסרי ותפסיקו להסתמך על אנשים כאלו.

זה הזמן שלנו

אחרי המתנה מורטת עצבים ניצח ברק אובמה. אפשר להשתפך מכאן ועד מחר על ההישג, על היום ועל הרגע – אבל זו לא דרכנו. אנו יושבי ארץ המורגלים בעשייה. אנו מורגלים במבט מישיר קדימה וחוצפה עזה המובילה אותנו לאפטיות וזלזול. הנצחון של אובמה שייך למי שהתנערו מהציניות, מהאפטיות והזלזול. הוא שייך למי שבחרו לקום על רגליהם ולעשות מעשה. הוא שייך לאנשים ששמו את ידם בכפם של אחרים ורצו יחדיו במעלה הגבעה. למי שאמרו שיומם שייך להם, שהמדינה שלהם שייכת להם והם החליטו לעשות משהו. אלו היו מעשים קטנים, אנשים רגילים שעשו זאת לאפשרי. אלו היו דולר לדולר, תרומות קטנות. אלו היו אנשים שהחליטו לזנוח את הרגלי החיים שלהם ולהאמין במשהו קצת אחר שיהיה אפשרי.

אין לנו אלא להביט בכמיהה ולשאול לא מתי אצלנו אלא איך אצלנו. איך אנו נרים את עצמנו מתהום שאנו נמצאים בה ונחליט שהגיעה העת. הגיעה העת להגדיר את האחריות האזרחית שלנו, את המשמעות של תעודת הזהות הכחולה. להניף אותה למעלה ולדרוש שוויון בחובות ובזכויות. לדרוש את שלטון החוק וההגינות, את הצדק החברתי והערכים שנזנחו. אנו צריכים לתת יד אחד לשני ולקרוא ביחד למנהיגים שלנו לקחת אחריות. אולי אנחנו בכלל צריכים לבחור מתוכנו את המנהיגים הראויים ולא לפחד. עלינו לזנוח את האפטיות ותחושת היאוש הכללית, הויתור המוקדם שכולנו לוקים בו ולקרוא בקול "זה הזמן שלנו".

זה הזמן שלנו לקחת אחריות. להושיט יד לכל אותם אחרים שדחינו במשך שנים ולהציע להם לשנות איתנו. זה הזמן להציע מסר אחר, שפה אחרת וסגנון אחר. זה הזמן להיות פעילים ולתרום מזמננו ומרצנו. מה זה ידרוש מאיתנו בסך הכול? הקרבה של מה? של זמן שבו יכולנו לעשות לביתנו? לעשות עוד קצת שקלים שיתחברו יום אחד להון קטן? האם זה מה שישנה את עולמנו וחיינו? הבנאליות של המעשה החברתי היא מה שמרתיעה אותנו. מרתיע אותנו שאולי נהיה אנשים אחרים שזנחו את דרכם הטובה ושכחו את העולם ממנו הם באו. אנו לא נהיה כאלו לעולם אם נחליט שלא. אנו צריכים לפעול יחדיו ולהזכיר באופן מתמיד אחד לשני – יש לנו דרך אחרת.

ממה יש לנו לפחד? משינוי פני דמותה של מדינה? הרי איננו מכירים אותה כבר. זו לא המדינה שנולדנו בה. כל יום גורר כותרות אחרות שמפילות אותנו לברכיים. כל יום גורר אחריו העדר אמונה – מי אתם האנשים המובילים אותנו? איך הגעתם לשם? אין לתמוה על שאלות מסוג זה. האחריות היא כולה שלנו. אנחנו עשינו זאת בזכות השתיקה שלנו, בזכות העדר הרצון שלנו לקחת אחריות. זה הזמן שלנו לבחור את הדרך. שום רע לא יצא מזה. על כן אני יודע שאני הולך לשים את ידי בכפם של אחרים ולגרור אותם איתי מעלה. לפעול ולעשות למען שינוי פני הדור, המדינה והאומה. מי יבוא איתי? מי יקח את דרכו מלאת החוצפה והעשייה, יזנח את האפטיות והציניות ויפעל יחדיו למען הזמן שלנו?