לא אוכל את השטויות

סוף שבוע בפתח. ביום שבת צפויה להיות הפגנה נגד הצהרת הנאמנות של ליברמן. נכתב הרבה עליה, ובחלק מהמקומות אף הגיבו ביצירתיות מתבקשת. יש גם עצומה ואפשר לשלוח מכתבים אישיים לראש הממשלה. האם זה ישנה משהו? בינתיים נראה שהשמאל רדום. השמאל-מרכז, זה שאמור לייצג את הרוב במדינה הגיב בנמנום רבתי. קצת קריאות גנאי, קצת האשמות. בוז'י הרצוג קרא תיגר על ברק. ביג פאקינג דיל. בשמאל הקשה יותר מארגנים הפגנות וזועמים. אבל במרכז – דממה. מה קרה לשמאל אתם שואלים? זה לא עניין של פעילים, זה עניין של הנהגה. יש אג'נדה. היא צועקת מכל מקום. אבל למה המנהיגים לא מרימים אותה? אולי הבעיה היא בעצם השאלה. מנהיגות צומחת מלמטה, היא נלקחת וניתנת במקביל. כל מי שעומדים למעלה מנסים לקחת אותה בכוח ולא הצדיקו עדיין את עצמם עם מסר ואמירה. יש דור שלם של צעירים שבוערים מזעם. נמאס להם מהגנאי שמצמידים להם. "תל אביבים", "נהנתנים" וכו'. יאללה יאללה, לכו קברו את עצמכם, תפנו את הזירה ותודו בקול – נכשלנו. אחרי הכול, עוד שנתיים בחירות. אני לא חושב שצריך להתעורר מאוחר מדי ולשאול – "אלוהים ישמור – מה קרה כאן!?".

חזל"ש. כמה ענייני חוק, צדק וזכויות אזרח על הפרק. ראשית, אפליה מתקנת. אני בעד. אני חושב שאם יש 20% ערבים בישראל, אז לפחות שיהיה להם ייצוג של 20% במוסדות הדמוקרטיים השונים. בדבר ביקורת שהתפרסם היום נאמר על ידי יו"ר לשכת עורכי הדין חיפה, נאמר כי האחוזים של הערבים בקרב שופטי ישראל הוא רחוק מלהיות מספק. במחוז הצפוני 37% מהשופטים ערבים. במחוזות מרכז 0% ובשאר המחוזות בין 2-4%. האמת, פייר, מספר לא מועט. יש אלמנט מחנך בכך שאדם יהודי יכול להשפט אצל שופט ערבי. זה שוויון זכויות במיטבו. תמיד יש סיפורים קורעי לב על הערבי שתרם את כל איברי גופו לחרדי התורן, או משהו בסגנון. אולי הגיע הזמן שיהיו גם סיפורים על הפושע היהודי שנשפט בחומרת הדין אצל ערבי או שקיבל חמלה והזדמנות שנייה על ידו. כולנו שווים בפני החוק, את הדרמה הדימיון מייצר, אבל יש משמעות לסימבוליות של הדברים.

המשך יבוא. קצת מאוחר.

כתיבת תגובה