שואה וזיכרון

ככל שהולכים לעולמם ניצולי השואה והדור שלי, הדור השלישי, הולך ותופס מקום דומיננטי בנשיאת הזיכרון והנחלתו, אנו נדרשים לשאלת תפקיד השואה בחוויה היהודית והישראלית. אט אט אנו הופכים להורים. התפקיד ההורי, בין אם הוא הגיע ובין אם הוא דופק בדלת וניתן כבר להרגיש אותו, דורש מאיתנו לשאול שאלות שבבסיסן הן חינוכיות. הרי עשור מעכשיו, אולי שניים, לא יהיו יותר ניצולים, יהיה רק הד של סיפור שיהיה צריך לעצב מחדש כך שתהיה מורשת לגדל לאורה ילדים ונכדים. נצטרך לשאול איזה סוג של שיעור אנו רוצים ללמד את ילדיו על השואה. שיעור עם ערך מהותי שהוא מעבר לזיכרון עצמו.
אני מתחבט רבות עם השאלות הללו. מעולם לא חשתי נוח עם האופן שבו הנחילו לי את השואה. תהיתי לא פעם איזה סוג של זיכרון שואה אני רוצה לשאת. האם את העצב של סבתי על משפחתה שמתה בהפגזות של הפולנים? האם את הסיפורים הנוראים על הפליטים היהודים ברוסיה הסובייטית? האם את הטראומה של ניצולי המחנות וקורבנות מנגלה? וככל שהזמן עבר הבנתי שאני רוצה לשאת זיכרון שיש בו פרשנות אחרת, מחדשת. תהיתי ביני לבין עצמי שאולי יש לשאול ולערער על הדרך. לייצר לנו הזדמנות לטעון את המורשת הזו בערכים שיהוו מגדלור אולי לאנושות כולה. אולי זה התפקיד שלנו כיהודים שנושאים את להבת הזיכרון.
אני מאמין גדול בתיקון עולם, באפשרות שלנו כבני אדם לעצב את המציאות מחדש. אני חושב שבמידה רבה השאלות שצריך לשאול בהקשר של זיכרון השואה הן שאלות שעוסקות במהות של מי שאנחנו כבני אדם. מהי אנושיות, מהי חמלה, איך אנו מאפשרים הכרה בכל בני האדם כשווים? אלו שאלות שעוסקות באהבת אדם, לא בפחד ושנאה. שאלות שעוסקות במי אנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם הזה. אני קורא את ראש הממשלה מדבר על השמצה אז והיום, על איך היא רודפת אותנו ואיך הוא מתחייב שלא תהיה עוד השמדה. זה נטול חזון, זוהי הפחדה מדכאת. זה עומדים עלינו לכלותינו, והרי אנחנו כבר עומדים וממשיכים לעמוד. כבר הקמנו את עצמנו והבטחנו את עצמנו. כבר הגבנו כאומה ללקח הזה. במקום להסתכל באימה על שהיה אנחנו יכולים להביט באופטימיות מהיום הזה קדימה, לקחת את לקחי השואה ולשאול איך אנחנו כאומה בונים עולם טוב יותר.
אני כופר בהנחה של הוגים שונים כי השואה היא מעשה זוועה שאין בו כל לקח או משמעות, כפי שגרס לייבוביץ'. הרי השואה הותירה חותם של עשרות שנים והמלחמה שינתה את העולם. היא גם לא הרגע בו מתה הגולה והוקמה ישראל, כמו שאמר אליעזר שביד, שכן יהודי העולם פזורים ברחבי תבל והם סייעו ונרתמו. אני חושב שצריך להסתכל על השואה כרגע בו הצלחנו, גם כיהודים וגם כאנושות, למרות כל הזוועות והרוע והאימה, להמשיך להאמין בבני אדם, להמשיך להאמין שאפשר לעצב מציאות חדשה וטובה יותר. זוהי צורת זיכרון מלאת תקווה שאני אשמח ללמד לאורה את הילדים שיהיו לי.

כתיבת תגובה