לזכרה של השראה – אורסולה ק. לה גוין

כששואלים אותי מה הספר האהוב עלי, התשובה האינסטינקטיבית שלי היא הקוסם מארץ ים. ספר שקראתי כל כך הרבה פעמים שהכריכה שלו נקרעה מרוב שימוש. הרבה לפני הארי פוטר סיפרה לה גוין על ילד עצוב שמגיע לבית ספר לקוסמים, נכשל בגלל חוסר שליטה עצמית ומשקיע את חייו הבוגרים בלתקן את עצמו דרך הכרה והשלמה עם הפגמים שבו. הקוסם הצעיר כבש אותי, וחזרתי לא פעם לעלילותיו. בכל גיל הבנתי קצת יותר על מה שלה גוין כתבה בספריה. הקוסם התמודד עם ההכרה בזה שאנחנו לא מושלמים, בריות מורכבות שחייהם נשלטים על ידי רגש ונסיבות. החיים הללו דורשים מאיתנו בחירות קשות וקשוחות, בארץ ים של לה גוין כולם צריכים לבחור, לפגוש את עצמם, ורק כך הם מצליחים לממש את עצמם.
לה גוין היא עילוי. הכתיבה שלה מבטאת רעיונות עמוקים, ובשבילי היא כל מה שפנטזיה ומדע בדיוני צריכים להיות. מסגרת סיפורית שחוקרת את הקיום שלנו, שואלת שאלות על החברה האנושית, האפשרויות שבפנינו והמציאות עצמה. כל ספר שלה מצליח לזרוק את המחשבה שלך לכיוונים אחרים וחדשים. האחריות ככותבת לא נעלמה ממנה. ב-2014 בטקס קבלת פרס מפעל חיים תקפה את תעשיית הספרים ששכחה שספרות היא אמנות. "לעיתים קרובות שינוי והתנגדות לכוח מתחילים קודם כל באמנות. לעיתים קרובות באמנות שלנו, אמנות המילים… התמורה היפה שלנו איננה רווחים אלא חירות", אמרה בנאום.
לה גוין חתרה לעולם בו יש כבוד לכולם, בו החופש מוענק לכל קבוצה ויחיד. היא לא חששה לעסוק בסוגיות מורכבות המבטאות זאת. כך למשל באחד העיבודים לקוסם מארץ ים השתמשו בשחקנים לבנים בלבד. הסופרת לא התבלבלה והוציאה מניפסט כועס בו הבהירה כי בספר אין כמעט דמויות לבנות וכי מדובר בבחירה שעושה חטא לחזונה המקורי.
שנה שעברה סיימתי לערוך את ספר הבכורה שלי, שבתקווה אוציא בשנה הקרובה. תוך כדי הכתיבה הבנתי כמה עמוק חילחלו הרעיונות שלה אל האמנות שאני מייצר. אני חייב לה תודה כנער שגדל על ספריה, כגבר שנזכר לא פעם בכתביה וכיוצר שהושפע מהסגנון והדמיון שלה. הכתיבה של לה גוין היא ללא ספק אחד המנועים שדחפו אותי להיות מספר הסיפורים שאני. אומרים שאנחנו עומדים על כתפי ענקים, עבורי היא טיטאן.
לאחרונה קראתי את הספר האחרון בסדרת ארץ ים שם כותבת אחת הדמויות את הדברים הבאים שהרגישו לי כאילו לה גוין מסכמת את חייה:
"אני חושבת", אמרה טנאהו בקולה הרך והמוזר, "שכאשר אמות, אוכל לנשוף את הנשימה שנתנה לי חיים. אוכל לתת חזרה לעולם את כל מה שלא עשיתי. כל מה שיכולתי להיות ולא הייתי. כל הבחירות שלא עשיתי כל הדברים שהפסדתי, בזבזתי ואיבדתי. אוכל לתת את כל אלו חזרה לעולם. בעבור החיים שלא נחייו עדיין. זו תהיה המתנה שלי חזרה לעולם שנתן לי את החיים שחייתי, את האהבה שאהבתי, את הנשימה שנשמתי".

אורסולה ק. לה-גוין הלכה לעולמה הלילה בגיל 88. היא כתבה עשרות ספרים, זכתה בשלל פרסים והותירה חותם אדיר על הספרות העולמית

 

 

עלבון

טוב, זה טקסט ממש ישן, מלפני שנה, ששכב כאן בטיוטות. הוא נערך קלות, הוספתי לו כמה פסקאות ושיניתי נוסחים, אבל בגדול אין ממש טעם להמשיך אותו משלל סיבות, אבל גם אין סיבה שלא לפרסם אותו.

