תקוות גדולות
אני משלים עם זה שאני צריך לקרוע את התחת קצת יותר. אני משלים עם זה שהמדינה צרה, הכלכלה מוגבלת, המצב הבטחוני רעוע, יש בעיה קשה של זכויות אזרח ואדם ושקשה כאן. אבל אני אוהב את הנופים והשפה ואני לא רוצה לעזוב. אז אני משלים ומשלים ומדי פעם קצת זועף ומתרגז אבל לא ממש זועם. ועדיין, עם כל ההשלמה הזו, הייתי שמח אם היו אומרים לי "שמע, אנחנו יודעים שקשה לך ועוד להרבה כמוך. אבל אנחנו עובדים על זה. יש לנו תכנית". אבל אף אחד לא אומר לי את זה וזה מבאס.
כמה שלא ננסה להעמיד פנים, כמה שלא יגידו בקול רם שזו מהפכה של אהבה או מהפכה כלשהי, זה יהיה לשקר. זו לא מהפכה, זה מאבק על סדרי עדיפויות. זה מאבק על כוח ציבורי לשנות סדרי עדיפויות. זה מאבק פוליטי. הגיע הרגע שבו כל הזרמים השונים שהתקבצו בו ביחד צריכים להחליט מה התכנית שהם מציעים כנגד. ואם לא הם, אז האנשים שמתיימרים להיות מנהיגים חברתיים או פוליטיים. אחרי הכול זה לא רק הדיור, וזה לא רק יוקר המחיה, וזה לא רק מאבק המתמחים או המורים, או ההורים, או המעמד העמל. זו שאלה מהותית של איך אנחנו רואים את העתיד שלנו ומה התכנית האופרטיבית שלנו להגיע אליו.
הממשלה מציעה תכניות, והיא תגיד שזה הדיור, והיא תגיד שזה הסטודנטים, והיא מציעה ותמשיך להציע פתרונות אד-הוק שאין בהם תכנון קדימה. חלק מהפתרונות יראו קוסמים ויפצלו את המחאה, אבל צריך להבין שכדי שהמאבק הזה יתן פירות אמיתיים הוא צריך לתת תכנית נגד. תכנית שתסביר איך אנחנו הרוב העמל חושבים שצריך לפתור את המצב. איך לחבר את הפריפריה למרכז, להוריד את מחירי הדירות, להקל על המעמד הבינוני, העמל, לעזור להורים הצעירים, איזה סדרי עדיפויות אנחנו רוצים לשנות בפועל. צריך להציע את תכנית – משהו מוחשי שהמתלבטים והתוהים והשואלים יוכלו לומר משהו עליו. בינתיים זה מבולגן, בינתיים זה המון אנשים שצועקים שרע להם, שזה תמיד נחמד לדעת שאתה לא לבד בסירה, אבל זה לא הבטחה לעתיד. אתם יודעים מה, אותי אישית זה מרחיק.
צריך לזכור, אם המחאה הזו תמשך ותתבשל ותהפוך למשהו עוד יותר רציני, עוד יותר ארוך טווח – אז מתי שהוא יהיה משא ומתן. מתישהו הכוח הציבורי שהיא תצבור יכריח את ההנהגה הפוליטית הנוכחית לא להציע תכניות מצידה ולומר "זהו, פתרנו", אלא להתפשר ולהכנס למו"מ. אבל פשרה היא מהלך דו צדדי. בלי תכנית אי אפשר לדעת על מה מתפשרים, אי אפשר לדעת מה המחיר. מי שבאמת רוצים להנהיג את המאבק, חייבים את זה לציבור, לתומכים שלהם ולעצמם. אחרת הם סתם הילד שעמד בשדרה וצעק "זאב! זאב!". זו צומת קריטית. בצד אחד הישגים מהירים, בצד השני מאבק לשם המאבק, בצד השלישי מו"מ מתיש על משהו. צריך לשבת, לכתוב תכניות, לנסח מסרים ברורים ולהתקדם לכיוון המו"מ המתיש. נכון, זה לא סקסי כמו מחאה, וזה לא מרגש כמו צעדות ברחובות או מאהלים. אתם יודעים מה, זה אפילו לא מגניב בשום צורה. אבל זה חייב להתרחש, או שכלום לא יקרה כאן.
