שלוש נקודות על זיכרון, אחווה ופרידה

  1. יום העצמאות. כמה שמוקים אתם יכולים להיות שביטול זיקוקי דינור כואב לכם? אפשר לחשוב שהאומה הזו נבנתה על זיקוקים ולא על הדם של צעירים וצעירות שנהרגו ונפצעו. מה כולה ביקשו ממכם שלא תפוצצו אבק שריפה בשמיים? הסערה הזו שלכאורה מקבלת את המאבק של תקינות פוליטית לעומת מה שזה לא יהיה, היא בעיקר עדות למידת השמוקיות שהחברה הישראלית הגיעה אליה. אנשים מעדיפים פיצוצים בשמיים על התחשבות בזולת. ואפילו לא תגיד התחשבות בזהות של בן אדם, אלא התחשבות בכאב שלו שנגרם לו בגלל שהוא נלחם בשביל שאתה תוכל לעמוד כאן ולומר לו “לך תזדיין, אני מעדיף את הזיקוקים שלי רועשים במיוחד”.
  2. אילן גילאון נפטר. ליוויתי את מרצ כשהוא היה ח”כ וחשבתי שהוא מנהיג ראוי ונציג ציבור מהשורה הראשונה. פעם קיבלתי ממנו וואטסאפ מפרגן כי נכנסתי בדני דיין ב-180 קמ”ש בשידור חי סביב וי15. הוא היה חבר הכנסת היחיד ששלח לי פרגון אקראי, וחשבתי שהוא מנץ’. כיבדתי מאוד את העשייה שלו. התרגשתי מההישגים שלו. אבל בכנות, יותר מהכול, אני מחבב מאוד את כל האנשים שליוו אותו, את בני משפחתו, וליבי איתם על האובדן. מבאס שבגיל 65, הלא מבוגר, הוא הלך לעולמו. ליבי עם האבלים וגלגלי הצדק איבדו ציר שיהיה קשה להחליף.
  3. יום הזיכרון. אני בן 41 תיכף. במהלך חיי היכרתי לא מעט קורבנות של מלחמות ישראל, מבצעים וכו’. אני סופר גם את הלומי הקרב שהתאבדו. את אדוות הכאב של השכול למשפחות, חברים ובנות זוג. לפעמים שוטף אותי זיכרון על מישהו שנהרג. לפעמים אני מוצא את עצמי תוהה אם הייתי רגיש מספיק לכאב. זה ישמע כמו קלישאה אבל אני מסתכל על הבנות שלי ותוהה אם יהיה שלום עד שיגיעו לגיל 18. בשיחה עם מישהו השבוע דיברנו על העתיד. אמרתי לו שאני חושב שיהיה שלום בימי חיי. אני מעדיף להיכנס ליום הזה אופטימי ועם תקווה, מאשר לשקוע בתהומות של דם ומאבק בלתי פוסק ללא סוף אופטימי. זו מידת החסד שהחיים צריכים לאפשר לעצמם. במותם ציוו לנו את החיים, והייתי מוסיף את התקווה.

Leave a Reply