גל הזעם הנוכחי שעובר על המדינה לא מרגש אותי. חוק החרם הוא עוד אבן דרך, מטופשת להחריד לדעתי, שלא תעמוד במבחן בג"צ. הראשון שיתבע מישהו על חרם יצטרך להתמודד עם שורה של ערעורים שונים, גרירה לבתי משפט וכן הלאה. וזה עוד לפני שהגענו לבג"צ. בויכוח שהיה לי השבוע עם חברים מישהי זרקה את נושא החוקה. אם הייתה לנו חוקה, לא הייתה אפשרות לכונן בכלל חוק כמו חוק החרם. לא זו הבעיה. חוקה מבטיחה מערכת בקרה, וכזו יש לנו בדמות חוקי היסוד השונים. אם כבר, חוק החרם הוא נגזרת של חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מצד שני, כל קובלנה נגדו היא גם נגזרת של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אז מי שצריך להחליט בסופו של יום זה בג"צ. זה חלק מהדיאלוג במשחק הקטן של איזונים ובלמים שהמערכת שלנו מאפשרת. שלא תטעו – בג"צ יוגש. הימין יצעק על רודנות שיפוטית, על כוחו המופרז של בג"צ. זו המערכת שלנו, וזה מה שהיא מאפשרת. יהיה דיון, הוא יהיה מורכב, אבל תתקבל החלטה. אז אני לא מתרגש.
עם באיזונים ובלמים עסקינן, התרגשתי יותר מהכוונה לשנות את אופן מינוי שופטים לבית המשפט העליון. הצעת החוק הפרטית של זאב אלקין (ליכוד + מגיש חוק החרם) ויריב לוין (ליכוד), קובעת כי שופטי בית המשפט העליון יצטרכו לקבל אישור סופי למינויים על ידי ועדת החוקה, זאת לאחר שימוע פומבי. ההחלטה הזו ממוטטת את הפרדת הרשויות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, ומכפיפה את הראשונה לאחרונה. מערכת המשפט היא מערכת מקצועית נפרדת שכדאי שתהיה נפרדת מזו המחוקקת. בהעדרה של חוקה, בית המשפט העליון והדיונים שבו, הם אבן הבוחן האמיתית למהות הדמוקרטית של חוקים בישראל. נכון, יש בו מגוון דעות ונכון לא תמיד מסכימים עם הקביעות שלו. אבל זה המוסד החברתי שנקבע, ומה לעשות, לא תמיד חברי הכנסת צודקים. טרנדים של ימין או טרנדים של שמאל צריכים ביקורת שיפוטית. היום זה הזעם הלאומני, מחר זה יכול להיות משהו אחר.
קוסמטיקה היא בלוף. היא חלק מהטקסים הקטנים של החברה שלנו להחביא את הפגמים כדי שנראה אטרקטיביים יותר. תסירי שפם, תוריד שערות מהחזה, תנקה שחורים – עדיין תשאר אותו אדם ממתחת. אותו הדבר גם לקוסמטיקה של הנוף, קישוט וצביעה של שכונות מצוקה בשביל להשכיח את העוני, ואותו הדבר גם במערכת החברתית-כלכלית. חברים שמאלנים יצאו השבוע להפגין. הם הפגינו ביום שישי נגד חוק החרם, הם יפגינו שבוע הבא נגד חוק ועדות החקירה. ההודעות בפייסבוק היסטריות – בואו להפגין כל עוד מותר לנו. מחאת הקוטג', הדיור הציבורי, כל אלו הם פנים שונות של אותו המטבע. טיפול קוסמטי בבעיות עמוקות יותר. קל לנו להתאגד כמו קרנפים ולהסתער מול מטרות ברורות מאליהן. יש שיגידו שאם מה שצריך להזיז מהבית את השמאל, הרך והקשה, זה עלייה במחירה של גבינה מלאת גושים, האמרה בשכר הדירה וכמה חוקים פופוליסטיים ימניים – אז שיהיה, והעיקר שאנשים יצאו מהבית. אבל זה סוג חדש של התקרנפות. הבעייה הייתה ונשארה זהה בשני העשורים האחרונים – העדר דיון מהותי במה שאנחנו רוצים ומה שאנחנו עושים. אין דיון במהות הפוליטית של השמאל, אין דיון במשבר הכלכלי שאנחנו עסוקים בלטשטש, אין דיון במשבר המדיני, אין דיון בכלום. הכול זה רק פופוליזם זול שלא מזיז אנשים לשום מקום. תחשבו מתי בפעם האחרונה הציעו לכם מהות ולא תגובתיות, אולי תזכרו למה אתם לא רוצים לצאת באמת מהבית.
ועוד הערה קטנה לסדר היום – 10 מיליון אנשים בין הירדן לים, אפס פיתוח ציבורי שמייצר אפשרויות לצעירים, שטח אדמה מוגבל, מעט משאבים, גבולות סגורים, משק ריכוזי, אסונות אקולוגיים, העדר חזון מדיני, מנהיגות מנותקת. אני קורא לזה אסון מעבר לפינה, אחרים קוראים לזה מחירי הקוטג' והדירות. קוסמטיקה מול מהות. תהנו במאהל.
