עג'מי – שובו של הסית'

כתבתי כאן לא מזמן על התרעומת הרבה בכנסת לגבי התבטאויתיהם של יוצרי הסרט עג'מי. מאז התקיימו כמה דברים. קודם כל שמעתי איזה פרופ' דביל מאוניברסיטה כלשהי שתקף את הסרט ואת עמדותיו של הבמאי. לכשנשאל אם ראה את הסרט השיב שהוא לא מוכן לצפות בתועבה כזו. זה היה ברשת ב', בתכנית "סדר יום". לזכותה של קרן נויבך השדרנית ייאמר שהיא הטיחה בפני הפרופ' שאי אפשר לבקר סרט בלי לראות אותו. הדבר השני שקרה הוא שהמוח הקולקטיבי של הימין הישראלי החליט לעשות מעשה והעלה הצעת חוק המפרטת כך. כל מי שיחשוק במימון מטעם המדינה באופן ישיר או עקיף (שהרי קרן הקולנוע הישראלי ממומנת בחלקה מהמדינה), הרי שעורכיו, במאיו והתסריטאים שלו יידרשו לחתום על הצהרת נאמנות למדינת ישראל. כן, כן, קראתם נכון – הצהרת נאמנות למדינה. את הידיעה הביא אתר אייס.

ההצעה האמורה מזכירה ימים שחורים יותר, בהם רק מי שהיה חבר במפלגה הנכונה היה זכאי לתמיכה ממשלתית. זה פיקוח ממשלתי על יצירה וסירוס אמיתי של חופש הביטוי. נכון, הממשלה לא חייבת לממן כל דבר, אבל מי יקבע מה זו נאמנות למדינה? ומה הקשר בין תמיכה ביצירה לדעותיה של יוצריה? האם עג'מי קורא לחיסולה של ישראל הדמוקרטית? לא. האם סקנדר קובטי אמר שישראל צריכה לחדול? לא. הוא אמר שהיצירה שלו לא מייצגת את מדינת ישראל אלא את יוצרה בלבד. הוא מרגיש שהמדינה לא מייצגת אותו, בעיקר כי הוא ערבי שמרגיש שלא מכבדים את הזכויות שלו כמיעוט אתני. חליק. לא צריך לחפור בזה. זו זכותו הדמוקרטית להרגיש ככה. לא צריך להעניש אותו.

ומחמוד היה אומר: "נאש קונטרול"