מוקשים הם לפעמים…

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3860411,00.html

הסיפור הזה יכול להקפיץ כל בר דעת. אב נסע לגולן עם ילדיו ואשתו על מנת לבלות בשלג שירד על ההר. הם עצרו את הרחב בצד הכביש, ושיחקו על מורד אחד ההרים. גדרות אין, שלטים מתריעים גם כן. בסרטי וידאו שהציג האב למשטרה ובטלוויזיה הדבר ניכר. לפתע פיצוץ, והילד מאבד את רגלו הימנית. 11 ניתוחים הילד כבר עבר, ועכשיו מתחילה רגלו להתייצב ולהתרגל למצבו החסר. כותרות בעיתונים, שאלות נוקבות עולות לגבי מצבם של המוקשים בגולן, והנה התשובה של המערכת – האב הוזמן לחקירה באזהרה. מה יעלה בגורל הפרשה? לך תדע.

אבל הגיע הזמן להבהיר – על פי נתוני UNICEF לטמון מוקש (כולל הקנייה) עולה משהו כמו 3-10 דולר ליחידה. לפנות מוקש עולה משהו כמו 300-1000 דולר ליחידה. בכל חודש 800 אזרחים נהרגים ממוקשים ברחבי העולם. הגולן ממוקש לחלוטין, מזכרת לימים שככל הנראה לא ממש יחזרו. בכל מקרה תורת הלחימה הנוכחית של צה"ל לא בדיוק מדברת על פלישה קרקעית לגולן כמו לפני 30 שנים. אז מה הטעם? ישראל כבר הכריזה בעבר, והיא בין 30 המדינות היחידות שעשו כן, על דחיית כל ייצוא של מוקשים מתחומיה החוצה. אבל אולי הגיע הזמן שהמערכת תעשה בדק בית – האם באמת צריך את המוקשים? האם הם מתוחזקים כראוי? האם השילוט והגדרות מספקים? בעיקר נראה שהגיע הזמן לפרק אותם.

ילד ישראלי היום, ילד לבנוני מחר, רועה צאן תמים מחרתיים.

* אגב, לא כתבתי כאן כמה ימים בגלל עומס. זה הכול.

כתיבת תגובה