סערה בפתח

הייתי אתמול בעצרת לזכרו של רבין. הבטיחו לנו גשם, הוא לא ירד. אבל היו שמיים יפים, הרבה כוכבים ומרחוק היית יכול לראות את העננים מתקדרים. לא הייתי בעצרת כמה שנים טובות, העדפתי לראות מהמכשיר. לא היה לי נוח להגיע לכיכר כי הרגשתי שהאמירה בעצרת לא מייצגת נכונה את מה שאני מרגיש. אבל משהו השתנה. לאור כל החקיקות האחרונות, הגזענות שמרימה ראש והלאומנות, החלטתי ללכת ואפילו להתנדב בדוכן של “לא נסתום“. הרגשתי שיש מקום להזכיר מה עמד מאחורי הרצח. “לא נסתום”, תנועה שהמטרה שלה היא מחאה נגד הזרמים הלא דמוקרטים התאימה לי מבחינת אמירה. דוגרי, הופתעתי מההיענות. חילקתי פלאיירים, סטיקרים, החתמתי אנשים וחילקתי חולצות למתגייסים החדשים לתנועה. אנשים שאלו על מה הקמפיין וכשהסברתי להם, הם הגיבו בחיוב, ביקשו להתנדב ולקבל חולצות. אנשים מרגישים שיש משהו באוויר. העננים נותרו באופק בעינם.

הייתי בן 15 כשרבין נרצח ויש משהו מכונן ברצח שלו בתהליך ההתבגרות הפוליטית שלי. ניסיתי להסביר את זה לידידה היום. לא חשתי תחושת אבל על מותו של אב מכונן או משהו בסגנון. זה היה מעציב, אבל בעיקר מכעיס. עיניי לא היו שטופות דמעות כמו שאוהבים להציג את קלישאת נוער הנרות, אבל השפתיים היו חשוקות מעצבים. כשהלכתי למשמרות מחאה ליד זירת הרצח בכיכר מטעם הצופים הרגשתי בעיקר כעס. הייתי כעוס על ההפרה של הכללים הדמוקרטיים. הרצח היה הפרה בוטה של המהות הדמוקרטית. לא זו הדמוקרטיה שרציתי לעצמי. כמו השיר “לא אשקוט כי ארצי שינתה את פניה”. החוויה של רצח רבין והתפקיד המעצב שלו אצל צעירים היום שונה משלי. במקום מסוים הנוסטלגי שבי מאוכזב, במקום אחר אני מרוצה. יש רוח של נורמליות באופן שבו בני נוער מקבלים את המורשת של הרצח. אני זוכר את הנערה עם העיניים הכחולות הגדולות שלמדה איתי ובכתה בכי מרורים כאילו אביה מת בטרם עת. באמת, כשהייתי בן 15 עסקו רבות בנפילתו של מנהיג ודמות אב קולקטיבית. היום נראה שעוסקים הרבה יותר במשמעות של אקט הרצח, התהליכים הפסולים שהוא ייצג וההפרה של המותר והראוי בממשל דמוקרטי. בהקשר לכך העצרת אתמול עסקה ברובה בזרמים הלא דמוקרטיים, באלו שמדברים על נאמנות במסווה של ציונות, בגזענות במסווה של הגנה על הרוב היהודי וכן הלאה. צריך לברך על כך.

העננים מתקדרים ממעל. עיתוני סוף השבוע הנוכחי עסקו בשאלת החרדים, עתיד המדינה וכן הלאה. עיתוני סוף השבוע שעבר עסקו בשאלת השיח הראוי בבחירות הקרובות. הזירה הציבורית סוערת – חוק האברכים מצד אחד ושבוע הבא חוק ההצהרה על תורתה אמנותה של בנות גיוס. לצידם ישנם מקרים מופרעים שהולכים ומתעצמים – קחו למשל את כתב האישום שהוגש השבוע נגד שני צעירים מצפת שירו על סטודנטים ערבים “כי הם משתלטים על העיר”, זה נקרא טרור. זה נקרא אלימות על רקע גזעני. בגזרות אחרות בית המשפט מודה בקול רם שנעשו עוולות: צעיר שנעצר בהפגנה בזמן מבצע “עופרת יצוקה” זוכה ונפסק לו פיצוי – מותר היה לו להפגין. האם ב”זו ארצנו” יוקיעו את בית המשפט ויקראו להם בוגדים למרות הזיכוי כי העזו להביע דעה אחרת מזו של רוב הציבור בעת מלחמה?

סערה בפתח תכינו את המעילים ותתכוננו. כשהגשם ירד הוא יכה בכולנו.