הענק בגנו

זוכרים בתיכון שתמיד הייתה תחושה בויכוחים שמי שצועק יותר חזק היה זה שצודק? ככה זה מרגיש לפי כותרות השבוע. מכל מקום איומי מלחמה, מכל מקום האשמות על מה שהיה. כאילו אין הסתכלות קדימה. אני חייב להודות, הייתי בחופשה לכמה ימים בחו"ל ולא הצלחתי להבין מה נסגר. חצי מהזמן דיברו על אפשרות של מלחמה קרבה ובאה בצפון, בשאר הזמן באחריות למלחמה הקודמת ובין לבין בהיערכות הצבאית הנוכחית. מכל מקום הכותרות מביטות אליך וגורמות לך לצעוק "מתי נעלמו כל המבוגרים האחראים ונותרנו עם גנון?!?". ראש הממשלה הקודם תוקף ומאשים כמו ילד זועף, שר הביטחון יורה לכל הכיוונים, סגני שרים מקושקשים מאשימים. לא יודע אם שמתם לב אבל מתישהו המבוגרים האחראים עזבו את החדר ונותרנו עם הילדים הקולניים. הילדים שתמיד צודקים, אבל בסוף הויכוח אף אחד לא זוכר מה. אין דיון ענייני, אין ירידה לרמה הערכית ושאלות ותשובות של נכון או לא נכון מבחינה מוסרית. אין הצבה של עובדות ודיון לגביהן. רק מילים זועקות, כותרות מאשימות וחיפוש אגואיסטי.

בשולי החדשות נמצאו כמה כותרות מעניינות. קודם כל בשעה טובה הגיעו מכשירי MRI לפריפריה. אני מכיר מישהי שהיה לה חשד לגידול במוח. היא הייתה צריכה לחכות חודשיים וחצי ל-CT, כי יש בארץ מעט מדי מכשירים, בטח לא בפריפריה. לקח זמן, אבל הגיעו מכשירים נוספים. שוויון הזדמנויות וזכויות אמור להתקיים גם בבתי חולים, בזכות לחיים, לא רק במוסדות הפוליטיים או הכלכליים. אז הנה, 13 מכשירים חדשים הגיעו לפריפריה. מתי יבנו את בית החולים באשדוד? מתי ישפצו את בית החולים באילת? מחכים לשמוע מכם.

עוד כותרת ששווה היה לשים בראשי במקום קצת יותר בולט היא ההחלטה של המשפטים יעקב נאמן שצה"ל יתחיל לשלם על זיהום שהוא גורם. כשהייתי חייל במשך שנה כמעט פירקו בקרייה קירות אזבסט באחת היחידות. את החיילים לא פינו, וכולם הסתובבו בחרדה שהנה הסרטן מחכה להם מעבר לפינה. אחרי הכול כששוברים את הקירות, משהו נשבר גם בנו בכל שאיפה. צה"ל הוא גוף ענק שמזהם המון. לחיילים לרוב לא איכפת, למפקדים פחות. אולי אם יטילו קנסות ויחייבו אותו לשלם, משהו ישתנה בו.