הוא הביט בטלפון אותו טרק, ומשהו ניתץ בו. הוא פסע לאטו ברחובות השקטים, החשוכים. מרחוק מישהי צחקה, צחוק שהיה כולו עבורו. חד ונוקב, הוא הרגיש שהוא מצליח להתעלם ממנו. בבתים דלקו האורות, ונדמה היה לו שהוא רואה צלליות מחייכות, יד נשלחת קדימה כמו מסמנת אותו, ושוב צחוק חד. הוא התעלם, שתק והלך מהר יותר. נשימותיו כבדות וליבו עוד יותר. צעדיו מדודים, איטיים, עצב ליווה כל צעד וצעד שעשה. עם כל פנייה, עם כל צללית שהתארכה בין פנס רחוב אחד לשני, הרגיש שוב ושוב את האכזבה הקורעת את השעות האחרונות לנתחים קטנים. את השעות שהובילו לטריקת המכשיר העצבנית ולקריאות הזעם בשיחה שהקדימה לכך. הוא הרגיש קשוח, אבל עמוק בקרבו, ליבו נשבר. אם מישהו מוכר היה עובר על פניו ברחוב הוא לא היה שם לב, פניו שמרו על ארשת קפוצה, קשוחה. הטלפון צלצל, זה היה חבר. הוא התלבט שניה, ובסוף בחר לענות. "הלו…, כן. כן. הכול קול. סתם עייף, בדרך הביתה. עוד יום, אתה יודע איך זה… אצלך? כן. כן. כן". השיחה נמשכה, זמן קצר, וכאשר ניתק הביט במסך. 106 שניות של ארשת קוליות מדודה. דקה וחצי כמעט של העמדת פנים. הוא היה מרוצה, הוא הרגיש שעם כל צעד הוא בונה חומה בתוכו, דוחק את העלבון הלאה אל מחוץ לערמת לבנים מונחת היטב, עשויה כולה הצדקות והנמקות. טיט הדחקה מהדק אותן זו לזו בעדינות. הוא לא ייתן לדבר לגעת בו. דבר מלבד צללית נשית הכלואה עמו בין החומות וזכרה מסרב להדחק.

הוא הגיע לקיוסק, ניגש למקרר ולקח בקבוק משקה. "שבעה שקלים", אמר לו המוכר והוסיף, "לילה יפה, הא?". עיניו של המוכר לא משו ממסך הטלוויזיה שניצב מולו, ערוץ כלשהו הקרין 'האח הגדול'. "בטח", הוא השיב לו, מפנה את ראשו גם כן למסך. מישהי בביקיני ניסתה לעשות משהו ללא הצלחה יתרה, אבל המצלמה לא ויתרה על אף קלוז-אפ. "אחלה גוף יש לזאת", אמר לו המוכר. הוא לא ענה לו בחזרה רק חייך והנהן. עיניו בוחנות כל קימור, משהו ניעור בו. עוררות קמאית שבאה לפצות על העלבון. הוא שילם ויצא מהקיוסק, חוזר לרחובות.

רוח קרה הניפה שקית והטיחה אותה בו. הוא הסיט אותה ולגם מהבקבוק. הרוח שבה והכתה בו, הפעם גל אבק שטף אותו, ולאחריו הגיעה תחושת קור מצמרר. שתי בחורות עברו אותו, הוא החליף איתן מבטים והן צחקקו. זה העליב אותו או הדליק אותו. הוא לא ידע מה יותר. דומה היה לו כאילו שד או ברייה על טבעית עטתה על ידיה זוג נשים, ערוותיהן עוטפות את אגרופיה והיא מכה בו שוב ושוב עם ראשן. שיניהן ננעצות בעורו בכוחניות עדינה, מטרידה. כל נשיכה תזכורת לשיחה שהייתה, כל רגע מזכיר לו שהיו צעקות, היו כעסים, והיה עלבון גדול. עם זאת, הוא חייך לעצמו, מרוצה מתשומת הלב שנתנה לו משתי הנשים, מתעלם מהכאב שקינן בו. צחקוקיהן היו אבנים שהושלכו על החומה סביבו, תזכורת שיש סיבה להמשיך ולהקים אותה. הוא המשיך הלאה, והצללית הכלואה עימו בין החומות היכתה בו צעד אחר צעד.

