בעיתונאים אשים מבטחי?
פסח עבר. אין הרבה מה לומר על החג הנוכחי. סגר הוטל על השטחים, הישראלים יצאו לטייל, משק המים נשם לרווחה (סיפור אמיתי, נשבע) כי לא התעלקו עליו מהבתים, פרשת ענת קם התפוצצה ומעשה שחיתות ציבורי רחב היקף נחשף בירושלים. התיק בעניינו של פלסטיני אחד שנכפת ונורה בבילעין נסגר, מת פלסטיני שהיה בדרכו לבית חולים לאחר שעוכב במחסום (צה"ל טוען אחרת) וכו' וכו'. מה שנקרא- חג בשגרה.
שתי פרשות שווה להתעכב עליהן. ענת קם ופרשת הולילנד. שתיהן מאותה זווית. אני אמנע מההייפ סביב הסיפור של ענת קם, העיסוק בצווי איסור הפרסום וחומרת הפרשה. אני חושב שהיא חמורה ואני חושב שהיא ילדה מפגרת שעשתה, בכוונת זדון או בטמטום גרידא, מעשה שלא יעשה. אתמקד דווקא באחריות של אורי בלאו ועיתון הארץ. במודיעין צבאי ביטחון מקורות המידע הוא אחד הדברים החשובים ביותר. כאשר קורה מעשה שבעטיו נחשף מקור ונוצר סיכון מהותי עבורו – נערפים ראשים. ואני לא מדבר רק על הראש של המקור. יש סיבה למה בפרשת "גרון עמוק" האמריקאית במשך שנים לא ידעו מיהו המקור. יש סיבה למה תמיד שומרים על עמימות מהיכן המידע שבעטיו הושג פריט מידע כזה או אחר שהוביל לפרשה. זה הכול מתחיל ונגמר בביטחון מקורות.
פרשת ענת קם התפוצצה לא בגלל שהצנזורה אישרה ולא בגלל שלגבי אשכנזי קפץ הפיוז. הפרשה התפוצצה בגלל חוסר אחריות בכל מה שקשור לביטחון מקורות. החשיפה של המסמך בכתבה עצמה סימן את האזור ממנו הודלף המסמך. לא צריך להיות חוקר מבריק בשביל להבין זאת. לא צריך להיות חוקר גדול בשביל לראות את התאריך שעל המסמך, לבדוק למי הייתה גישה אליו ולהתחיל לחקור. אמנם לעיתים זה סיזיפי, אמנם לעיתים זה מתיש, אבל אפשרי לגמרי, כפי שהוכח לצערה של ענת קם. אחרי שהיא התפרסמה מיהרה הבלוגוספירה לזעוף ולזעום על מעצר הבית, המעצר המנהלי, צו איסור הפרסום וכו'. אבל אף אחד כמעט לא עצר לשניה לחשוב ולומר – מה לעזאזל!?!?
אנחנו אמורים להיות פעילים, אזרחים תורמים המדליפים שחיתויות ומעשים אסורים כאלו ואחרים, זו החובה האזרחית שלנו. אנחנו נדרשים להעמיד בכיכר העיר את מי שמפרים את האמנה החברתית שמרכיבה את הדמוקרטיה שלנו. יהיו אלו קצינים, יהיו אלו שוטרים, פוליטיקאים ומי לא. אבל החשיפה היא מהלך קשה. היא דורשת מאיתנו כיחידים תעצומות נפש, לעמוד מול המערכת ולעיתים קרובות לסכן את עצמנו. בשביל זה אנו מדליפים, בשביל זה אנו הופכים למקורות. לעיתים מדובר באופורטוניזם, אבל לעיתים יש מניע אידיאולוגי כנה מאחורי ההדלפה. אז עולה השאלה – איך אנחנו יכולים למלא את החובה שלנו אם כלבי השמירה של הדמוקרטיה לא שמים לב את מי הם נושכים?
אורי בלאו פישל. חד וחלק. לא איכפת לי מה ההסכם שלו עם השב"כ ומה הוא בחר לשמור אצלו או לא (תלוי למי מאמינים). איכפת לי שהוא עשה מעשה איוולות ופרסם את המסמך המקורי. איכפת לי שהעורך שלו לקח החלטה שגויה ואישר את הפרסום. עיתון שלם, במקרה העיתון שגם חרט על דגלו את זכויות האדם והאזרח בצורה המובהקת ביותר, הפקיר את המקור שלו בשטח וככל הנראה שלח אותו למאסר ממושך. כעת כשהמקור שלו ניצב בפני משפט, הוא לא בוחר להתייצב לצידו ולצמצם נזקים ככל האפשר – הוא נמצא בחו"ל ודואג לתחת שלו בעיקר. זו התנהגות ששוברת את האמון של מקורות בעיתונאים שהם אמורים לעבוד איתם. התנהגות שגורמת נזק לרשות הרביעית.
בצד השני של הסקאלה נמצאת פרשת "הולילנד". משטרת ישראל, שועל למוד קרבות במאבק בשחיתות, בחרה לטשטש ולהעלים לחלוטין את המקור שהוביל אותה לגל המעצרים הנוכחי. אין לנו מושג מי האיש שנתן את המידע וכמעט לא מדברים עליו. בפעם הבודדת שדיברו על המקור מסרה המשטרה שהוא במקום בטוח, שאי אפשר להגיע אליו ולהתנכל לו. למה? בגלל שהיא יודעת בפני מי היא מתמודדת, ויודעת שבישראל – קשה להיות מקור – בטח בעניינים שמגיעים לכותרות ראשיות במהרה.
את אותו הביטחון שמעניקה המשטרה היה צריך "הארץ" כעיתון לתת למקור שלה. אורי בלאו היה צריך להתעקש לשלוח את ענת קם לחופשה בחו"ל או משהו בסגנון. מקום שבו לא יגיעו אליה כל כך מהר, עד ש"הארץ" יסיים לעשות מו"מ בשמה או כל מה שהם לא עושים בשביל אורי בלאו. מדובר אולי בפרשות שונות, אבל שווה ללמוד על ההתנהגות מול המקורות.
ומחמוד היה אומר: "אצלי "הארץ" היו מקבלים צל"ש.
