עמוד 5

הוא חשב לברוח מייד לאחר הדפיקה הראשונה, אך החליט שלא, זה לא רעיון טוב, מוטב שיספור בליבו עד שלושים בטרם יסתובב וילך. הזמן עבר לאט. הוא ידע שעליו להמתין, שזה הדבר האמיץ לעשות. היה מודע יותר ויותר לנשימותיו. זיעה זלגה על מצחו ועל גבו, בגדיו נצמדו לגופו, וידיו רעדו. כשהגיע לעשרים נפתחה הדלת לאיטה, בעשרים וחמש עצם את עיניו והעולם השתתק ונעלם, ובעשרים ושמונה טפחה יד על כתפו. הוא קפא במקומו ונשימתו נעתקה.

הוא פקח את עיניו, והעולם שב והופיע בבהירות. משב רוח מהים בידר את שערו. הוא הרים את מבטו ושם לב שדלת הבית פשוטה וחומה, ומשקופה הלבן מתקלף. ליד הדלת ניצב ארגז עץ נמוך. הארגז היה ריק, ועל הרצפה שלרגליו היה פרוש שטיח כניסה חום ועליו המילים “ברוכים הבאים” באותיות אדומות. בצד הדלת ניצב פעמון חשמלי קטן.

“אולי הייתי צריך לצלצל,” חשב לעצמו, אך מגע היד על כתפו וחיוך רחב על פניו של הזקן גירשו מחשבה זו מראשו. הזקן קרא, “הו, יש לי מבקר!”

לימים יזכור את הרגע הזה כרגע הנורא אך גם הנפלא ביותר בחייו, הרגע ששינה אותם מקצה לקצה. אבל עכשיו היה בטוח שהוא עומד למות. ליבו פעם בחוזקה, והוא חש שרגליו כבדות. מרחוק נשמעו קריאות “לא!” מבועתות.

חבריו נמלטו, נטשו אותו.

עיניו של הזקן בחנו אותו. הנער הביט היישר לתוכן והופתע למצוא בהן רוך וזיק של הומור. לרגע תהה אם עליו להתנער מידו של הזקן ולברוח, אך במקום זאת אמר את הדבר הראשון שעבר בראשו, “התערבתי עם החברים שלי שאדפוק לך בדלת ולא אברח, אז סליחה. אבל אני גם ממש צריך לשירותים, אפשר להשתמש בשלך?”

עמוד 4

הנערות צחקקו בעצבנות למראה חברתן החיוורת. היא חששה שיקרה אסון, והכול באשמתה. ככל שהתקרב הנער לביתו של הזקן גבר החשש והיה לאֵימה גדולה.

תחילה הלכו הנערים בשיירה ממש אחרי הנער, אך ככל שהתקרב לבית הזקן הקפידו להתרחק ממנו. כשהגיע לבית מצאו מסתור להשקיף ממנו. הבית היה מוקף גדר לבנה מתקלפת. גינה הקיפה את הבית וגדלה פרא, עשירה בפרחים ובעשבי בר.

מחשבותיו של הנער נסבו על האומץ שעליו לגייס כדי לא להימלט מהמקום. בינו לבין עצמו תהה אם יוכל לעמוד במשימה. הוא פתח את השער החורק, הביט סביב וראה שהוא לבד. חבריו נמלטו למחבוא. כעת הבין שאין לו עוד דרך חזרה. אם יתחרט – לעד ייחשב לפחדן, לנצח ילעגו לו חבריו.

בצעדים איטיים פסע בשביל האבנים שהוביל אל מרפסת הבית. בכל צעד נשרה ממנו עוד פיסת ביטחון, וסחרחורת החלה לשבש את ראייתו. הצבע נעלם מפניו, וזיעה זלגה על מצחו ובמורד גבו. אימה משתקת איימה ללפות את גפיו, והוא נאבק בה והמשיך לצעוד אל הדלת, אך ככל שהתקרב למרפסת גברה בו תחושת המחנק. הוא טיפס במדרגות הקטנות, וליבו פעם בעוצמה כה רבה עד שנדמה לו שהוא שומע את פעימותיו המהירות. רוח נשבה מן הים, אך לא היה בה כדי לשפר את הרגשתו. הוא עצר, נשם כמה נשימות עמוקות וניסה להירגע. הוא נעמד מול הדלת והרים את ידו לאט לנקוש עליה, אך את ראשו לא הצליח להרים. הוא הביט ברצפה מלא חשש, ואז נקש כמה פעמים על הדלת ולחש לעצמו, “בבקשה שלא יהיה בבית, בבקשה שלא יהיה בבית.”