הוא הגיע לביתו מספר פניות לאחר מכן. המדרגות נמשכו נצח, האור בחדר המדרגות כבה פעמיים והטיפוס אל הדירה הרגיז אותו. האור נכבה בשלישית כאשר ניצב מול הדלת וניסה לברור את המפתח הנכון. הוא פספס את חור המנעול. בתסכול וגאווה ניגש להדליק את האור ושוב לנסות ולהכניס את המפתח. הפעם המנעול נתקע והוא הרגיש את הכעס גואה בו. מאבק קל נוסף והדלת נפתחה. החשכה המחבקת של הבית קיבלה אותו, ולשמחתו השותף שלו לא היה. הוא פשט בחשכה את נעליו ובגדיו ונשכב בתחתונים על המיטה, מותש. הוא פנה אל הקיר, התקפל לתוך עצמו ועצם עיניים. בחושך המשיכו האגרופים להכות בו, נשי הרפאים מוטטו את החומה, וסייעו לצללית. הן נעצו בו את שיניהן וגופו נקרע מעליו. הן חפרו בבשרו, לעסו וירקו, נשקו זו לזו, והעבירו חתיכות ממנו בחילופי דם, רוק ועיסת בשר. הוא הרגיש את גופו כואב וסובל, ראשו מתרוצץ מלא מחשבות. מאיפה הגיעו בעלות הברית הללו? מדוע הן עוזרות לה לפגוע בו ככה?

הוא נרדם. שלוש שעות לאחר מכן העיר אותו אס.אמ.אס. "סליחה", נכתב בו. הוא החזיק את ראשו בידו אחת, מעביר את אצבעותיו בשיער. זה לא מה שהוא רצה, ועם זאת, כל מה שהוא רצה. הוא חשב להתעלם, אך האור מהטלפון שטף את החדר. הוא ניסה לכסות אותו, לעצום עיניים ולהעמיד פנים שהוא לא שם. אבל הוא ידע שהוא שם, והוא יכול היה לדמיין אותו מאיר את החדר, מגרש את החושך. אם לא הפילו הטרדות והמחשבות את החומה עד כה, הרי שאור הטלפון ביצע בה בקיעים קלים, דרכם אור המכשיר חדר. בקיעים שהלכו וגדלו, וניתצו את החומה שהניח כה יפה סביבו. הוא התהפך מצד לצד, מעמיד פנים שההודעה לא נשלחה, שהאור לא היה שם. הוא חשב שהוא נרדם, והנה שוב, רעש קטן, רטט קל. משהו נע בו. הוא ידע מה יהיה כתוב בו. הוא ידע מה המילים שיופיעו על המסך המרצד, אבל הוא לא יכול היה להתאפק. ידו נשלחה אל המכשיר, בחנה את המסך. עיניו צומצמו לכדי חריצים, האור היה בוהק מדי. לקח לו שניה להתרגל, שניה לקרוא את המילים. "תענה לי", היה כתוב על המסך. הוא הקליד במהירות, "זה בסדר", והניח את המכשיר. בחושך הנשים הפסיקו לנשוך את בשרו, הפסיקו לקרוע את עורו מעליו. הן נישקו את גופו וחיבקו אותו. רחוק מהן, בפינת החדר ישב לו העלבון וזמם את מתקפתו הבאה.

טקסט ראשון מזה זמן רב. גבעות

לפני הטקסט כמה מילים.

חזרתי לכתוב אחרי תקופה ארוכה מאוד, אולי יותר מדי ארוכה שלא כתבתי. בשנים האחרונות הייתי שקוע בכתיבה עיתונאית. זו כתיבה שיכולה להיות מספקת, אבל היא נטולה מהתשוקה והאנרגיות של הכתיבה היוצרת. כמו ההבדל בין ליצור במפעל לבין ליצור למען ביתך. אל תתפסו אותי לא נכון, אני נהנה מאוד מהכתיבה העיתונאית, ביקורות המוסיקה וכן הלאה. אבל זה לא אותו דבר.

בתקופת הפרברים הייתי כותב קצת ורסים. אבל ככל שהתפקיד שלי בלהקה הלך וקהה ונהייתי יותר מנהל מאשר אמן, הכתיבה דעכה ותפסה מקום משמעותי פחות. כשהייתי בתיכון כתבתי המון. יש לי מחברות על גבי מחברות של טקסטים שלי. סיפורים, שירים, עמודים על גבי עמודים של טיוטות שהיו אמורות להפוך לנובלה הראשונה שלי. אבל זה לא התקדם. הפסקתי מתישהו. אני מאשים הרבה גורמים בזה. אבל בעיקר את עצמי. ניסיתי כמה פעמים לחזור לכתוב, אבל תמיד לא הייתי מרוצה, תמיד חשבתי שזה לא משהו. התחלות על גבי התחלות. חשוב לי להדגיש – אני לא מאמין במחסום סופרים, Writer's Block. אני גם לא מאמין במוזה. אני מאמין בזה שכתיבה, ובעצם כל יצירה, צריכה לבוא ממקום מקצועי של החלטה שזה מה שאתה עושה מצד אחד ומקום של שלמות רגשית מהצד השני.

בשנה האחרונה, ככל שחיי התקדמו למקום שאני מרגיש טוב יותר לגביו, עלה בי שוב הרעב לכתוב. זה טקסט ראשון שאני מרוצה ממנו אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי. בטח לא האחרון. אני אשמח לשמוע תגובות.

גבעות

בשולי הישוב ישנה עיר. בעבר לא הייתה. היינו יושבים בפארק המשקיף לגבעות הריקות וחולמים. גחל ניצת ועשן נרגילה עלה לאוויר. מישהו הביא משהו לאכול, מישהו הביא משהו לשתות. השקו אותי, האכילו אותי, תנו לי לעשן. היינו מלכים. מילים נישאו ונאמרו, חלומות נטוו. הבטן מלאה במזון ומשקה, הראש סחרחר קלות מעשן הנרגילה והראש מלא חלומות.

בחורף הגבעות בהקו בירוק, מבטיחות ממלכות, מספרות מעשיות על תקופות שהיו. בקיץ נשטפו בצהוב עז שנמשך עד עין קץ. המילים שנישאו הפכו למשפטים, המשפטים להבטחות. לעולם לא נפרד. לעולם לא נפסיק להעז. אני תמיד חולם. מעל הנוף השמש שלטה ביד רמה, צובעת את השמיים בכחול וורוד, כתום בוהק שעטף את הגבעות, שהלך והפך לורוד שהכחיל לו ככל שנעלמה לה מעבר לאופק. כאשר נשקה השמש לקו הגבעות בשקיעה, נצנוצה הבטיח לנו זהב. אם רק תעזו, הבהבה השמש השוקעת, תוכלו להשיג אותי. היינו מוחאים לה כפיים כאשר נעלמה. שמחים את שמחתה, שמחים את החלום.

באחד הימים יצאנו בבוקר אל הגבעות. מצאנו פרצה בגדר המערכת שהקיפה את הישוב ויצאנו לנדוד את השיפולים שנשקו לישוב. היה זה חורף והגבעות היו ירוקות כולן. העשבים קרעו את אדמת הגיר והעפר  וכיסו את העולם במצע מבטיח. הם הגיעו עד לברכיים, אוחזים בנו, מרטיבים אותנו משאריות הטל והגשם שלא הספיק להתייבש. השמש עדינה, נתנה אור יפה, והעננים האפורים של אמצע החורף לא הסתירו דבר, לא איימו בממטרים. גבעה אחרי גבעה חצינו, סקרנות מהולה בתחושת חלוציות וגבורה, מה מסתתר בין הגבעות, מה מעבר להן.

לא ידענו על מה אנו דורכים רוב הזמן. צעדנו על פני העשבים שהחביאו את האדמה. מדי פעם קרחת קטנה חשפה קן נמלים, חשפה אבנים לבנות גדולות ועליהן חרקים. הגבעות שקקו חיים ואנו צעדנו עליהם. בני אלים. צעדים גדולים ומהירים, אוויר חי מסחרר אותנו באהבת הטבע והאדמה. שילחנו מבטים זה אל זה, חיוכים גדולים. עוד גבעה, קדימה, עוד קצת. הנה עץ בודד. תחתיו ננוח. אחר כך נמשיך לתור, נמשיך לחפש את השמש ששקעה, נמשיך לדבר על החלומות וההבטחות.

ראשית מצאנו אוטובוס חלוק ומנוקב בלב שדה שטוח. דבר לא צמח בשדה ותרמילי נשק היו פזורים לכל אורכו ורוחבו. דממה. בוא נלך מכאן, לוחשת מישהי. היא מביטה סביב על השדה הערום. עננים מצטברים במערב. אחרים מסתכלים מסביב, מנסים להבין את המקום. אני נמשך אל האוטובוס ונכנס אליו. הדלתות נעתרות למגעי ונפתחות בקלות. אני עולה בזהירות, מפחד להיחתך מהברזל החשוף. פנים האוטובוס ריק. המושבים נעקרו מזמן, החלונות גם כן. אני מביט סביב בשלד העירום והמנוקב. חוצה אותו מהדלת הקדמית לאחורית. דממה. לא רחוק מהאוטובוס אני מבחין בגלעד קטן. יש עליו שלט. כאן נהרג חייל בתאונת אימונים. זו הקסדה ששימשה אותו. מתגעגעים ואוהבים.

אנו שבים לטפס על הגבעה, להמשיך הלאה. אנו מטפסים בדממה על המדרון התלול. יד מושטת לעזרה. מכאן קל יותר, מכאן קשה. גבינו מופנה אל האוטובוס המנוקב, אל הגלעד, אל שטח האש הנטוש. עינינו נשואות למעלה הגבעה, והעלייה קשה. אנו ממשיכים קדימה בשתיקה. מחפשים נקודה לנוח בה, לשתות בה תה ולאכול משהו. להנות מהטבע החי סביבנו. בבוסתן עצים מצאנו מקום טוב לנוח. עת המים נרתחים אני קם לתור את הבוסתן. אני שם לב לדפוס נוכח. אלו עצי פרי, ושם תאנה והנה מטע זיתים קטן. ובין לבין חורבות משוטחות, סימני יסודות ומיקומי קירות. זו אחוזה עתיקה ושבורה שרמזים על עברה טמונים בעצים, החורבות והגת הגדולה. העשבים מסתירים את שברי העבר. ואנו במרכז, נותנים למים החמים להחליק בגרוננו. קוביית שוקולד נמסה בפה. מי חי פה? שואל אחד. בטח מישהו עשיר. אבל הוא כבר לא פה, משהו קרה לו. אומר אחר. בטח מלחמות, אני משיב. או שאולי האזור כבר לא היה אטרקטיבי למגורים. בכל מקרה הוא נטש את הכול לפני המון שנים, והטבע כיסה את מה שאפשר. טשטש עקבות.

תוהים ושקטים ניקינו אחרינו את שאריות הלכלוך, מותירים את הגבעות בתוליות ונקיות, כפי שחשבנו שהן, והמשכנו קדימה. השעה הייתה צהריים מוקדמים, ולא היו לנו עוד הרבה שעות שמש. שברנו לכיוון המשוער של הכביש המהיר, דרכו נוכל לחזור אל הישוב בקלות יחסית, אולי נתפוס טרמפ, אולי לא. האוויר הצטנן והשמש הפסיקה לחמם. עננים ריחפו מעלינו, אפורים ומאיימים. טפטוף קל החל והגברנו את צעדינו. קריאת שבר נשמעה, מאחד החברים. שלולית בוץ קטנה שהוסתרה היטב על ידי העשבים לכדה את רגלו לשנייה, הרטיבה אותו ומילאה את רגלו בבוץ.  המשכנו לאט יותר, מקווים שאולי מאחורי הגבעה הבאה ימצא הכביש הבייתה.

בעמק שבין שתי גבעות, כשיכולנו לשמוע כבר את זמזום המכוניות, כשהשמש צבעה בורוד עדין את השמיים, מצאנו שלד פרה ענק ששכב בשלמותו בין העלים. היה משהו פרהיסטורי בנוכחות של השלד. גדול, ענק ומאיים. משועשעים לשנייה התחלנו לשחק איתו. קיפצנו סביבו כאדם קדמון, הצטלמנו עם הלסת והגולגולת. אחד פירק את הגולגולת וארז אותה לתיק. טפטוף קל החל, התעלמנו ממנו. המשכנו להצטלם ולצחוק סביב השלד. ממצא מימים עברו. אט אט הקור הזדחל והטפטוף התחזק. השמש כמעט נעלמה והחלטנו להזדרז להגיע אל הכביש. עוד גבעה אחת, עוד מעט נגיע אליו וממנו הדרך הבייתה קצרה. אבל הגשם כבר היה חזק. עד שהגענו לכביש כבר היינו רטובים לחלוטין. שעה לאחר מכן הייתי בבית.

בימים שאחרי קדחתי מחום והשתעלתי. שכבתי על המיטה, מדמדם מחום, נאבק בשתיית תה, מתעטף ומסיר מעלי את הפוך. עובר משינה לבהייה באוויר, מדממה להאזנה למוסיקה. בין לבין חלמתי. רכבתי על אוטובוס הרתום לשלד פרה, והיא גררה אותנו גבוה באוויר. נפלתי, נפלתי, נפלתי עד שהתעוררתי שטוף  זיעה ומבוהל.

בשולי הישוב ישנה עיר. היא כיסתה את הגבעות ומחקה אותן.  מהפארק שבשולי הישוב כבר לא רואים את המשעולים הירוקים והשמש נעלמת לה מאחורי בניינים. היכן שהיו הגבעות תוכל לראות בתי מגורים. אורות מתנוצצים בחלונות וצלליות משפחתיות. מכוניות חוצות כבישים, קוברות תחת הצמיגים הנשחקים והאספלט את שהיה ולא יחזור. חיפשתי לי גבעות אחרות ולא מצאתי מעולם.